המסך עלה, והצבא וההתנחלויות הופיעו כגוף אחד

על הבמה התברר אין שום רווח בין ה"התיישבות" לבין הצבא. רון קהתי, אביו של גור, מול אל"מ אריאל גונן (על הבמה מימין) וראש מועצת שומרון יוסי דגן (צילום מסך, ליריTV)

את הכנס שנערך ביום רביעי בשבי שומרון לזכרו של זאב (ז'אבו) ארליך, שבמהלכו התפרצו בני משפחתו של גור קהתי, שנהרג בעת סיור ארכיאולוגי שעשה ארליך בדרום לבנון, אפשר לדמות להצגת תיאטרון. המסך עולה, על הבמה ניצבים שני גברים, שלכאורה יש להם תפקידים שונים – האחד הוא קצין בכיר בצבא והשני הוא פוליטיקאי בכיר – אבל למעשה חד הם, שניהם פנים של אותו גוף, של אותו שלטון. ובאולם זועקים, מוכי יגון, אזרחים שעל אף שיקירם ההרוג היה חייל, אין הדבר משנה את העובדה שהם זרים במחזה הזה; השכול הזה לא מעניק להם את הזכות לעלות על הבמה ולהיות שחקנים במחזה שגוזר עליהם חיים או מוות; הם נידונו להיות צופים בו.

>> שילה, סוסיא ועכשיו דרום לבנון: המפעל להעלמת העבר הלא-יהודי

במאי 2022, מח"ט חטיבת שומרון היוצא, אל"מ רועי צוויג, אמר באירוע שנערך באלון מורה כי "פעמים רבות אומרים בכל מיני מקומות שהצבא וההתיישבות עובדים ביחד. אני לא מסכים עם האמירה הזאת, אני חושב שהצבא וההתיישבות חד הם… (מי שאומר ש)הצבא וההתיישבות עובדים ביחד, מבדיל בין האוכלוסיות". צוויג נקרא אחר כך ל"שיחת הבהרה", והעירו לו על "תוכן הדברים" ועל כך שהשתתף באירוע אזרחי ללא אישור.

ההופעה על הבמה בשבי שומרון ביום רביעי של אל"מ אריאל גונן, שמכהן היום כמח"ט שומרון, לצידו של יוסי דגן, ראש מועצת שומרון ואולי הפוליטיקאי הבולט מקרב תנועת ההתנחלות היום, היא המחשה ויזואלית של ה"חד הם" שעליו דיבר צוויג. המסך עלה, המציאות נחשפה. אין למעשה שום פער, אין שום רווח, בין ה"התיישבות" לבין הצבא.

בדוברות הצבא, שנשאלה מדוע הגיע תא"ל גונן לאירוע, מדוע לא דרש מראש שיוזכר גם שמו של קהתי, ומדוע לא התנצל בפני המשפחה, לא טרחו כלל להתייחס לשאלה הראשונה. "צה"ל ומפקדיו משתתפים בצער המשפחות, ימשיך ללוותן ומחויב להצגת ממצאי התחקיר בפניהן. בנוסף לתחקיר מתקיימת חקירת מצ"ח, עם סיומה יועברו ממצאיה לפרקליטות הצבאית", השיבו בצבא.

ביולי 2021 תיארנו כאן ב"שיחה מקומית" שורה של מקרים שבהם קבוצות משותפות של חיילים ומתנחלים תקפו והרגו אזרחים פלסטינים במקומות שונים בגדה המערבית, והגדרנו את התופעה כ"מליציות של חיילים ומתנחלים". האירוע ברביעי היה עוד ביטוי להתמזגות המוחלטת בין הצבא למתנחלים. זרוע צבאית לצד זרוע פוליטית. ביטוי מוחשי נוסף להתמזגות הזו היה העובדה שגם דגן וגם גונן נשאו נשק, רק שאחד היה על מדים והשני על אזרחי. בזה מסתכם ההבדל.

אין זה מקרה שהכנס הזה נערך לזכרו של ארכיאולוג (חובב). כפי שנכתב שוב ושוב, כמעט מהרגע הראשון, הכיבוש הישראלי ראה בארכיאולוגיה את אחת הזרועות שלו, כלי להוכחת ההמשכיות היהודית בגדה המערבית ולהצדקת השליטה הישראלית. השילוב של ארליך בתוך הפעילות הצבאית הישראלית בגדה היה ביטוי לתפיסה הזו. חייל סיפר ל"שוברים שתיקה" כי באחד המקרים, ארליך טען ש"יכול מאוד להיות שאשת לוט מהמקרא קבורה בתוך (ה)מסגד" באחד הכפרים בגדה, והם, החיילים, נדרשו ללוות אותו. האירוע הסתיים בזריקת אבנים על ידי פלסטינים על החיילים, אבל לפי העדות, המסקנה של הצבא מהאירוע הזה היתה שבפעם הבאה יש להכניס יותר כוחות כדי ללוות סיור ארכיאולוגי כזה, ועדיף לעשות אותו בחשיכה. עצם החשיבות של סיור ארכיאולוגי בלב כפר פלסטיני לא הועמדה בספק.

כשגונן התמנה למח"ט שומרון באוגוסט השנה, חגגו את המינוי באתר "כיפה", וכתבו כי "בוגר הציונות הדתית ייכנס לתפקידו כמפקד החטיבה המורכבת ביו"ש". בדבריו באותו מעמד אמר גונן כי הוא מתרגש מאוד מהמינוי, שכן ניתנה לו "הזכות, העוצמה והאחריות… על כל אחד מאזורי המורשת וההיסטוריה החשובים ביותר, בהם עמנו חי וקיים כ-3,000 שנים".

ביום רביעי, סבו, אביו ואימו של גור קהתי, הטיחו בו מלים קשות מאוד על עצם העובדה שקצין בכיר משתתף באירוע לזכרו של אזרח שכניסתו ללבנון עדיין נחקרת במצ"ח, ועל כך שאין בטקס תמונה של קהתי או התייחסות לכך שנהרג בשעה שליווה את ארליך. גם מולם גונן המשיך לדבוק ברוממות הארכיאולוגיה. לפחות בתשע הדקות הראשונות שהוקלטו על ידי בני משפחת קהתי, הוא לא אמר מילה אחת של תנחומים למשפחה או התנצלות על כך ששמו הושמט מהטקס. "ערב טוב, חג חנוכה שמח", אמר גונן מול בני המשפחה מוכי הצער. אחר כך, לאחר דקות ארוכות של קריאות, הוא הוסיף: "בטרם אציג לכם את העיר שכם בזמן הזה…" ואז נקטע שוב. "על שכם הוא מדבר עכשיו", שומעים את אחד מבני המשפחה אומר בכעס.

יותר מאוחר, לאחר שבני משפחת קהתי עזבו את המקום, חזר גונן לעניין שלשמו בא. "כשאנחנו מסתכלים מה בעצם היתה המהות של ז'אבו, זה היה לעשות חיבורים, לחבר את התנ"ך לארץ ישראל באופן פיזי, להפוך את הפסוקים של התנ"ך מלפני אלפי שנים למציאות שאפשר לחוש אותה, לראות אותה, להתחבר אליה", הוא אמר. בלי שקרא את העדות של "שוברים שתיקה", אישר גונן את החשיבות שנותן הצבא לארכיאולוגיה בגדה המערבית. הפיכת פסוקי התנ"ך "למציאות שאפשר לחוש אותה".

"להפוך את פסוקי התנ"ך למציאות שאפשר לחוש אותה". זאב (ז'אבו) ארליך לפני כניסתו ללבנון, ב-20 בנובמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

לאחר שהסתיים האירוע, נסעו המשתתפים, בליווי הצבא, לביקור בקבר יוסף הנמצא בתוך שכם ולאתר ארכיאולוגי נוסף הקרוב לעיר. הכל תחת ליווי צבאי קרוב.

אפשר לראות במחזה שהוצג על הבמה בשבי שומרון עדות לכך שהצבא בגדה רואה את עצמו למעשה כזרוע הצבאית של המתנחלים. קריאה אחרת היא שהמחזה הוא ביטוי ל"הפרטה" המוחלטת של השליטה הצבאית בגדה. לפחות על הבמה, נראה שדגן הוא מי שנותן את הפקודות, לא גונן. ההשתלטות של בצלאל סמוטריץ', שר האוצר ושר במשרד הביטחון, על המנהל האזרחי היא חלק מההפרטה הזו, לקראת ההפרטה הגדולה באמת של השלטון הישראלי בגדה – סיפוחה באופן מלא או חלקי. במקרה של סיפוח, הצבא אכן יפנה את מקומו כשליט החוקי של הגדה לטובת שלטון ימין מלא-מלא על השטחים האלה.

אבל תיתכן גם קריאה אחרת, כמעט הפוכה, למהלך הזה. אסף אגמון, סבו של גור קהתי ותא"ל במילואים מחיל האוויר, דיבר על "מעשה משיחי" שהביא למותו של הנכד שלו ותיאר את מותו כ"העלאת קורבן למולך". אימו של גור, מעיין, אמרה שהבן שלה "הקריב את חייו למען מזימה, לא משימה צבאית", וגם אביו, רון, מ"פ במילואים, דיבר על הבושה ש"אף אחד לא טרח שתהיה פה תמונה שלו (של גור) בחרא הזה".

פרופ' יגיל לוי, שכתב רבות על הפיכת הצבא בשטחים לצבא שיטור ועל ההשתלטות של פוליטיקת הימין על הצבא, אומר שמדובר באירוע יוצא דופן.

"רק מי שנחשבים בעיני עצמם למלח הארץ, משפחה ממושב מבוסס, כשהסב שימש תא"ל בחיל האוויר ובולט בהתנגדות לממשלת נתניהו, יכולה לבטא שיח שכול חתרני כזה", אמר לוי בשיחה שקיימנו השבוע. "זה שיח הקורא תיגר על עצם צדקתה של המשימה הצבאית שהביאה למותו של הבן/נכד. לא ביקורת על ביצוע לקוי או על ציוד לא מתאים ואף לא על פעולה שהיו לה חלופות פחות מסוכנות, אלא על עצם צדקתה. המשפחה לא היססה להתעמת ישירות עם מי שמייצגים את הגיונה המשיחי של המלחמה ואף להתריס נגדה שהיא מקריבה בנים למולך. בכך נקבע תקדים משמעותי בשיח השכול הנוכחי של המלחמה הזו, המבטא טון שמרני המשלים עם המוות, אם לא גאה בו".

במילים אחרות, המחזה בשבי שומרון מספר לא רק על ההתמזגות המוחלטת בין הצבא למתנחלים – הוא מספר גם על נכונות ציבורית להצביע על הסכנה של ההתמזגות הזו, על המחיר הקטלני שהיא גובה.