newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העולם שותק ושוב נותן לישראל יד חופשית

מבצע "צוק איתן" פגע קשות בתדמית של ישראל בעולם, אבל כל עוד הגויים רק מדברים ולא עושים - למי אכפת?

מאת:

כותב אורח: לארי דרפנר

אין ספק שהחודש האחרון וכמות ההרג העצומה ששודרה בטלוויזיה – או לפחות ששודרה בכל מקום חוץ מאשר בישראל – פגעו במעמדה של המדינה בעולם. צה"ל הרג יותר מדי אזרחים, חיסל יותר מדי משפחות, והפציץ יותר מדי מבני מחסה של האו"ם. אפילו בוושינגטון תיארו חלק ממעשיה של ישראל במלים כמו "בלתי ניתן להגנה" ו"מבייש". למרות שהשחקנים המרכזיים בעולם לא אוהבים את חמאס, הם כן אוהבים את הרשות הפלסטינית ואת מנהיגה, מחמוד עבאס, והם מבינים טוב מאוד שממשלת נתניהו חיבלה באופן מתמשך בכל סיכוי להגיע להסכם שלום איתו.

אז במובנים פוליטיים, של יחסי החוץ של ישראל ושל תדמיתה הבינלאומית, מבצע "צוק איתן" היה כשלון ענק. אם לפני המלחמה חבריה הנאורים של ישראל הזהירו שמדיניותה מנכרת אנשים ומבודדת אותה בהדרגה, התנהגותה במהלך החודש האחרון החריפה את המצב הזה אף יותר.

לכך משיבה ישראל: "למי אכפת?" אם יורשה לי לשבש קצת את אמרתו המפורסמת של בן גוריון: לא משנה מה הגויים אומרים, משנה מה הגויים עושים, ומה שהגויים עושים הוא כלום. אפילו עכשיו, אחרי מופע האימים בן החודש הזה, שעדיין לא נגמר. העולם שותק.

מכיוון שהגויים, יחד עם יהודי התפוצות בשמאל שמזועזעים מפעולותיה של ישראל, לא עושים כלום – כלומר, לא באמת מענישים את ישראל בשום דרך או רואים בה אחראית על מה שעשתה לעזה ולתושביה – אזי באמת שאין שום סיבה שיהיה לישראל אכפת ממה שהגויים או שיהודי התפוצות אומרים.

העולם מזועזע מהמוות ומההרס בעזה, הוא מבין שמה שעומד בשורש הבעיה הוא חצי מאה של שלילת החופש הפלסטיני בידי ישראל, והוא יודע שלממשלת נתניהו אין שום אינטרס בשחרור הפלסטינים. אך העולם, אפילו עכשיו, נותן לישראל להתחמק מזה.

לשם השוואה: רוסיה השתלטה מחדש חזרה את חצי האי קרים, מה ששימח מאוד את רוב תושבי קרים ולא גרם לאף מקרה מוות, והעולם מיד הטיל סנקציות כלכליות על רוסיה. אך אחרי מבצע צוק איתן? כלום.

> מלחמתה של ישראל להצלת הפלסטינים הטובים מהפלסטינים הרעים

26 גופותיהם של משפחת אבו-ג׳אמע שנהרגה בהפצצות הצבא מונחות לפני הלוויתן. עזה, ה-21 ליולי, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

26 גופותיהם של משפחת אבו-ג׳אמע שנהרגה בהפצצות הצבא מונחות לפני הלוויתן. עזה, ה-21 ליולי, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

זה לא פוליטי?

אין צורך בכלל להגיד שארה"ב לא הולכת לעשות דבר לישראל, אך נכון גם הדבר ביחס לאירופה "השמאלנית והפרו-פלסטינית". כפי שכתבה עמירה הס ב"הארץ" השבוע, "מדינות האיחוד — וכמובן ארה"ב — נתנו לישראל אור ירוק כדי להרוג, לכתוש ולהרוס".

העונש הקונקרטי היחיד שמישהו בעל חשיבות שוקל להטיל, הוא היוזמה של ממשלת בבריטניה, להפסיק זמנית את מכירת הנשק לישראל אם הלחימה בעזה נמשכת. אפילו כאן יש לצייןֿ שהייתה מידה בלתי מבוטלת של הסתייגויות מדרישה זו, ושבכל מקרה בריטניה מוכרת לישראל ציוד צבאי בשווי שלא עולה על כ-10 מיליון דולר בשנה. כך שלא מדובר באמת על משהו שהוא מעבר לענישה סימבולית וקטנה. פרט לכך, למיטב ידיעתי, ישראל נהנית מעסקים כרגיל.

כמה מאמרי דעה נכתבו החודש על ידי אנשים בשמאל שמודאגים מהמצב בעזה, מגנים את הכיבוש וקוראים לפתרון של שתי מדינות? המון. אך אף אחד מהם לא אמר מילה על איך יש להגיע לפתרון זה. כולם יודעים מה הבעיה וכולם מכירים את הפתרון, אך אף אחד לא מדבר על איך צריך להגיע לשם, משום שזה אומר להטיל אחריות על ישראל. זה אומר לעשות שימוש במקל ולא בגזר, סליחה על הביטוי, ורעיון זה עדיין נתפס כטאבו בעולם המערבי. אפילו עכשיו.

החומר ממנו קורצה החסינות הדיפלומטית הזאת – הנטייה האמריקאית לאהבת יהודים ושנאת מוסלמים (במיוחד בקרב הימין הנוצרי), הלובי היהודי בארה"ב, בריטניה, צרפת, ומדינות אחרות, ורגשות אשמה של אירופאים על השואה – הוא ככל הנראה חזק מאוד אם הוא יכול לנטרל את ההשפעה הפוליטית של המראות והסיפורים האיומים מעזה. בהנחה שישראל לא תפתח במלחמה שתגרום למותם של אלפי אזרחי המערב, אני פשוט לא יכול לדמיין מה עוד היא יכולה לעשות בשביל שארה"ב ואירופה סוף סוף יגידו לה: סיימי את הכיבוש או שתמצאי לעצמך חברים חדשים.

אני חושב שהיה זה איש השמאל האמריקאי סול אלינסקי שאמר פעם שנושא פוליטי הוא לא נושא פוליטי כל עוד שלא ניתן לעשות משהו לגביו. על בסיס זה ייתכן כי אירועי החודש האחרון, יחד עם תגובתן הפחדנית של מעצמות המערב, אומרים שהשעבוד והסבל של הפלסטינים חדלו להיות נושא פוליטי והפכו לנושא הומניטרי בעל דחיפות גדולה. כך גם ייתכן כי הברוטיזציה של החברה הישראלית חדלה להיות נושא פוליטי, והפכה גם היא לנושא הומניטרי, שמתרכז בקורבנות המדינה הזאת.

* לארי דרפנר הוא עיתונאי יליד ארה"ב, שכותב מישראל בשלושים השנים האחרונות, ומחזיק בלוג באתר 972+, שם גם פורסם הטור הזה במקור. תרגם מאנגלית: מיקי בנימיני.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כ-40 אחוז מתקציב החינוך של מועצת אלקסום מוקדש להסעות של ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

יסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

אלפי ילדים בגיל חינוך חובה בכפרים הלא מוכרים בנגב לא רשומים לגנים. במקום לספק כיתות, המדינה מתעלמת מהחלטות ומציעה פתרונות גרועים. במשך שנים ישראל מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם, והילדים משלמים את המחיר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf