קואליציה של אינטרסים הופכת את המלחמה לשגרה

המלחמה היתה לשגרה. רוב הישראלים למדו לחיות איתה. היא לא נוחה, הם חושבים, אך אין ברירה. לא שותפים לשגרה החדשה מי שנפגעו, ועדיין נפגעים, ממנה: משפחות החללים, הפצועים והמפונים. וכמובן כל הפלסטינים. אין פלסטיני/ת שישראל לא פגעה בו או בה במהלך מהמלחמה. הנפגעים נאבקים נגד השגרה החדשה, הם רואים אותה כהפרעה קשה ולא כמצב נורמלי, אבל הצלחתם מוגבלת. ההפגנות למען עסקת חילופי שבויים לא מגיעות לממדים שהגיעו אליהן ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, או נגד השחיתות של נתניהו. אולי אפילו לא לממדים שהגיעו אליהן ההפגנות נגד יוקר המחייה.

>> הציבור בדיכאון, אז למה הימין באופוריה?

השגרה החדשה לא נחתה מהחלל החיצון. ייצרו אותה מי שמעוניינים בה, כל גורם וסיבותיו. שר הביטחון וראשי הצבא הבינו שאי אפשר להחזיק את יחידות המילואים לאורך זמן ללא הפוגה, ואי אפשר להתעלם מהנזקים המדיניים לישראל שהמלחמה במלוא היקפה גרמה. ראשי הצבא גם מבינים שכל עוד המלחמה נמשכת, אין עליהם לחץ לשאת באחריות אישית למחדל הכבד של 7 באוקטובר. אם הם ישיגו במלחמה כמה הישגים, אולי ישתפר המאזן האישי שלהם בהיסטוריה. הם מדברים על מלחמה שתימשך שנים.

הוא הדין ביחס לנתניהו. הפיכת המלחמה לשגרה משאירה אותו בראשות הממשלה והופכת את המשפט המתנהל נגדו לאפיזודה. עבור שותפיו הקואליציוניים, השגרה החדשה היא ברכה. הציונות הדתית לגווניה רואה במלחמה דרך חיים. ביסוס עליונות יהודית והבסת הלאומיות הפלסטינית יושגו רק במלחמה. הלאומיות הישראלית שלהם אינה לאומיות של עם ככל העמים, אלא של עם נבחר. כאן פוגשים אותם החרדים. דרך התפיסה הדתית של עם נבחר, הם מתחברים ללאומנות של הציונות הדתית והימין. בקצרה, כל מרכיבי הקואליציה חולקים אינטרסים ואידיאולוגיה משותפים.

במהלך השלב הקודם של המלחמה שינה חמאס את האסטרטגיה שלו ועבר ללוחמת גרילה. חמאס הבין שאין הוא יכול להכניע את הצבא, אבל יכול להסב לו אבדות משמעותיות בגוף ונפש, ונזק מדיני שמגיע יחד עם הדורסנות של מכונת המלחמה הישראלית. רצועת עזה היא שטח זר ועוין לישראל, בפרט לאחר מה שעוללה לאוכלוסייה האזרחית מאז 7 באוקטובר. לחמאס לא יחסרו לוחמים שימלאו את שורותיו. הם נלחמים על הבית.

גם ממשל ביידן מנרמל את המלחמה. ביידן לא כופה על ישראל הפסקת אש, אפילו לא זמנית. הוא מכריח אותה לרסן את פעולותיה הצבאיות ולקטוע את התקפותיה על חמאס וחיזבאללה למנות קטנות. אספקת החימוש האמריקאי לא נעצרה, והדבר הולם את האינטרס הכלכלי של תעשיית החימוש האמריקאית. ביידן יצר חלוקת עבודה עם נתניהו: ארה"ב דואגת להקל על מצוקת האזרחים ברצועה, בזמן שישראל תוקפת במנות קטנות, כפי שביידן הציע לקבינט בביקורו כאן בתחילת המלחמה. זאת ועוד, ממשל ביידן לא מציג תוכנית מדינית ליום שאחרי, אלא תהליך מעורפל, שבקצהו סיסמה סתומה: פתרון שתי המדינות. נתניהו מבחין בערפול של התוכנית ודוחה אותה בשחצנות.

מה ישנה את מציאות המלחמה כשיגרה?

מהצד עומדים נבוכים המרכז הפוליטי והשמאל הציוני. מאז ומעולם הם היו חלק מהמיליטריזם הישראלי, אם לא מי שהובילו אותו. הם לא מסוגלים לצאת נגדו, בפרט בעת מלחמה, הגם שהם מבחינים שהוא משנה את פניו, ואת מקומם כמנהיגי המיליטריזם תופסים בני הציונות הדתית. לפני המלחמה, רק חלק קטן מהם ראה את מצוקת הפלסטינים מעבר לגדר ההפרדה והציע את מחמוד עבאס כפרטנר אקטואלי להסכם מדיני. הרוב תמך במדיניות ניהול העימות של כל ממשלות ישראל מאז 2006 והתעלם מהפוליטיזציה של חמאס. עתה כולם מסכימים עם עמדת הימין והאמריקאים שעבאס מושחת, לא פופולרי וכי אין פרטנר פלסטיני.

הטראומה שחוללו בקרבם המתקפה הברברית של חמאס על הקיבוצים "שלהם" בנגב ופינוי הקיבוצים בצפון, אוטמים ביקורת על פשעי המלחמה של ישראל ברצועת עזה. בסגנון שאפיין את ממשלות המרכז-שמאל בין שנות ה-50 וה-80, ויותר מכל את גולדה מאיר הצדקנית, הם מפטירים שהם מצטערים על הסבל הפלסטיני, "אבל אין לנו ברירה". את המצוקה הקשה שמחוללים הצבא והמתנחלים לפלסטינים בגדה ובירושלים הם בקושי מזכירים. וכמובן שהם מתנגדים בתוקף לתביעות שמתנהלות נגד ישראל בהאג בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה ובבית הדין הבינלאומי לצדק.

כך אנו מקבלים מהדורה מעודכנת של אסטרטגיית ניהול העימות ששלטה באזור עד 7 באוקטובר ולה היו שותפים כל הצדדים המוזכרים לעיל.

מה יכול לשנות את המציאות הזו של מלחמה כשיגרה? מהלך ישראלי רדיקלי בלבנון או התקפה ברפיח, כתוצאה מהסלמה מקומית בלתי נשלטת או משיקול דעת מוטעה של ישראל. אפשרות אחרת ולא סותרת היא החלטה אמריקאית לכפות על ישראל הפסקת אש, יחד עם ארגון כוח בינלאומי שיחליף תוך זמן קצר את הצבא ברצועה. אפשרות שלישית – וגם היא לא סותרת את שתי קודמותיה – היא התעוררות המגזר התעשייתי-עסקי, שעבורו המלחמה אינה שגרה אלא הפרעה קשה. פוליטית וחברתית, מגזר זה נמצא הן בימין הממלכתי והן במרכז. הוא שימן את גלגלי המחאה נגד ההפיכה המשטרית, ויש ביכולתו להניע מפגינים בדרישה לערוך בחירות שיעלו לשלטון את המפלגות שהוא תומך בהן.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה עם מובילי יוזמת ז'נבה