newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסיוט מתגשם? הקורונה הגיעה, ולעזה אין איך להתגונן

האו"ם ניבא שב-2020 עזה תהפוך לא ראויה למגורי אדם. וירוס הקורונה מאיים לממש את התחזית הזו. אבל הבעיה היא לא רק הצפיפות הבלתי נסבלת והמחסור במיטות. הבעיה היא המצור והעליונות הישראלית

מאת:

משרד הבריאות הפלסטיני דיווח שלשום (יום א') על שני מקרים ראשונים של קורונה ברצועת עזה. במשך כמה שבועות, ברצועה, שנמצאת בשליטת חמאס ותחת מצור ישראלי מאז 2007, נקטו אמצעים חמורים כדי למנוע את הגעת הווירוס לאזור. עכשיו הקורונה הגיעה לעזה.

בעזה כולה יש 50 עד 60 מכונות הנשמה למבוגרים. צוותי חיטוי בפעולה ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

בעזה כולה יש 50 עד 60 מכונות הנשמה למבוגרים. צוותי חיטוי בפעולה ברפיח (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

עד ההחלטה לסגור את מעבר רפיח למצרים ואת מעבר ארז לישראל, מאות פלסטינים שהגיעו לרצועה הוכנסו לבידוד באופן מיידי, כדי לוודא שאינם מראים את תסמיני המחלה. אך הפעולות האלה, מסתבר, לא הועילו.

לא יהיה מוגזם לומר שהתרחיש של התפשטות הקורונה ברצועת עזה הוא מחריד.

השנה, 2020, היא השנה שבה האו"ם וסוכנויות בינלאומיות אחרות צפו שעזה תהפוך בלתי ראויה למחיה. הגופים האלה הזהירו כי אם המצור בן 13 השנים שישראל מטילה על עזה ובידוד הרצועה יימשכו, השירותים הבסיסיים ביותר והיכולת של האזור לקיים את עצמו יקרסו.

תרחיש האימים של הקורונה מטיל צל כבד מעל ראשם של שני מיליון הפלסטינים החיים ברצועה, כמחציתם ילדים. והעולם חייב להתמודד עם האמת הדוחקת: עזה היא כבר מזמן בלתי ראויה למחיה, והמצב רק יחמיר עכשיו אחרי שהווירוס פגע בתושביה.

במשך שנים, ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים ואפילו כמה גורמים ישראליים רשמיים הזהירו כי מערכת הבריאות בעזה נמצאת על סף קריסה, משותקת אחרי דורות של תת פיתוח שיטתי, ייבוש ומצור. כל הבעיות שיוצר המצור הישראלי מקבלות ביטוי חריף במגזר הבריאות העזתי: משבר מים חמור, מחסור חריף בחשמל, שיעור אבטלה גבוה ותשתיות מתפוררות.

עזה יכולה להתמודד עם מאות חולים, לא יותר

כך, ברור שמערכת הבריאות בעזה אינה מסוגלת להתמודד עם התפרצות של מחלת הקורונה. יש בה בסך הכל 2,895 מיטות בבתי החולים, או 1.3 מיטות לכל 1,000 איש. יש בעזה רק 50 עד 60 מכונות הנשמה למבוגרים. לפי ראש הסניף של ארגון הבריאות העולמי בעזה, עבדלנאסר סובוה, עזה יכולה להתמודד רק עם כמה מאות החולים הראשונים בקורונה. "אחרי זה, הם יזדקקו לתמיכה".

ההגירה של אנשי רפואה רבים בגלל המשבר הכלכלי בעזה מטילה עומס נוסף על המערכת. יותר מ-35 אלף פלסטינים עזבו את הרצועה מאז 2018, ובהם עשרות רופאים ואחיות. גורם במשרד הבריאות הפלסטיני אמר כי הם יזדקקו לפחות ל-300-400 רופאים נוספים רק כדי להשלים את הפער ולמלא את הצרכים המינימליים של האוכולוסייה.

מאפיין נוסף של הקיום בעזה עלול להוביל להפצה מסיבית של הווירוס: צפיפות האוכלוסין. לפי מדענים, "תנאים של צפיפות עלולים להגדיל את הסיכוי להפצת מחלות מדבקות בין אנשים". עם ממוצע של 6,028 אנשים לקמ"ר, עזה היא אחת הערים הצפופות בעולם. רק מקומות מעטים, כמו הונג קונג, הם צפופים יותר, אבל בהונג קונג אנשים יכלו עד כה לנוע בחופשיות מחוץ ולתוך האזור, ואילו מרבית הפלסטינים בעזה כלואים באזור בניגוד לרצונם.

צפיפות האוכלוסין בשמונת מחנות הפליטים בעזה גבוהה עוד יותר. בג'בליה, למשל, חיים יותר מ-140 אלף פלסטינים בשטח של 1.4 קמ"ר, או כ-82 אלף איש לקמ"ר. לתושבי המחנה יש גישה לשלוש מרפאות ובית חולים ציבורי אחד. בשטח שנמצא מצדה האחר של גדר ההפרדה, בתוך ישראל – שמשם הגיעו רוב הפליטים הפלסטינים – צפיפות האוכלוסין נעה בין 0 ל-500 אנשים לקמ"ר.

תחת צילה של המגיפה הגלובלית, התנאים השוררים בעזה הם מתכון לאסון. אך הם אינם תוצר של תאונה מצערת, אלא תוצאה מכוונת של מדיניות ממשלת ישראל במשך עשורים, שעוצבה וקוימה באופן מודע כדי להשיג את פירוקה של עזה.

בין עשרות האלפים שהיגרו מעזה בשנים האחרונות, יש מאות רופאים. מפעל לייצור חומר חיטוי בח'אן יונס (צילום: עבד רחמן ח'טיב / פלאש 90)

בין עשרות האלפים שהיגרו מעזה בשנים האחרונות, יש מאות רופאים. מפעל לייצור חומר חיטוי בח'אן יונס (צילום: עבד רחמן ח'טיב / פלאש 90)

רוב שני מיליון הפלסטינים שחיים ברצועה הקטנה הם צאצאים של 200 אלף פליטים שברחו או גורשו במלחמה ב-1948 שיצרה את מדינת ישראל. הם מצטרפים ל-80 עד 100 אלף פלסטינים שחיו באזור באותו זמן.

הפליטים האמינו ששהותם בעזה תהיה זמנית, אבל ישראל בנתה במהירות מחסומים צבאיים כדי להגביל את תנועת הפלסטינים, והפעילה חוקים שיהפכו את עקירתם לקבועה. בין השאר, כוללים החוקים האלה את חוק מניעת ההסתננות מ-1954, שקבע כי כל ניסיון של פלסטינים לחזור לאדמותיהם, בתיהם ורכושם הוא אינו חוקי. פלסטינים רבים שניסו לעשות זאת נורו ונהרגו על ידי הכוחות הישראליים.

שישראל כבשה את הרצועה ב-1967, היא איפשרה למתנחלים יהודים להשתלט על כ-25% ממנה ועל 40% מהקרקע החקלאית שלה. עד תוכנית ההתנתקות ב-2005, ארבעה עשורים של התנחלויות יהודיות הרעו את מצב הצפיפות בעזה, ומנעו מפלסטינים לבנות ולהתרחב בתוך הרצועה. מאז, התקפות חוזרות ונשנות של הצבא הישראלי הרסו בתים של פלסטינים והפכו עשרות אלפי משפחות לחסרות בית.

אם ננסח זאת בבוטות, המצב הקשה השורר ברצועת עזה כיום נובע מהלוגיקה של ההתפשטות הישראלית: הדחיפה הבלתי נלאית של המדינה לשמור על הרוב היהודי על חשבון הפלסטינים. שני מיליון פלסטינים לכודים בעזה לא מכיוון שהם בחרו בכך, אלא מכיוון שהדבר נכפה עליהם.

אולי בעולם יבינו מה זה לחיות בסגר במשך שנים

איום הקורונה שמרחף על עזה הוא אולי ההזדמנות האחרונה לומר את מה שרבים מסרבים לשמוע: הבעיה של עזה אינה מחסור בסיוע הומניטרי, דחוף ככל שיהיה, אלא טריטוריאלית, דמוגרפית ופוליטית. היא נוגעת לשאלה למי בין הירדן לים התיכון יש זכויות יתר ולמי לא; מי זכאי לחיים ולשגשוג באדמה הזאת, ומי לא.

בשלב הנוכחי, בזמן שהאזרחים היהודים של מדינת ישראל נהנים מהאדמה ומהמשאבים, נשללת מהפלסטינים הזכות הזאת והם מנועים מלחזור למולדתם. ובזמן שהקהילה הבינלאומית מתמקדת בעיקר באיום הישראלי "לספח" את ההתנחלויות הלא חוקיות בגדה המערבית, לרבים כלל לא אכפת מהמציאות הלא טבעית שבתוכה חיים תושבי עזה.

בתקופה של מגיפה וחשש לבריאותן של קהילות ברחבי העולם, הגיע הזמן להתייחס להשלכות המלאות של החלוקה הלא צודקת של פלסטין ההיסטורית – וזה כולל את עזה. ואכן, בעזה מתקיימות בתמצית כל בעיות העולם: מלחמה, עוני, עקירה וגזענות. אבל היא גם מציעה שביב של תקווה, של אנושיות, של חוסן ושל התנגדות.

ברגע הזה, שבו אנשים במדינות הפריבילגיות יותר יכולים להבין קצת יותר את המשמעות של חיים בבידוד, של ניתוק מאנשים אהובים, של חוסר ביטחון במילוי הצרכים הבסיסיים, ושל חשש מהעתיד הקולקטיבי – חיוני לחשוב על מקומות כמו עזה, שבה אנשים סובלים דברים קשים בהרבה במשך עשרות שנים, ונמצאים בסיכון לספוג מהלומה הרסנית אף יותר כעת, כשהמגיפה הגיעה לחופם.

אני כותב את הדברים האלה וחושב על משפחתי בעזה, שכמו רבים אחרים עשויה להיות נתונה בקרוב לחסדי וירוס הקורונה. אף שזה הזמן לחשוב על הישרדות, זה גם הזמן לשאול שאלות גדולות, על איך אנחנו כבני אדם נכשלנו בהיערכות לרגע הזה. אם זה לא הזמן להפסיק את המצור על עזה ואת כיבוש פלסטין, ואם זה לא הזמן להתייחס לאי הצדק שהפך את חיי הפלסטינים למלאי סבל וכאב, אז אימתי?

ג'יהאד אבו סלים הוא חוקר ואנליסט מדיניות מעזה, הוא עמית בתוכנית האקטיביזם הפלסטיני של ועדת השירות של החברים האמריקאים, ולומד כיום באוניברסיטת ניו יורק. המאמר התפרסם לראשונה ב-972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf