newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסרט זוכה פסטיבל קאן מביא למסך גבריות פלסטינית שטרם נראתה

גיבורי הסרט "קדחת ים תיכונית" הם שני גברים פלסטינים מחיפה, שמסע הגילוי ההדדי שלהם מניע את העלילה הקומית-דרמטית. בראיון מיוחד מדברים הבמאית ושני השחקנים הראשיים על משבר הגבריות הערבית ועל המסע הסיזיפי של הקולנוע הפלסטיני בישראל

מאת:
"אני חושב שזה מעשה סופר פמיניסטי מצד הבמאית, לשים את שני הגברים במטבח, בבית עם הילדים, ולהפוך את התפקידים המגדריים המסורתיים". צילום מסך

"אני חושב שזה מעשה סופר פמיניסטי מצד הבמאית, לשים את שני הגברים במטבח, בבית עם הילדים, ולהפוך את התפקידים המגדריים המסורתיים". אשרף פרח (מימין) ועאמר חליחל ב"קדחת ים תיכונית"

הסרט "קדחת ים תיכונית" (حمى البحر المتوسط) של התסריטאית והבמאית הפלסטינית מהא אל חאג׳ זכה בשבוע שעבר בפרס התסריט הטוב ביותר במסלול "מבט מסוים" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בקאן 2022. אל חאג׳ צעדה כבר לפני שש שנים על השטיח האדום בעיר הקיט עם סרטה הראשון, ״עניינים אישיים״. הפעם חזרה משם עם מזכרת.

"קדחת ים תיכונית" הוא סרט דרמטי-קומי, שמכניס את הצופה בעדינות וברגישות לעולמם של שני גברים פלסטינים החיים בחיפה. שניהם באמצע שנות הארבעים לחייהם, ונרקמת ביניהם חברות מוזרה ובלתי צפויה. וליד (עאמר חליחל), עזב את עבודתו בבנק ואת והיציבות הכלכלית שבצדה, ופתח בקריירה של סופר. אחרי שהתוכנית הזאת להגשמה עצמית נתקלה בקשיים ולא התקדמה כמתוכנן, הוא שקע בדיכאון עמוק, שנמשך שנים. אשתו, עולא, אחות במקצועה, עובדת קשה, מפרנסת את המשפחה ונושאת בנטל הוצאות הטיפול הפסיכולוגי בבעלה. וליד אבא טוב ועקר בית מצוין, מבלה את יומו בין משימות הבית לבין מסך המחשב, אך הוא סובל מריקנות כרונית.

העלילה מתחילה כאשר נכנסים לבית השכן דיירים חדשים. ג׳לאל (אשרף פרח) הוא קבלן בניין ושיפוצים, שמתברר אט אט כנוכל קטן ועבריין זוטר בעולם הפשע, שמנהל רומן נלהב עם אהבת חייו. כמו אצל וליד, גם אשתו של ג'לאל (שאדן קנבורה) אחראית על הפרנסה, אך להבדיל מווליד, ג'לאל מבלה את זמנו החופשי בבית במיקסום ההנאות הקטנות של החיים: אוכל, שתייה, והאזנה למוזיקה קצבית ועליזה, אורח חיים שמעצבן את השכן הסופר, שזקוק לדממה ממנה תנבע ההשראה המיוחלת לכתיבה.

למרות שהמפגש הראשון ביניהם טעון ומתוח, הקיטוב החיצוני בין שני הגברים מושך אותם האחד לעולמו של השני. ברקע מרחפת ההיסטוריה של חיפה, יפה מבחוץ אך הרוסה ומובסת מבפנים בעקבות הנכבה. מסע הגילוי ההדדי של הגברים נמשך לאורך הסרט, שחושף אט אט את העולמות האפלים והמוארים בחיי שניהם.

באמצעות תסריט מבריק, אל חאג׳ מצליחה לשאוב את הצופה לתוך שכבות העולם הרגשי, הנפשי והפוליטי של הגבר הפלסטיני, צדדים שחסרים בדרך כלל בקולנוע, ובכלל, בתודעה הקולקטיבית, שם דמות הגבר היא בדרך כלל גיבור לאומי שנאבק באויב או קורבן מדוכא של הכיבוש. אל חאג׳ בחרה דווקא בצד האנושי, הפגיע והלא מדובר של הגבר הפלסטיני, שגדל בצל הטראומה של עמו ונהנה למראית עין מחיים נורמליים, מהשכלה, מפרנסה, מזוגיות וממשפחה תומכת. ממה, אם כן, סובל כל כך הפלסטיני הזה, לעזאזל? ואיזו משמעות הוא מחפש בחייו האומללים, בצל הדיכאון הכרוני?

התפנית הדרמטית בסרט מתחילה כאשר שני החברים מחליטים להוציא לפועל תוכנית מסוכנת, שאמורה לפתור את הבעיות של שניהם: וליד מחליט להתעמת עם מחלתו הנפשית ולטפל בה מהשורש, ואילו ג׳לאל, שהידרדר לעולם הפשע והחובות ולא מצליח להיחלץ ממנו, מוצא את המושיע בדמות חברו החדש.

"החסם הזה, שנקרא ישראל"

"לקח לי חמש שנים עד שהגעתי לסט הצילומים", אומרת אל חאג'. "שנה שלמה בישלתי את התסריט, וכתבתי אותו במהלך חודש שלם. אבל העבודה הקשה הייתה לגייס את הכסף. ארבע שנים זה לקח לי. רציתי שהסרט הזה יהיה עצמאי ומשוחרר מכל השיח הזה של לייצג את ישראל או לא לייצג את ישראל. רציתי סרט פלסטיני נקודה. רציתי לצעוד בקאן ובכל העולם בלי העול הכבד הזה, הביקורת הקטלנית שהשחקנים והבמאים הפלסטינים אזרחי המדינה מתמודדים איתה בכל פעם שהם יוצרים משהו.

"הנכבה נמצאת ונמשכת והיא נגררת איתנו לכל מקום. מאז הפרשה עם סוהא עראף והסרט שלה "וילה תומא", המפיקים והקרנות הישראליות מחתימים אותנו על חוזים מפלצתיים בנושא הייצוג והשם והדגל. אני רציתי לפרוץ דרך לצופה בעולם הערבי, זה הקהל שלי, ועם השם של ישראל על הסרט, במצרים, במרוקו, באלג׳יר, ואפילו במדינות המפרץ, לא יקרינו את הסרט, ובצדק".

״יש לנו שחקנים מעולים, במאים ובמאיות מוכשרים ביותר, סיפורים מרתקים וגם הישגים לא מבוטלים", אומרת אל חאג', "אבל התקציב ומקורותיו מהווים תמיד את החסם העיקרי בפני כל במאי". אל חאג׳ מדברת בכאב על היום שאחרי הזכייה ועל עתידו של הסרט, שככל הנראה לא יזכה לחשיפה שלה הוא ראוי.

"איך הסיפור היפה הזה יגיע לקהל שלי, לפלסטיני בישראל, לפלסטיני בעזה ובגדה? איפה יש לנו תיאטראות ובתי הקולנוע שיעניקו לצופים חוויה של צפייה בסרט כמו שצריך? בכמה מתנ"סים ועמותות אני יכולה להסתובב, להקרין את הסרט בתנאים בלתי ראויים, כאשר אין אולם מושקע שמכבד את הצופה ואת היוצר? במאים ושחקנים לא מרוויחים כסף בתעשייה הזאת, המפיץ כן, אז אם הרשתות הגדולות בישראל, כמו יס והוט, לא יקנו אותו, ואני בספק שירצו כזה סרט, אין לי קהל בתוך הבית. לא ישראלי ולא פלסטיני. זו המצוקה הקולנועית בעיניי, שהסיפור מגיע לכל העולם בשפות זרות, אך לא מוקרן איפה שהכי צריכים אותו".

שני עמודי התווך של הסרט המקסים הזה הם, ללא ספק, צמד השחקנים הראשיים, חליחל ופרח, ושניהם מתארים חוויה ייחודית של חברות טובה שנוצרה במהלך הצילומים.

"אני מכיר את עאמר, דרכינו הצטלבו במהלך הקריירות שלנו כמה פעמים, אך אף פעם לא באותו המקום ובאותה סצינה. אין ספק שהמפגש בסרט הזה, התסריט והעבודה קירבה אותנו מאוד", אומר פרח.

אשרף פרח, 48, תושב חיפה, החל את דרכו כרקדן דבקה בגיל 15 בלהקת "סלמא" המפורסמת. אחרי שסיים את לימודי המשחק, השתתף בהצגות רבות, בהפקות ובסרטים בארץ וניסה להתברג בתעשייה בעולם הערבי במשך כמה שנים. בירדן פגש במאים ושחקנים מהעולם הערבי, ולוהק לתפקידים בהפקות גדולות, בסדרות טלוויזיה ובסרטים. אך גם החלום לבנות גשר תרבותי-אמנותי בין השחקנים הפלסטינים לבין העולם הערבי נתקל שוב בחסם הזה, שנקרא ישראל.

״נהניתי לעבוד עם צוותים מכל העולם הערבי, זו חוויה אחרת, אך המצב הפכפך, ועייפתי מהטלטולים. יום אחד מפיק מאמין בי ומבין שאני שחקן פלסטיני מוכשר וראוי, ולמחרת הוא מתעורר ומחליט שיש לי דרכון ישראלי ולכן אני לא טוב. כמה אפשר לחיות כך, כשהעולם מקבל אותנו והקונפליקט הפנימי חוסם אותנו? למה במאי פלסטיני, אפילו כשהוא מוזמן להיות שופט בפסטיבל גדול, צריך לעבור את ההשפלה הזו בשדה התעופה? בשלב מסוים הבנתי שאני לא עומד בזה. למדתי הרבה וקיבלתי תפקידים טובים, והגעתי להרבה מקומות שבנו אותי כשחקן, אבל המשימה להמיס את כל הגבולות בפני השחקן הפלסטיני מישראל עוד רחוקה".

צריך להכיר היטב את חיפה, ואת המבטא הייחודי שלה, כדי להבין עד כמה מוצלחת הבחירה בפרח לתפקיד של ג'לאל. "בהתחלה, עם קריאת התסריט, שאלתי, למה אני? למה צריך להיות בג'לאל הזה את כל הרוע הזה, עבריין, בוגד, שתיין ומובטל? למה לא לפזר את כל השליליות הזו על פני כמה דמויות? אחר כך צללתי לתוך חייו של האיש הזה, שיש בו הרבה חן, שמחת חיים, עזרה לזולת וגם צדדים מפתיעים לטובה, וקצת התאזן לי. יכולתי בשלב מסוים אפילו לאתגר את הדמות, שמתי לעצמי יעד להתמזג עד הסוף עם ג׳לאל, התמסרתי אליו, ויצא לא רע בכלל".

פרח עושה אכן עבודה מאוד טובה, ומשמש כ"פלפל והמלח" בסרט: עוקצני ומצחיק, דמות כביכול פשוטה אבל מורכבת וסבוכה מאוד.

"דמותו של ג’לאל היא הדינמו של הסרט", אומרת אל חאג', "לא היה לי קל למצוא את השחקן לתפקיד הקשה הזה, להבדיל מהדמות של וליד, כי שם חשבתי רק על עאמר חליחל ולא דמיינתי מישהו אחר. בתפקיד של ג׳לאל באמת התברכתי בשחקן מוכשר כמו אשרף, ואחרי יום-יומיים בסט נרגעתי, כי הבנתי שתפור עליו התפקיד הזה, לא מעניין אותי מה הרקורד שלו ואם הוא היה שחקן ראשי בעבר, אני דווקא אוהבת לאתגר את עצמי ואת השחקנים שלי ולא ללכת על בטוח".

"רציתי סרט פלסטיני, נקודה". מהא אל חאג' (באדיבות המצולמת)

בניגוד לפרח, עאמר חליחל, גם הוא תושב חיפה, שמפגין בסרט משחק לא פחות ממבריק, הגיע לסט עם ניסיון קולנועי עשיר, אינספור הצגות שבהן השתתף בתפקידים ראשיים. בסרטה הראשון של אל חאג׳, חליחל שיחק בתפקיד משני, אך בסרט הזה הוא הדמות המרכזית שסביבה נרקמת העלילה.

נו, איך המרגש, שחקן ראשי בפעם הראשונה, בסרט שזכה בקאן. איך היה על השטיח האדום?

"האמת שזה לא היה קל, זאת אחריות גדולה להיות שחקן ראשי בסרט כזה", הוא אומר. "היה לי קשה לראות את עצמי בפעם הראשונה על המסך הגדול בקאן. לא ראיתי את הסרט לפני כן, זאת היתה חוויה קשה ומורכבת לצפות בעצמי כך. אני צריך להירגע, לנשום ולצפות שוב ושוב כדי להבין אם עשיתי את זה נכון".

"האמת שאני מרגיש לפעמים כמו וליד", משיב חליחל, אחרי שאני מעירה לו שכמו דמותו הקולנועית, גם הוא לא מצליח לחגוג כראוי ונוטה לדכדוך. "כמו הרבה גברים בני גילי, שחושבים ומתעמקים ושואלים שאלות מהותיות תהומיות על משמעות החיים. את מכירה את הטיפוס הזה. אני מזדהה עם וליד כדמות אמיתית, שנמצאת בכל מקום, הגבר הערבי הזה, המשכיל, שגדל במשפחה נורמטיבית ואוהבת, שרואה חדשות ומודע פוליטית ולאומית, נכנס למסלול המצופה ממנו, לתפקיד החברתי, המשפחתי והתעסוקתי עד שהוא נתקל בקיר. בתוכו הוא סובל מאוד, כואב לו והוא לא מצליח לטפל בעצמו, ובשלב מסוים הוא הופך אומלל. האם יש מקום למחלת נפש אצל הגברים אצלנו בחברה הערבית, או בכלל? עד כמה העולם הזה אצלנו מדוכא ומודחק? אני מאוד מחובר לדמות של וליד בסרט ולא יודע איך מהא הצליחה לכתוב את זה כך, אני זוכר שקראתי את הטקסט לראשונה ולא האמנתי שאישה כתבה אותו".

אם כבר מדברים על נשים וגברים, לא הפריע לך שהסרט ממש ובמכוון העלים כמעט את בנות הזוג של שני החברים? אין להן כמעט תפקיד משמעותי בעלילה, זה קצת צורם, לא?

"מי אמר שכל סרט צריך דמות נשית מרכזית ומשמעותית? אני חושב שזה מעשה סופר פמיניסטי מצד הבמאית לשים את שני הגברים במטבח, בבית עם הילדים, ולהפוך את התפקידים המגדריים המסורתיים. לספר על שני גברים והבעיות שלהם עד הפרט הכי עדין, זה מעשה חתרני ופמיניסטי בעיניי, וגם נותן לצופה חומר למחשבה: מה הגברים האלו חושבים על משמעות הזוגיות בחייהם ומה התפקיד של השותפה לחיים בעולמו של גבר במצוקה. אלו שאלות מהותיות בעיני, שנכחו שם למרות שדמויות הנשים לא היו מרכזיות".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf