הסימטריה הטיפשית בין "ביזוי ההמנון" למכות לאוהדי סכנין

אירוע האלימות הברוטלי שהתרחש שלשום במגרש בבאר שבע לפני המשחק בין בני סכנין והפועל באר שבע, שבסופו של דבר הוביל לפיצוץ המשחק, הוא אירוע שמקפל בתוכו הידרדרות נוספת של החברה הישראלית לתהום של גזענות, אלימות וסתימת פה של מיעוטים, בעידוד בשתיקה של המדינה, על שריה והאנשים הממונים לטפל בנושא.

>> היוזמה להשעות את ישראל מפיפ"א יכולה לפרק את הקואליציה

הנה רקע קצר למי שלא עוקב אחרי הכדורגל הישראלי. שלשום היה אמור להתקיים משחק בין הפועל באר שבע לבני סכנין, במסגרת המחזור השני של ליגת העל. קצת לפני שריקת הפתיחה, נוגן ההמנון, "התקווה". חלק מאוהדי סכנין החליטו לסובב את גבם למגרש, וכמה מהם עשו תנועת אצבע משולשת. בתגובה לכך, עשרות אוהדי באר שבע פרצו לדשא ורצו לכיוון היציע של אוהדי סכנין. הם תקפו במקלות קומץ של אוהדים, שירדו למגרש להתעמת איתם. כמה אנשים נעצרו. המשחק פוצץ.

אוהדי באר שבע רצים לתקוף את אוהדי סכנין שביזו את ההמנון.
טירוף בטרנר pic.twitter.com/db8T4QssCV

— Johnny Sack (@GuyShahar93) September 1, 2024

קראתם נכון. אנשים, שהחליטו לסובב את גבם ולהביע את המחאה שלהם נגד המנון גזעני שמתעלם מהקיום שלהם ומייצג בעיניהם את הדיכוי שלהם, הותקפו במקלות. נניח שחלק מהם אכן שרקו בוז, כפי שנטען בתקשורת. באיזו מציאות מעוותת אירוע אלימות כזה מעורר דיון של בעד ונגד?

הטענה המרכזית נגד אוהדי סכנין היא שהם "ביזו את ההמנון". זהו ביטוי פשיסטי חדש-ישן, שצובר תאוצה במגרשי הכדורגל הגזעניים בישראל. אין לי מושג איך אפשר לבזות שיר: איזה רגשות יש לו, איזה זכויות קיימות לשיר שאני יכול לפגוע בו, איך שריקות הבוז עלולות לעורר בו עלבון ואף פגיעה.

לדיון סביב "ביזוי ההמנון" קודמת רדיפה והשתקה מכוונת מצד השלטון כלפי המיעוט, אוהדי בני סכנין במקרה זה. לפי גישתם של אלה הטוענים ל"ביזוי ההמנון", האוהדים צריכים לקבל בחיבוק את ההתעלמות מהם בהמנון, לחייך לגזענות שהמדיניות של ההמנון הזה מסמלת, ולקבל בהכנעה את הטובה שעושים להם בכך שהם משחקים בליגה.

בעונה שעברה, ובשנים האחרונות, שוב ושוב איימו על סכנין בהורדת נקודות, בעונשים מנהליים ואפילו בחקירה פלילית על כך שאוהדיה לא הסכימו להתכופף בפני ההמנון. עכשיו אווירת הגזענות והדיכוי הלכה צעד קדימה, אבל לא מדובר באירוע נקודתי.

בעונה שעברה, קצת אחרי טבח 7 באוקטובר, כתבה נרמין סבע, אשתו של שחקן הכדורגל דיא סבע ממכבי חיפה, פוסט שבו ציינה שגם בעזה יש ילדים. היא לא דיברה כאישה פלסטינית, לא הביעה חשש מפשעי המלחמה (שעוד יגיעו) או התנגדה למלחמה, רק אמרה אמירה עובדתית, שהיא כמעט לא פוליטית.

אוהדי הקבוצה התקוממו, ואף על פי שאשתו של סבע מחקה את הפוסט, והוא עצמו התנער ממנו והשתתף בפעילות התנדבות כמעט פרו ציונית, מכבי חיפה החליטה להיפרד ממנו והוא נאלץ לעזוב. העונה הוא חזר, אבל חלק מהקהל עדיין שורק לו בוז. שלט האומר שילד יהודי שווה יותר מילד בעזה הונף ביציע באחד המשחקים האחרונים.

לאוהדי מכבי תל אביב יש לקסיקון שירים גזעני, שהולך ומתעצם. מעבר לשירים, בסרטונים שונים שלהם לאחרונה ניתן לראות תיעודים של אוהדים המנסים לתקוף פועלים ערבים באזור איצטדיון בלומפילד ביפו. חלק גדול מאוהדי בית"ר ירושלים שר באופן קבוע שירים נגד ערבים. אלו לא מקרים קטנים ושוליים. הכדורגל הישראלי משרטט בגזענות ובאלימות שלו את התהום שבה נמצאת החברה הישראלית, את שנאת האחר ורדיפת הפלסטיני באשר הוא, את גבולות סתימת הפיות והברבריות שנמצאת בכל פינה במרחב הזה.

אבל במקום שמקבלי ההחלטות בספורט הישראלי יתנערו באופן חד מהאלימות של אוהדי באר שבע, הם שמרו על שתיקה מוחלטת. שר הספורט והתרבות מיקי זוהר לא הוציא מילה, השר הממונה על המשטרה איתמר בן גביר כמובן שתק. גם התאחדות הכדורגל נותרה אילמת, ועיתונאי ספורט יצרו סימטריה מטופשת בין עמידה עם גב בזמן ההמנון לבין תקיפה אלימה של אנשים במקלות.

אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר שבע, הפנתה אצבע מאשימה בעיקר כלפי אוהדי סכנין, כשאמרה ש"אוהדי סכנין ביזו את החטופים והנרצחים" ושהיא "לא מצדיקה את מה שקרה, אבל ביזוי ההמנון חייב להיפסק". גינוי במתק שפתיים, שהוא קריצה לאלימות של האוהדים שלה עצמה.

בתקופה האחרונה מתקיימים דיונים במוסדות של פיפ"א, ארגון הכדורגל העולמי, לגבי הרחקה של הכדורגל הישראלי מההשתתפות במפעלים בינלאומיים, בגלל מה שישראל מחוללת בעזה, ולאור פגיעתה בכדורגל הפלסטיני ובכדורגלנים פלסטיניים. אני מחזיק אצבעות בתקווה שהאלימות הקשה שהפעילו אתמול אוהדי באר שבע, וזכתה לקונצנזוס ישראלי רחב בתמיכה או באמירת "לא, אבל", תוביל סוף סוף להרחקה. הרחקה כזו תהיה עונש מתבקש על פשעי המלחמה בעזה, ועל הגזענות והאלימות שמשקפים את החברה כולה.

עמרי נג'אד הוא פעיל פוליטי