המרקסיזם החי של ראובן קמינר ז"ל

מתישהו בראשית 1982, אחרי חיבוטי נפש בעקבות מערכת הבחירות של 1981 ובעיקר בגלל דיאלוג אינטנסיבי עם חבר קרוב שבא מבית שמאלי פוליטי שביתו הפך לביתי, החלטתי להפקיר את בגין והציונות לטובת ה"קומוניזם".

זאת לא היתה בחירה אידאולוגית של ממש. בתור אוהד בית"ר וליכודניק מסור היתה לי רתיעה, שלא קהתה עם השנים, משלום עכשיו ומן השמאל הציוני לגווניו. מה שנשאר היה אפוא השמאל שמעבר לציונות. כך קרה שהלכתי יום אחד להפגנת שמאל קטנה מול בית ראש הממשלה, מתוך כוונה להכיר עולם שלא הייתי שייך אליו – לא מבחינה פוליטית וגם לא מבחינה תרבותית או אתנית, ולכן גם לא ידעתי מה יש בו.

באותם ימים, חלוקת עיתונים וכרוזים של ה"ארגונים" השונים היתה מרכיב חשוב בהפגנות השמאל, ולכן כמעט מיד אחרי שהגעתי ניגש אלי בחור צעיר, נעים למראה אבל רזה מאוד, וניסה למכור לי עיתון שלימים הכרתי כגיליון של מצפן.

ממש דקה אחר כך ניגש אלי אדם מבוגר יותר מאותו סטודנט, ונתן לי עיתון של ארגון אחר, "השמאל הסוציאליסטי הישראלי" (שס"י): "אני ראובן קמינר, אתה רוצה ללמוד?" אמר, תוך שהוא מוודא בעדינות שתשומת הלב שלי תוסט מן הסטודנט הדק כמקל חיזרן שנעלם בינתיים. "כן, אני רוצה ללמוד", עניתי, כשאני תוהה מה הוא הקשר בין לימודים לפעילות פוליטית שמאלנית. "תבוא מחר בשעה חמש בערב לבית שלי, בורוכוב 70".

למען האמת, לא הופתעתי לגמרי, כי הבנתי תוך כדי שיחה שכבר שמעתי על האיש הזה מחברי הנזכר לעיל. אבל לא ציפיתי שאוזמן אליו הביתה. למחרת הגעתי אל ראובן, דפקתי בדלת, ואחרי כמה מילות נימוסין והיכרות עם בת זוגו לחיים ולפעילות דפנה וכוס תה עם עוגיות, מצאתי את עצמי יושב לצדו של ראובן מול מאמר של פרידריך אנגלס: "לודוויג פויארבך וחתימת הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית".

לא היה לי אז מושג ירוק מיהו אותו לודוויג ומה הקשר בין חתימת הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית לקומוניזם. "מרקסיזם צריך ללמוד מן הבסיס", הסביר ראובן, "מתחילים מהרגע שבו נפרדים מ[הפילוסוף הגרמני גיאורג ווילהלם פרידריך] הגל".

חודש תמים, פעם בשבוע, קראנו ביחד את אותו מאמר. אני הבנתי בעיקר את העברית הארכנית של התרגום מהמקור הגרמני, וראובן הסביר את הפילוסופיה שמאחוריו. באותו ערב הוא גם נתן לי את הספר הראשון מכמה וכמה ספרים שהוא ייתן לי עם השנים: "עקרונות בסיסיים של המרקסיזם-לניניזם" (באנגלית, הוצאת פרוגרס, מוסקבה 1964). אחר כך נתן לי גם קובץ של מרקס ואנגלס "על קולוניאליזם" (באנגלית, אותה הוצאה מוסקבאית, מהדורה שביעית, 1978). לספר הראשון נתתי ללכת לאיבוד עם השנים. השני מונח לידי כאשר אני כותב את השורות האלה.

לפגישה השנייה עם ראובן בשבוע שלאחר מכן הגעתי כבר עם ספר שגנבתי באופן מהפכני מספריית בית הספר שלי: סוציאליזם, מאת מייקל הרינגטון (ספרית פועלים 1973). ראובן חייך (לו רק ידעתי שהדבר האחרון שהייתי צריך לגנוב בשביל ללמוד עם ראובן הוא ספר של סוציאל-דמוקרט קתולי, טרוצקיסט לרגע, שהיה פרופסור למדעי המדינה). "אנחנו כבר נדאג למה שאתה תקרא", אמר, והניח את ספר הצהוב של הרינגטון בצד.

בשנים שעברו מאז ועד שיצאתי ללימודים, בין השאר בזכותו של ראובן, באמצע שנות ה-90, זכיתי ללמוד ממנו כמה וכמה דברים וליהנות מכמה וכמה חסדים אנושיים, קטנים וגדולים, שלו ושל דפנה.

ראובן קמינר ז"ל נפטר בראש השנה, ממש לפני כמה ימים. יליד דטרויט 1929 וחניך תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית שבא לארץ ב-1951 עם בת זוגו דפנה כדי לחמוק מגיוס למלחמת קוריאה, ודווקא בארץ נפרד מן הציונות. הוא מותיר מאחוריו מורשת ארגונית, פוליטית, אינטלקטואלית, משפחתית וגם ארכיונית, בת עשרות שנים, שאת ערכה עדיין לא התחלנו לאמוד.

אין כל ספק שייכתבו בימים הקרובים המון מילים על הביוגרפיה הפוליטית של אחד האנשים הכי מעניינים, וכנראה גם הכי חשובים, בשמאל הישראלי הלא ציוני. אני מבקש כאן לכתוב על נקודה אחת שבגללה פתחתי בהקדמה האישית למעלה, נקודה שקשורה להיבט "הלמדני" בפעילות הפוליטית של ראובן קמינר.

לעולם לא למד לבד

הרבה פעילים ופעילות מסורים ומסורות יש בשמאל; לא כולם מדגישים את הצורך בעיון למדני בבעיות שעל הפרק ובהיסטוריה של בעיות אלה. הרבה, אולי יותר מדי, אינטלקטואלים מלומדים יש בשמאל; לא רבים מדגישים את הצורך לשלב את הכתיבה גם במעשה.

ראובן היה שונה במובן זה. הוא הדגיש תמיד את הצורך בשילוב של לימוד עיוני יחד עם פעילות פוליטית (רצוי במסגרת ארגונית). אבל חשוב מכך: ראובן קמינר לא למד לבד. הוא למד יחד עם חבריו וחברותיו בארגונים השונים בהם פעל, ותמיד היו בסביבתו אינטלקטואלים גדולים וכותבות והוגות ענקיות. אבל יותר מכל דבר אחר כנראה, ראובן אהב ללמד וללמוד עם צעירים ממנו.

באותם ימים של ראשית שנות ה-80, חשבתי שכל העסק עם חתימת הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית והספרים שקיבלתי לקרוא הם משהו במיוחד בשבילי, מכיוון שהגעתי מרקע שונה לחלוטין. אבל אף שהמשכתי במשך שנים לבוא לבדי או עם אותו חבר לביתם של ראובן ודפנה בבורוכוב 70 כדי ללמוד ולהתייעץ, מהר מאוד למדתי שאני לא בודד, אלא אחד מרבים בירושלים שלומדים מרקסיזם עם ראובן.

אירוניה היסטורית קטנה היא שהרבה אנשים למדו להפריד את הסוציאליזם מהציונות בבית שהיה ברחוב הקרוי על שמו של דב בר בורוכוב, מי שהלחים את השניים האלה יחד.

לימים למדתי ממיכאל ורשבסקי (איש מצפן), שגם הוא עשה הצעדים הראשונים שלו בשמאל של שנות ה-60 ב"חוג למרקסיזם אצל ראובן". חברות וחברים בשי"ח או בשס"י עשו את אותה הדרך בשנות ה-70.

אני הייתי מבין הפוקדים הרבים של אותו החוג למרקסיזם משך מרבית שנות ה-80. גם אחי הקטן עבר באותו מקום, ורבים צעירים ממני כתבו ביום פטירת ראובן על אותו ניסיון ממש (כולל אותן התבדחויות על המבטא האמריקאי והעברית של ראובן) שהם עברו בשנות ה-90 ואף לתוך שנות האלפיים.

בשמאל הישראלי על גלגוליו היו וישנם הרבה ארגונים ולהם הרבה מנהיגים (וכמה מנהיגות), אבל קשה לחשוב על אדם אחר במה שנקרא "השמאל הישראלי" שמילא תפקיד דומה לזה של ראובן בהקשר הזה. הסוציאליזם הציוני הוליד הרבה "אדמו"רים" – מא"ד גורדון ועד מאיר יערי – אבל במבט ביקורתי לאחור, כנראה שאנשים כאלה התענינו יותר בכוח או בכבוד יותר מאשר ברעיונות.

ראובן קמינר רצה ללמד והוא לימד, אבל לא התעניין בכוח או בכבוד. הוא גם ידע לצחוק על עצמו. באחד הראיונות שנתן בשנות ה-80 לעיתונות הממסדית, בעקבות המשפט שלו על "מפגש רומניה" של פעילי שמאל עם אנשי אש"ף, הוא קרא לעצמו "האלטע-קאקר של השמאל הישראלי". ברור לגמרי למה "אלטע" (זקן). ראובן היה יותר מכל פתוח לדיאלוג והיה מוכן לשבת לשיחה פוליטית גם עם צעירים ממנו בעשרות שנים.

היתה לראובן אידיאולוגיה די נוקשה בהיבטים מסוימים – בוודאי בדרך שראה את ההיסטוריה של המלחמה הקרה ותפקידה של בריה"מ בה, אבל הוא לא היה ולא רצה להיות אידיאולוג. ייתכן שבדיוק בשל העובדה הזו מרבית "תלמידיו" פנו לדרך פוליטית אחרת או שונה לחלוטין משלו. אבל כולם בוודאי חבים כלפיו את אותו חוב אינטלקטואלי ראשוני.

גם מי שתחלוק במשהו על הקביעה הזו בוודאי תסכים שהיה עונג אינטלקטואלי וחברתי לשמוע את ראובן קורא ומסביר למשל פסקה מתוך ה"קפיטל" שמלעיגה על "חרשתן" (כלומר קפיטליסט) תמים מסקוטלנד, שהתלונן ב-1849 על "צמצום זמן העבודה והעמדתו על 10 שעות במקום 12": "במוח-של-הון (capitalist mind) זה מסקוטיה המערבית, ירושה של דורות, מיטשטש כלכך הערך של אמצעי-הייצור, הפלכים וכו' ומתמזג עם תכונת ההון שלהם, [דהיינו] התכונה לשערך את עצמם ולבלוע יום-יום כמות מסוימת מעבודת-חנם של אחרים.." (הקפיטל, כרך א׳, ספרית פועלים, 1953, עמוד 254).

מאבק ב"מרקסולוגיה"

אך לא בדקויות של תיאורית הערך אצל מרקס, נושא שהיה חביב על ראובן, באנו לעסוק כאן, וגם לא בטיבם של הרעיונות של מרקס באנו לדוש, אלא בתופעה של ה"חוג למרקסיזם" בבית של איש אחד.

ה"חוג" הזה היה מוסד לא ממוסד, שהפגיש במשך שנים אנשים רבים ממקומות שונים מגילים שונים ולפעמים גם מרקעים שונים, למטרת לימוד שנתפס כפעילות פוליטית בפני עצמה, מצד אחד, וכתנאי לפעילות פוליטית נלווית מצד שני.

בימי האינתיפאדה הראשונה, מפגשים רבים כאלה נגמרו בהפגנה בכיכר המשביר לצרכן בגשם שוטף, או בכלל התחילו שם. זו התופעה שהיתה ייחודית כלכך בנוף של השמאל, ולייחודיות הזו אחראי ראובן.

אבל ייחודיות זו לא בלטה רק על רקע הנוף של השמאל. החוג למרקסיזם היה אלטרנטיבה לאוניברסיטה. "מרקס והקומונה הפריזאית", עיונים במרקסולוגיה של שלמה אבינרי, מאמר שפרסם ראובן ב-1986 בכתב עת בשם "המילה הכתובה": במה סוציאליסטית (בעריכת חנן חבר ורון כוזר, ירושלים 1986), מדגים לדעתי את הנקודה הזו יפה.

במאמר הזה עוסק קמינר ב"נושא היסטורי מוחשי": בפרשנות של אבינרי באשר לעמדתו של מרקס כלפי התקוממות הפועלים הידועה בשם "הקומונה הפריזאית" (1870). במוקד העניין עומדת אם כן שאלה קריטית: מה יעשה האינטלקטואל כאשר לפניו פועלים מתקוממים?

אף שראובן מביע את הערכתו למפעל המחקרי של אבינרי ולסלידתו של איש מדעי המדינה מן "האנטי מרקסיזם הגס", מטרתו של המאמר היא "עימות בין הפרשנות של אבינרי ובין הנכתב אצל מרקס". לא כאן המקום, ואין גם צורך, ללכת בעקבות סדרת המהלכים שראובן עושה במאמר הזה כדי לעמת את הפרשנות של אבינרי, ה"מרקסולוגיה", עם ה"נכתב אצל מרקס". לכן נקפוץ אל הסעיף האחרון.

ראובן כותב שם כך: "גם אם לא השלמנו את מלאכת הביקורת של דברי אבינרי, נראה כי התמונה המצטיירת ברורה למדי. נטיותיו הפוליטיות של אבינרי הביאו אותו לחולל טרנספורמציה במשנתו של קארל מרקס. טרנספורמציה זו יוצרת סוג חדש של מרקסיזם, מרקסיזם המעוקר מפרקטיקה מהפכנית וממהפכה פרולטרית. […]

"אין זה מפליא שמרקס של אבינרי דומה לסוציאל-דמוקרט גרמני מהזרם הרפורמיסטי. דומה כי אין כמעט הבדל בין דמות זו של מרקס לבין דמות הליברל האופיינית כלכך לאנשי האקדמיה"  (עמוד 56).

האקדמיה לא היתה זרה לראובן. הוא עצמו עבד שנים רבות במוסד שהיה שייך לאוניברסיטה העברית, ורבים מחבריו וחברותיו לאורך השנים היו או הפכו, אקדמאים. לפיכך מעניין לקרוא את מה שהוא כותב ב-1986 על האופן שבו לומדים ומלמדים את מרקס באוניברסיטה.

ראובן מציין כי "תלמידיו הרבים [של אבינרי] שמעו מפיו על מרקס דברים אוהדים, אשר ספק אם היו נחשפים אליהם, אילולא השתתפו בשיעוריו". אבל בסופו של דבר "תרומתו המרקסולוגית להבנת מרקס אמורה לשמש תחליף ותיקון לעמדותיהם של המרקסיסטים למיניהם. ובכך מגלם אבינרי, כמו מרקסולוגים אחרים, את הניגוד בין המרקסולוגיה לבין המרקסיזם".

שלמה אבינרי יבדל"א משמש כאן רק כמשל לאקדמאי העוסק במשנתו של מרקס, שהרי ראובן מדגיש שוב ושוב כי הוא מכוון את דבריו נגד "המרקסולוגיה על גווניה", כלומר כל אותם אקדמאים שעוסקים ב"עבודה תיאורטית בעקבות מרקס".

"המרקסולוגיה", אומר ראובן, "יצאה לנתח ולפרש את המרקסיזם. היא ביקשה לראות בתורת מרקס ביטוי של עוד אידיאולוגיה". לפיכך, היא "יכולה להתפתח ולשגשג רק במרחב האינטלקטואלי שבו הוצהר על תבוסת המרקסיזם. מכאן שהמרקסולוגים חיים על המרקסיזם ה׳מת׳. מכאן גם הניגוד הקוטבי שבין המרקסולוגיה לבין המרקסיזם החי".

על פניו נראה כאילו לפנינו כאן עימות בין מרקסיסט אורתודוקס בלתי מתפשר לבין סוציאל-דמוקרט של ימי המלחמה הקרה, אבל במבט מרחיב לאחור אפשר לומר שלפנינו עימות בין מרקס של בורוכוב 70 לבין מרקס של הר הצופים – בין "מרקסיזם חי" שהוא תוצר של לימוד קבוצתי המכוון לפעולה פוליטית, ובין "מרקסולוגיה" שהיא מונולוג של פרופסור מול סטודנטים ותוצר של פעילות אקדמית תיאורטית "מעוקרת מפרקטיקה מהפכנית".

בסיפא של דבריו כתב ראובן כך: "בשעות משבר בחברה נמשכים רבים אל מקורות המחשבה המהפכנית, ותוך כדי כך מתגבר גם עניין מחודש בתורת מרקס וממשיכי דרכו. כך יש להבין את העובדה כי דורות שלמים 'גילו מחדש' את מרקס והמרקסיזם (תנועות מהפכניות בעולם השלישי, מרד הסטודנטים ועוד).

"בדרך אל המרקסיזם ניצבים מכשולים עיוניים ומעשיים רבים. אין ספק כי בין המכשולים המתוחכמים יותר הניצבים בדרך אל המרקסיזם נמצאת המרקסולוגיה".

את הדברים שנכתבו ב-1986 בזמן שהיה ברור לרבים, חוץ מלסובייטולוגים, שבריה"מ עומדת ליפול, צריך כמובן לעדכן למונחים ולתנאים של היום. ברור שהמאבקים שעיצבו את מחשבת הדור של של סוציאליסטים יהודים כמו ראובן קמינר שונים מאוד ממאבקים מהמאבקים של היום. אבל קשה שלא להתעלם מן העובדה שבניגוד לעבר מרבית מי שנקראים היום "האינטלקטואלים המובילים" של השמאל בעולם הם אקדמאים (שאחדים מהם, אף שהשמאל נוחל תבוסות, דווקא משגשגים לא רע בזכות עבודתם התיאורטית).

השמאל לא כבש את האקדמיה. אבל לפעמים אפשר לחשוב, וזה בוודאי לא נכון, שאם הוא קיים – הוא קיים רק בין כתליה. בין אם מדובר במרקסיסטים, או ב"מרקסולוגים" על פי הגדרתו המרחיבה של ראובן קמינר, או בהוגים שמאליים בעלי זיקה רופפת יותר לרעיונות של מרקס, נראה כי האקדמיה הפכה למוקד כמעט בלעדי של הפעילות האינטלקטואלית השמאלית. בשעה הזאת, שעת משבר, השאלה אם מדובר במרקסיזם "מת" או "חי" קריטית יותר מתמיד.

אם אנחנו חייבים משהו לראובן קמינר ז"ל, זו בוודאי תשובה על השאלה הזאת.

הכותב הוא, לעזאזל, פרופסור באוניברסיטה