שילה, סוסיא ועכשיו דרום לבנון: המפעל להעלמת העבר הלא-יהודי

"כל מקום שהיה בו יישוב יהודי, לא משנה מתי, צריך להקים אותו מחדש". זאב (ז'אבו) ארליך לפני כניסתו ללבנון, ב-20 בנובמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ביום רביעי, 20 בנובמבר 2024, נהרג זאב (ז'אבו) ארליך בעת שיצא לסיור באתר ארכיאולוגי בלבנון. באתרי החדשות דיווחו בהרחבה על המחדל שהוביל למוות הטראגי הזה. בעקבות האירוע נפתחה חקירה של מצ"ח, והרמטכ"ל הודיע על הקמת ועדה מיוחדת לחיזוק המשמעת בצבא.

>> גורלם המר של הממצאים שלא משרתים את הנרטיב היהודי בעיר דוד

לפי עדותו של רמ"ט חטיבת גולני, אל"מ יואב ירום – שנפצע גם הוא בהיתקלות הקטלנית – הוא הזמין את ארליך כדי לחפש פירים שבתוכם יכולים להתחבא מחבלים של חזבאללה. עם זאת, ככל הנראה הקצין לא פעל על פי הפרוטוקול המתאים להכנסת אזרח לשטח לחימה. באירוע נהרג גם סמל גור קהתי, שאבטח את ארליך.

המחדל הזה עוד ייחקר, והצבא ודאי יפרסם תחקיר ויחדד נהלים. אולם השאלה היא מדוע קצין בכיר בחטיבת גולני צריך את עזרתו של אזרח ותיק בביצוע משימות שהצבא הוכיח כי הוא יודע לעשות היטב במהלך השנה האחרונה בעזה ובלבנון: איתור פירים ומנהרות.

נדמה שתשובה חלקית לשאלה זו לא צריך לחפש במקרה הטראגי הזה, אלא בהיסטוריה של האופן שבו תנועת ההתנחלות – וביניהם ז'אבו ארליך – משתמשת בארכיאולוגיה לצרכיה.

מאז כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967 הארכיאולוגיה משמשת מכשיר מרכזי בקידום מפעל ההתנחלויות. מצד אחד, אתרים ארכיאולוגיים כמו מערת המכפלה בחברון, ארמון מלכי ישראל בסבסטיה, וכן אתרים רבים אחרים, נתפסו כהוכחה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו.

מצד שני, עצם חשיפת הקשר הזה שימש הוכחה לכך שלתושבים הפלסטינים היושבים בארץ אין קשרים היסטוריים לאתרים השונים, והם לא יותר מאשר תושבים ארעיים שעסוקים בעיקר ברצון למחוק את ההיסטוריה היהודית של המרחב.

יצירתה של הדיכוטומיה הזו הפכה את הארכיאולוגיה למכשיר מרכזי בידי המתנחלים לנישול של הפלסטינים מאדמותיהם. כך לדוגמה, התנחלות שילה הוקמה כ"מחנה ארכיאולוגי", ותושבי כפרים פלסטיניים כמו סוסיא ונבי סמואל נזרקו מבתיהם על מנת לאפשר חפירות ארכיאולוגיות. בשנים האחרונות מתנחלים נכנסים בליווי צבאי כבד ללב יישובים פלסטיניים, משום שלכאורה נמצאים שם אתרים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות לתולדות העם היהודי.

ארליך היה בין המובילים של מגמה זו. חבריו מספרים כיצד היה יוצא לסיורים לאתרים ארכיאולוגיים במרכזם של כפרים פלסטיניים – תמיד בליווי צבאי. לכאורה, ארליך רק ביקש לתעד אתרי מורשת יהודיים, שבמקרה נמצאים שם. אך כניסתו לכפרים בשיירות צבאיות, שהפרו את סדר יומם של תושבי הכפרים, הפכו למוקדי חיכוך והנציחו את הכיבוש.

בחודשים האחרונים ארליך היה שקוע עד צוואר בהכנה של השלב הבא של מפעל ההתנחלויות, הלא הוא ההתנחלות בדרום לבנון. בראיון לכתבה שהתפרסמה בעלון לשבת "עולם קטן" דיבר על הצורך להרחיב את הגבול של מדינת ישראל עד לנהר הליטני, ואמר: "כל מקום שהיה בו יישוב יהודי, לא משנה מתי, צריך להקים אותו מחדש". הוא ציין שעוד כששירת במלחמת לבנון השנייה הכין מפה ובה צייר קברים המלמדים על התיישבות יהודית עתיקה בדרום לבנון.

ואולם, כמו בגדה המערבית, גם בלבנון ארליך וחבריו מתעלמים ביודעין ובמפגיע משרידים ארכיאולוגיים, שחשיבותם אינה פחותה, וכל חטאם היא שאינם מלמדים על קשר היסטורי של העם היהודי לחבל ארץ כזה או אחר, אלא דווקא על קשר של עמים אחרים למקום.

בכך ארליך וחבריו הפכו את הארכיאולוגיה לחלק ממאבק על שייכות לאומית ולא לכלי ללמידת העבר. מאבק זה מוחק את המבט השונה והעמוק שהארכיאולוגיה יכולה לספק לנו על התרבויות שהיו כאן לפנינו ומה ניתן ללמוד מהן. במקום שהארכיאולוגיה תיצור גשר בין קבוצות שונות בהווה, היא יוצרת חיכוכים והופכת למכשול.

לצערנו, בפועל, המחקר הארכיאולוגי בישראל בנוגע לעבר של המרחב שבו אנו ושכנינו חיים בו מתנהל כפי שארליך ומפעל ההתנחלויות מבקשים לדמיין את העתיד שלו: מרחב שבו אין מקום לשום דבר שאינו יהודי.

באופן מעט אירוני, ארליך הגיע ללבנון כדי לסקור מבצר צלבני, ונורה כאשר שני מחבלי חזבאללה יצאו מתוך מסגד שנבנה בשטחו של המבצר, בדיוק אחד מאותם ממצאים שארליך הקדיש את חייו כדי להתעלם מהם ולהעלים אותם. הוא היה מוכן להקריב את חייו לשם כך. כמה חבל שגם המדינה מוכנה להקריב את בניה ואת עצמה עבור אותה מטרה.

ד"ר חמי שיף כתב את הדוקטורט שלו על השימוש בארכיאולוגיה ככלי לעיצוב זהות בחברה הישראלית. הוא ראש תחום מחקר בארגון עמק שווה