המלחמה האזורית כבר כאן, רק הפסקת אש בעזה תעצור אותה

ההתנקשויות שבאו בזו אחר זו במפקד בחזבאללה פואד שוכר בביירות, ובראש הלשכה הפוליטית של חמאס, אסמעיל הנייה, בטהראן היו מעשים של טירוף אסטרטגי או פירומניה מכוונת. בעוד ישראל נטלה אחריות על ההתנקשות הראשונה, ונשארה עמומה לגבי השנייה, אין כמעט ספק שהיא ניצחה על שתיהן, ואפילו כמה מבעלי בריתה סבורים שהפעם הישראלים הלכו רחוק מדי.

פוליטיקאים ישראלים מיהרו להיאחז בתירוץ להתקפה על בכיר חזבאללה – רקטה שנורתה מלבנון והרגה 12 ילדים דרוזים סורים ברמת הגולן הכבושה, כשחזבאללה מכחיש את האחריות לירי – אף שתושבי המקום מחו בתוקף נגד הקריאות של הפוליטיקאים הישראלים לתגובה. שוכר והנייה היו בהחלט חברים בכירים בארגונים שלהם, אבל ישראל יודעת היטב שלשני הארגונים יש מנגנונים פנימיים ותוכניות לשעת חירום כדי להחליף אותם; בכל מקרה, אלה בוודאי לא ההתנקשויות הראשונות ששני ארגוני ההתנגדות האלה התמודדו איתן.

בסופו של דבר, כפי שהכריזו מנהיג חזבאללה חסן נסראללה והמנהיג הרוחני של איראן עלי ח'מינאי, ההרג של שני אישים בכירים בבירות זרות, בפער של שעות ספורות, שידר מסר חד משמעי, שחצה את מה שכונה "הקווים האדומים", שהצדדים הלוחמים כוננו בעשרת החודשים האחרונים. כעת העולם עוצר את נשימתו לקראת תגובה על מהלך כוחני לא נחוץ, המקרב אותנו עוד קצת להתלקחות, שכמותה לא ראינו כבר עשרות שנים.

התוצאות ההפכפכות של היוהרה הישראלית היו ברורות כבר מהימים הראשונים של "מבצע חרבות ברזל", המתקפה הברוטלית על רצועת עזה שיצאה לדרך לאחר המתקפה הקטלנית של חמאס ב-7 באוקטובר. אבל הפוליטיקה הבינלאומית מתעניינת יותר בהריגתם של מנהיגים סימבוליים מאשר בהרג אזרחים.

ואכן, אף ש-7 באוקטובר הטיל את המזרח התיכון לתוך מערבולת אלימות, נאמר לנו שוב ושוב כי הסף של "מלחמה אזורית" עדיין לא נחצה. הצדדים הלוחמים, התעקשו המומחים, עדיין משחקים משחק מסוכן אך מחושב במטרה ליצור "הרתעה" הדדית, ומרשים לעצמם רמות אלימות, שעדיין אפשר לפרש אותן כהימנעות מתוהו ובוהו מוחלט.

במובנים רבים, זהו תרגיל רטורי הממעיט מהאמת המחרידה בשטח: אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה אזורית כבר חודשים. העדויות לכך נמצאות בגופות ובהריסות בעזה ובדרום לבנון, ובגיבוש של ברית בהשפעה מערבית ושל ציר התנגדות בחזיתות רבות – מספינות קרב אמריקאית במזרח התיכון ועד לטילים חות'יים בים סוף, ממתקפות אוויריות ישראליות בלבנון עד למטח טילים מאיראן.

העימות הזה יכול להידרדר יותר ולהחמיר מאוד. אולם הסיבה לכך שבשבוע האחרון השחקנים הבינלאומיים נחלצו לפעול באיחור, היא אותה הסיבה שבגללה המלחמה נדחקה לשלב הכי הרה סיכון שלה עד כה: חיים מסוימים, ואינטרסים מסוימים, חשובים יותר מאחרים.

יוהרה ושאיפות

עבור ממשלות מערביות, הסכנה המרכזית שמעמידות ההתנקשויות בשוכר והנייה אינה טמונה במספר הלא ידוע של ערבים או איראנים שעלולים להיהרג, אם מעשי האלימות יסלימו. עשרת החודשים האחרונים הראו לנו כבר כי כל עוד פלסטינים הם הנפגעים העיקריים, מלחמה מתארכת היא מצב עניינים נסבל, גם אם מצער. כתוצאה מכך, בירות מערביות – וושינגטון, הראשונה בהן – נמנעו מלחיצה על כל הבלמים כדי למתן את הקרבות. במקום זה, הן הרוויחו זמן כדי שישראל תוכל לקדם את מטרותיה המוצהרות בעזה ובלבנון – אפילו כאשר היה ברור שהישראלים ייכשלו.

עכשיו, עם זאת, ממשלות מערביות נבהלות. הן לא רק חוששות ממה שהסלמה במלחמה עלולה לעשות לסדר העולמי, כולל הגברת הכאוס הביטחוני ושיבושן של שרשרות האספקה הכלכליות. קיימת גם האפשרות הממשית, שמלחמה כזו עלולה לגבות מחיר דמים כבד מישראל, ובכך להביא להחלשה חסרת תקדים של מדינת ישראל.

אפשר לטעון כי דעיכה זו החלה בתחילת 2023, יחד עם המאבקים הפנימיים בישראל סביב ההפיכה המשפטית שהוביל הימין הקיצוני, אך היא הואצה במהירות על ידי התקפת 7 באוקטובר והלחימה בעזה. מלוא הנזק של ההתשה הצבאית הנוכחית של ישראל ושל אובדן מעמדה הגלובלי עדיין לא נאמד, אך התקפה של ממש מצד חזבאללה או איראן בהחלט צפויה להחריף את ההידרדרות.

גם אם קיימים קולות בישראל המודים שהצבא הלך רחוק מדי, האגו הלאומי מאלץ אותם להמשיך ולהגיב. שר הביטחון יואב גלנט כבר מורה לצבא להתכונן ל"מעבר מהיר להתקפה". השאיפה המתמדת לסגור חשבון ולטעון לניצחון כלשהו עלולה לגבור על כל היגיון הקורא להניח את הנשק בצד.

ניתן היה לצפות שהמנהיגים בישראל יכירו בסחרור ההחמרה, כאשר הכלכלה מתרסקת, הצבא מתעייף והתושבים בצפון ובדרום מפונים מבתיהם. אבל השאיפות האידיאולוגיות, היוהרה הלאומנית והחשש לשרידותם הפוליטית מסנוורות אותם עד כדי שאין ביכולתם להגות נתיב אחר מלבד מיליטריזם ורהבתנות.

זה לא רק בנימין נתניהו, שבתוך הצמרת הביטחונית שלו מודים שהוא מחבל במכוון בעסקת חטופים עם חמאס. מגלנט עד הרמטכ"ל הרצי הלוי, לרוב הצמרת הפוליטית והצבאית יש אינטרס מובהק בהמשך הסכסוך בצורה כלשהי. כולם היו בתפקיד ביום שבו ישראל ספגה את אחד הכישלונות הביטחוניים הכי חמורים שלה מזה עשורים, וכולם נאבקים כדי לשקם את המוניטין שלהם, ואולי אפילו את הקריירות שלהם. מצב חירום ללא קץ, הם מאמינים, יוכל להאריך את כהונתם.

בו בזמן, שרי הימין הקיצוני בממשלה, בראשות שר האוצר בצלאל סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, מחבקים את המשבר כדי לקדם את מטרותיהם המשיחיות. תומכיהם בשטח, בעיקר מתנחלים בגדה המערבית, מובילים מהלכים משפטיים לקראת סיפוח מלא, בד בבד עם פוגרומים הנתמכים על ידי הצבא בקהילות פלסטיניות, ומבצרים את חזונם לארץ ישראל השלמה. וזאת בעודם מקדמים תוכניות להתנחלות מחודשת בעזה.

מרחיקי ראות יותר מהבית הלבן

הנשיא ג'ו ביידן ומנהיגים אחרים במערב מעניקים חסינות כמעט גמורה לבכירים אלה בדיוק, חרף כל האינדיקציות למניעיהם הנסתרים, פשעי המלחמה הבוטים שלהם, והמרמור הגובר בקרב הציבור הישראלי עצמו. במשך עשרה חודשים, הממשלות החזקות בעולם העמידו פני אילמות וחסרות אונים, כאילו אין להן יכולת השפעה על מדינה המשוועת לעוד נשק, מימון ותמיכה דיפלומטית לטובת המתקפה שלה. ביידן, אף שדווח שהוא מבין עד כמה נתניהו "שיקר" לו, ממשיך להשאיר את הברזים פתוחים ולהבטיח שמוסרות השלטון יישארו בידי הטיפשים והפירומנים.

עכשיו וושינגטון – ובה במידה המדינות הערביות החתומות על הסכמי אברהם – קוצרות את הפירות המרים של טעויותיהן הגדולות: אימוץ המחשבה שאם יעקפו את הפלסטינים, הן יסללו את הדרך לשלום אזורי. ההתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר ערערה את האמונה השגויה הזו, אבל ממשל ביידן לא למד את הלקח.

למעשה, ארצות הברית העדיפה לצאת למתקפות אוויריות בתימן ובעיראק, לאיים על בתי המשפט הבכירים בעולם ולפנק את נתניהו בוושינגטון במחיאות כפיים, במקום לאלץ את ישראל להסכים להפסקת אש בעזה. העובדה שמיליוני מפגינים בכל בעולם מילאו את רחובות הערים והקמפוסים כדי לדרוש את עצירת המלחמה, עוד בימיה הראשונים, ושממשל ביידן לא עשה זאת, מראה עד כמה האזרחים הפשוטים מרחיקי ראות בהשוואה למקבלי ההחלטות בבית הלבן.

אולם הקטסטרופה הזו אינה בלתי נמנעת. בחודשים האחרונים, לתוך החלל הדיפלומטי שהותירה ארצות הברית, נכנסו גורמים אחרים וניסו לעצור את המפולת. קטר עדיין מתווכת במשא ומתן בין חמאס וישראל, אף שישראל ממשיכה להעליב אותה ולחבל במאמציה, ועכשיו גם מתנקשת בנושא ונותן המרכזי של הצד השני.

סין, שבאופן מסורתי התרחקה ממעורבות עמוקה בסכסוך, קידמה את מאמצי הפיוס הפלסטיניים, כאשר 14 פלגים פלסטיניים, כולל פת"ח וחמאס, חתמו על הצהרת אחדות בבייג'ין בחודש שעבר. ממשלת הלייבור החדשה בבריטניה התנערה מקיצוץ התקציבים לאונר"א שעשתה קודמתה, משכה את התנגדותה לכך שבית הדין הפלילי הבינלאומי יוציא צווי מעצר, ועל פי דיווחים, עתידה להפסיק מכירה של כלי נשק מסוימים לישראל.

לא פחות חשוב, בית הדין הבינלאומי לצדק, שהכיר ב"סבירות" שבעזה מתחולל ג'נוסייד, קבע באופן חד משמעי שהכיבוש הישראלי הוא לא חוקי ודרש צעדים נחושים כדי להביא לסופו. והתובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי, כרים חאן, מחכה לאור ירוק כדי להורות לנתניהו וגלנט לעמוד למשפט בהאג, יחד עם מנהיג חמאס יחיא סינוואר (אם הדיווחים על הריגתו של המפקד הצבאי של חמאס מוחמד דף נכונים, סינוואר הוא עכשיו הנאשם היחיד מחמאס).

מעשים אלה הם צעדים זעירים ביחס לכוח ההשפעה המסיבי של וושינגטון, או ללחצים הכלכליים והפוליטיים המשמעותיים שמדינות אחרות יכולות להפעיל. אך הם גם סימנים לכיוון שאליו הולכת סוף סוף הפוליטיקה הבינלאומית. ארצות הברית לא אמורה להזדנב אחר השינויים האלה, אך הובלה שלהם משמעותה הכרה בכך שבעלת בריתה המוערכת באזור, כמו גם כוחה של ארצות הברית עצמה, יצרו יותר הרס יותר מאשר שלום.

הפלסטינים צריכים להשתמש בכוחם

הפלסטינים, מצידם, נופלים במספר אנשיהם, בנשק שלהם ובכוחם אל מול הכוחות האזוריים והעולמיים שמעבר לשליטתם, והם כעת קורבנות של מסע ג'נוסייד הרסני יותר מאשר הנכבה של 1948. שדות ההרג של ישראל קרעו לגזרים כל משפחה פלסטינית בעזה, הפכו את רובה של רצועת עזה לגאיות של חורבות, וגזרו על אוכלוסייה נצורה של יותר משני מיליון איש, מחציתם ילדים, טראומה פיזית ונפשית לכל חייהם.

חמאס שורד הודות להתנגדות החמושה והמנגנונים הפוליטיים שלו, אבל ספג מהלומות צבאיות קשות, איבד את מרבית הלגיטימציה הבינלאומית שלו אחרי מעשי הטבח של 7 באוקטובר ומתאמץ להשיג שליטה ותמיכה בעזה עצמה. הרשות הפלסטינית, המובלת על ידי פת"ח, הוכיחה שוב את חוסר יכולתה המוחלטת לסייע לעם שלה ונצמדת לתפקידה ככוח השיטור של הכיבוש, בעודה גולשת במהירות לפשיטת רגל פוליטית וכספית.

אבל הפלסטינים הוכיחו גם שיש להם עוצמה לא פרופורציונית מול כל המכשולים האדירים האלה, והם חייבים להשתמש בה בהתאם. בעוד העדיפות העליונה צריכה להינתן להבטחת הישרדותם של הפלסטינים בעזה מפני טילים, הרעבה ומחלות, חיוני גם שהפלסטינים יפגינו את סוֹכנוּתם הפוליטית כאשר שחקנים זרים – מהצבא הישראלי ועד למדינות ערב ומדינות המערב – משרטטים תוכניות שיכתיבו את גורלם.

הצהרת האחדות בבייג'ין, אף שלא היתה מושלמת, היא יוזמה חיונית להתגייס סביבה. אף שסביר שהנשיא מחמוד עבאס והנאמנים לו ינסו לסכל את מאמצי הפיוס, פעילים רבים בפת"ח ובחמאס מכירים בצורך המיידי לשתף פעולה כדי להחזיר לפלסטינים את הלגיטימציה ואת הבעלות שלהם על ענייניהם. החברה האזרחית הפלסטינית תצטרך להפעיל לחץ על האליטות שלה כדי שיתרגמו את ההצהרות שלהן למעשים מוחשיים, תוך כדי התעקשות על פתיחת נתיבים להשתתפות עממית ודמוקרטית.

המאמצים להקים מועצה לשיקום עזה, שבראשה יעמדו פלסטינים ושתקבל סיוע כספי וטכני מחו"ל, צריכים לעלות מדרגה כדי להבטיח שרצועת עזה לא תהפוך למגרש משחקים להתערבות זרה, לא ממערב ולא ממזרח. יש לגבש גם תוכנית למנגנון ביטחון לאומי, שישלב בתוכו את כוחות הביטחון של פת"ח, את המשטרה של חמאס וארגונים צבאיים אחרים, ושתהיה לו היכולת והאמינות להשיב לאוכלוסייה ביטחון וסדר.

אסור ששאלות של הקמת מדינה ותהליך שלום יתועדפו או יהוו תנאי לתוכנית לאומית כזו. הישרדות, שיקום וארגון מחדש מוכרחים לקבל קדימות. השחקנים הבינלאומיים צריכים להסכים לסדר העדיפויות הזה.

אבל לכל זה לא תהיה משמעות, אם הפלסטינים יישארו שבויים בידי הדינמיקה הגיאופוליטית, שסיכלה את המאבק שלהם במשך מאה שנה והביאה את האזור לסף אסון. ככל שהכוחות המערביים ינסו לעקוף את הבעיה, הפסקת אש בעזה נשארה המפתח לדה-אסקלציה באזור, וחירות לפלסטינים נותרה המתווה לתקווה באזור.

פלסטין היא לא מוקד הרעש הראשון במאבקים במזרח התיכון, אבל היא עשויה להיות הסדק האחרון, שיערער כל חזות של סדר בינלאומי שנכשל במניעת מלחמה כזו. השלב הבא ייקבע לפי מה שיתרחש בעזה – והפלסטינים צריכים לאחוז בכלים כדי לעצב אותו.

אמג'ד עיראקי הוא עורך בכיר במגזין 972+. הוא חבר שותף בתוכנית MENA בצ'טהאם האוס, חוקר מדיניות במרכז המחקר אלשבאכה. לצד 972+, הוא כתב, בין השאר, ב"לונדון רוויו אוף בוקס", "ניו יורק רוויו אוף בוקס", "הניישן" ו"הגרדיאן".  הוא פלסטיני אזרח ישראל החי כרגע בלונדון. המאמר הופיע במקור במגזין 972+. מאנגלית: מירון רפופורט