newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הניסוי אכן נכשל: "הערבי הישראלי" לא החליף את הערבי הפלסטיני

בעוד שהפוליטיקה הישראלית, מימין ומשמאל, התפרקה ממחויבות לעולם של ערכים, הרשימה המשותפת נותרה המפלגה היחידה שנאמנה לאידיאולוגיה שלה, לתדהמת מי שהאמינו בתמים שניתן להמיר זהות לאומית בקצבאות ובכיבודים

מאת:
הרשימה המשותפת שמרה על קווי היסוד שלה, גם כאשר השותפים היהודים לשעבר האשימו אותה ש"הקצינה". איימן עודה שולף מצלמה מול בנימין נתניהו, 11 בספטמבר 2019 (יונתן זינדל / פלאש 90)

הרשימה המשותפת שמרה על קווי היסוד שלה, גם כאשר השותפים היהודים לשעבר האשימו אותה ש"הקצינה". איימן עודה שולף מצלמה מול בנימין נתניהו, 11 בספטמבר 2019 (יונתן זינדל / פלאש 90)

ימים ספורים לפני הבחירות האחרונות לכנסת, במרץ 2021, התראיין יו"ר מרצ ניצן הורוביץ ל"מטה המרכזי" בערוץ 13. בחלק ניכר מהסקרים מרצ לא עברה את אחוז החסימה, וכדי לשכנע את בסיס המצביעים השמאלי שהנוכחות של מרצ בכנסת חיונית במאבק נגד הכיבוש, הורוביץ חידד עמדות. "מה שהוא קו אדום בעינינו, הוא שאין מו"מ עם הפלסטינים ובונים התנחלויות כאילו אין מחר", שרטט הורוביץ את מה שחשוב באמת למפלגה שלו.

משום שישראל ממשיכה בכיבוש, טען הורוביץ באותו ראיון, אפשר אפילו להבין את ההחלטה של בית המשפט הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה בחשד שישראל מבצעת פשעי מלחמה. "להחלטה הזו היה מקום", אמר הורוביץ. "אני לא רוצה שישראל תעמוד במצבים האלה. אבל ישראל צריכה לשאול את עצמה מה היא עושה כדי למנוע את זה". התגובה של הימין לאמירה הזו של הורוביץ היתה חד משמעית. "אמירתו של יו"ר מרצ המצדיקה את פעילותו הפוליטית והאנטישמית של בית הדין בהאג ורדיפתו אחרי חיילי צה״ל היא חרפה לכנסת ישראל", אמרה ח"כ איילת שקד שהתראיינה מיד אחריו, "מפלגת ימינה לא תשב עם מרצ".

כולנו יודעים שהבטחות לפני בחירות לא שוות יותר מדי. ימינה יושבת עם מרצ, ואפילו עם רשימה של "תומכי טרור", כפי שראש ימינה נפתלי בנט הגדיר את המפלגות הערביות אחרי הבחירות במרץ 2021, שבועות ספורים לפני שקיבל את תמיכתו של מנסור עבאס להקמת ממשלה בראשותו. מרצ לא סימנה את חידוש המו"מ עם הפלסטינים או את הפסקת ההתנחלויות כ"קו אדום" להצטרפות לממשלה, והשלימה עם כך שהממשלה שהיא חברה בה מורידה באופן רשמי מהשולחן כל ניסיון למשא ומתן עם הפלסטינים ולמדינה פלסטינית ומרחיבה התנחלויות.

ובכל זאת, מה שאירע אתמול (שני) יוצא דופן גם בקריטריונים הגמישים למדי של הפוליטיקה, בישראל ובשאר העולם. נכון שהמשחק הפוליטי דורש בריתות וקואליציות, והבריתות האלה דורשות גם ויתורים ופשרות משמעויות, אבל בכל זאת עמדות של מפלגות אמורות לייצג סט ערכים מסוים של הציבור שבוחר בהן. מהגנה על הסביבה עד סיום הכיבוש או ארץ ישראל השלמה.

העיקר ש"אנחנו" נשלוט

על סמך דבריו של הורוביץ לפני הבחירות, ולמעשה על סמך פעולתה של מרצ לאורך עשרות השנים האחרונות, אין ספק שההתנגדות לעוולות הכיבוש הוצגה כערך יסוד שכזה. אחרי שיאיר לפיד ויש עתיד גנבו ממרצ את דגל החילוניות, ההתנגדות לכיבוש נשארה כמעט העיקרון היחיד המבדיל אותה ממפלגת העבודה או מיש עתיד ודומותיה. מרצ אתמול לא רק התפרקה מהערך הזה, תומכיה אפילו דרשו ממי שלכאורה נשארה נאמנה לו, כמו ע'אידה רינאוי-זועבי, להתפטר מהכנסת, משום ש"העניין האידיאולוגי (הוא) לא רלבנטי".

מרצ כמפלגה, הא.נשים המייצגים אותה בכנסת, וקהל התומכים שלה, לא שינו, כמובן, את האידיאולוגיה שלהם. הם לא חושבים עכשיו שהכיבוש הוא טוב, ושהתקנות המאפשרות קיום של אפרטהייד בגדה המערבית בין אזרחים ישראלים ובין נתינים פלסטינים הן דבר מבורך. הם רק נותנים לערכים האלה מקום משני, לעומת הערך הנעלה יותר, שהוא חסימת דרכו של בנימין נתניהו בחזרה לשלטון. במובן הזה, נתניהו אינו מייצג עמדה פוליטית מסוימת שאפשר להתווכח איתה או להסכים איתה. אפשר לומר שהנוכחות הפיזית של נתניהו היא האידיאולוגיה שנגדה נלחמים.

הגישה הזו היא כמובן תמונת ראי של האופן שבו מחנה נתניהו והימין רואים את הדברים. למעשה, הגישה הזו של מרצ היא התוצאה הישירה שלה, ההעתק שלה. גם אם נשים בצד את המונח "ביביסטים" – אף שרבים מתומכי נתניהו מגדירים ככה את עצמם כמעין התרסה – קשה לחלוק על כך שנתניהו עצמו, ברוחו ובגופו, הוא אידיאולוגיה בפני עצמה. כמובן שמאחורי התמיכה בו יש רבדים רבים – ממסורתיות, דרך שמרנות כלכלית ועד שמירה על העליונות היהודית – אבל כל הרעיונות האלה מתגלמים באיש נתניהו.

מתוך גישה זו, הרואה בשיבתו של נתניהו לראשות ממשלה כמטרה העומדת בפני עצמה, ללא קשר ל"אידיאולוגיה" מסודרת ומגובשת, הליכוד והציונות הדתית – מפלגות המחויבות לכאורה לאידיאולוגיה של שימור העליונות היהודית בגדה המערבית – הצביעו אתמול נגד הארכות התקנות המאפשרות את שימור השליטה הזו. את מקום השיח על ארץ ישראל השלמה והמחויבות למתנחלים, תפסה המחויבות לנתניהו.

רגע לפני הבחירות האחרונות, כשניסתה להסביר את חשיבות הוצאתו של נתניהו מהבית ברחוב בלפור בירושלים, אמרה יו"ר העבודה מרב מיכאלי ל"שיחה מקומית" ש"כשנתניהו ילך, נוכל לחזור לפוליטיקה של בני אדם", כלומר אפשר יהיה לחזור לדיונים אידיאולוגיים – בעד או נגד מדינת רווחה, בעד או נגד מדינה פלסטינית, וכולי. מה שקרה אתמול מראה שהזזתו של נתניהו הביאה לתהליך הפוך בדיוק. גם מעט הדיון האידיאולוגי שהיה קיים בחברה הישראלית, שמרצ ייצגה צד אחד שלו, נעלם. מה שנשאר הוא מאבק על השלטון: האם "אנחנו" צריכים לשלוט או "הם", ולא משנה כרגע מיהם ה"אנחנו" ומי ה"ההם". זה כמעט חסר חשיבות.

תסמונת העץ הנדיב. ניצן הורוביץ בדרך להצבעה, 17 בספטמבר 2019 (מרים אלסטר / פלאש 90)

מה שנשאר הוא מאבק על השלטון. ניצן הורוביץ בדרך להצבעה, 17 בספטמבר 2019 (מרים אלסטר / פלאש 90)

הרשימה המשותפת והניסוי הפוליטי הגדול

חייבים לומר כאן בהגינות: בתוך הטירוף הזה, שבו הפוליטיקה מאבדת כל קשר לסט ערכים כלשהו, המפלגה היחידה ששמרה על עמוד שדרה אידיאולוגי סביר היא הרשימה המשותפת. לאורך כל הדרך, היא הצביעה קודם כל לאור סט הערכים הבסיסי שלה: יותר ממרצ או העבודה, שנמצאות בקואליציה – שזה קל יחסית – אבל יותר מהליכוד, הציונות הדתית או המפלגות החרדיות, שהתנגדו אתמול לחוק שהן תומכות במאה אחוז במה שהוא מייצג. המשותפת הצביעה נגד האיסור על איחוד משפחות, נגד תקנות האפרטהייד, אבל גם נגד הקמת ממשלה חלופית בכנסת הזו שבראשה יעמוד נתניהו.

יו"ר המשותפת, איימן עודה, היה לדוגמה עקבי בתמיכה שלו בחקיקת חוק "חוסם נתניהו", שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש ממשלה. אבל מפלגות הקואליציה, שלכאורה כל כך רוצות לחסום את נתניהו, לא הרימו את הכפפה. חלק מהן, ככל הנראה, ממשיך לפזול לכיוונו של נתניהו.

יותר מכך, המשותפת הצליחה במשימה שנראתה לפרקים קשה מאוד במהלך השנה הזו של ממשלת בנט. כפי שאפשר היה לקרוא באיגרת הילדותית ששלח בנט ערב חג השבועות, העובדה שהקואליציה שלו כללה רשימה המייצגת את המיעוט הערבי-פלסטיני לא נתפסה כמהלך לקראת מתן ייצוג שווה למיעוט הזה ליד הגה ניהול המדינה, ואפילו לא כצעד לקראת חברה ישראלית שתכיל גם יהודים וגם ערבים באופן מכבד.

היתרון היחיד של עבאס, לפי בנט, הוא שהיה המנהיג הערבי הראשון שהכיר בישראל כמדינה יהודית, ולכן "למדינת ישראל יש אינטרס לאומי גדול שדרכו של מנסור עבאס – דרך של שלום ושיתוף פעולה, ולא של איימן עודה – דרך של קיצוניות ולאומנות, תצליח". במילים אחרות, בנט האמין במה שעבאס עצמו סיפר לו: שמנהיג פוליטי ערבי יכול להתנתק מהפלסטיניות שלו, לפחות בזירה הפוליטית, ולהיות "ערבי ישראלי", כזה ששאיפותיו הקולקטיביות מסתכמות בתוספת תקציבים וביגור הפשיעה, ואין לו שום תביעה במישור הלאומי.

ח"כ ניר אורבך אימץ את החשיבה הזו במלואה, מה שמסביר את הצעקות שלו אתמול על ח"כ מאזן ע'נאיים, שבהן הטיח בו ש"הניסוי נכשל". כלומר הניסוי להמיר את הערבי-הפלסטיני בערבי-ישראלי נכשל. אבל לא רק אורבך ובנט, שוללי לאומיות פלסטינית ותיקים, היו שותפים לניסוי הזה. גם יש עתיד, העבודה וגם מרצ נתנו לו רוח גבית. הם ניסו לבדוק האם תמורת תקציבים, הפוליטיקה הערבית בישראל תסכים לוותר על השאיפות הלאומיות שלה.

מול ממשלה שהיתה יכולה לגבות את הניסוי הזה בעשרות מיליארדי שקלים ובהטבות שלטוניות; מול בעלי ברית לשעבר במרכז-שמאל הציוני שבחרו ללכת עם עבאס האסלאמיסט על פני הרשימה המשותפת, שערכיה הרבה יותר קרובים לערכי המרכז-שמאל בענייני חברה ודמוקרטיה ועתיד הסכסוך; ובעיקר מול זרם משמעותי בחברה הערבית, שרצה תוצאות כאן ועכשיו, עניין מובן לחלוטין לאור האפליה שהחברה הזו היתה קורבן לה במשך עשרות שנים – הרשימה המשותפת שמרה על קווי היסוד שלה, גם כאשר השותפים היהודים לשעבר האשימו אותה ש"הקצינה".

בסופו של דבר, העמידה הזו של הרשימה המשותפת, לצד, כמובן, עצם המשך הכיבוש ואירועים כמו הרג שירין אבו עאקלה וההתנפלות המבישה על ארונה, הצליחו להביא לכישלון (הזמני) של בריאת יצור פוליטי ששמו "ערבי-ישראלי" ומחיקת הייצור הפוליטי ששמו "הערבי-פלסטיני".

"אף מפלגה ערבית קיימת לא מסוגלת לייצג אזרחים נורמטיביים", צייץ היום אטילה שומפלבי, כתב פוליטי ב-Ynet. זה בדיוק הסיפור. שומפלבי, נציג מובהק של המיינסטרים היהודי, האמין באמת ובתמים בסיפור "הערבי הישראלי", וברגע שהסיפור הזה התפוצץ, אין בעיניו יותר מקום ל"ערבים נורמטיביים" בממשלה. למרבה המזל, זה לא תלוי בו, ומה שקרה אתמול בכנסת מוכיח זאת.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

אריאל שרון בחווה שלו בנגב, ב-1997 (צילום: גדעון מרקוביץ / פלאש90)

"שטחי האש נתפסו למטרה אחת: רזרבת קרקעות להתיישבות"

חשיפת "שיחה מקומית": כבר בישיבה ב-1979 הסביר אריאל שרון כי הכריז על כל שטחי האש בגדה המערבית כדי לאפשר את העברת האדמות למתנחלים. לפי מסמכים נוספים שאותרו בארכיון המדינה, שטח האש בדרום הר חברון, שמשמש כעת תירוץ לגירוש של כ-1,000 איש מביתם, נועד גם להפריד בין הבדואים אזרחי ישראל לפלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf