המיתוסים הנפוצים והשגויים ביותר על מילקי ועל ירידה מהארץ
סערת מחירי המילקי הציפה דיון ציבורי על ריבוי הישראלים שעוזבים את הארץ, על זהותם השמאלנית ועל הניתוק בינם לבין המדינה. הבעיה היחידה היא שהנתונים מוכיחים שכל זה פשוט לא נכון
כותב אורח: עמיר סגל
בימים האחרונים שוטפת את המדינה סערת המילקי הזול מברלין. הדיון עורר ביקורות סבירות על יוקר המחייה בישראל, ביקורות הזויות על עידוד "ירידה" וביקורות מנותקות משהו התומכות באלו העוזבים מטעמי יוקר מחייה או אידאולוגיה.
הדיון על "ירידה" מישראל סובל ממגוון גדול של טעויות במקרה הטוב, או הטעיות במקרה הרע. ברגע שיתוקנו, יסייעו גם להבהרת הדיון ההכרחי והחשוב על יוקר המחייה בארץ לעומת מדינות מערביות אחרות. הנה ניסיון לעשות קצת סדר בשגיאות נפוצות.
אין "בעיית ירידה"
קודם כל, לישראל אין בעיית ירידה. כלומר, אין "בעיה" של אנשים רבים שעוזבים את הארץ. המדינה לא סובלת מהגירה שלילית, בריחת מוחות, נפולת נמושות או כל שם אחר שיימצא לתופעת העזיבה. למעשה, הנתונים מראים כי כמות המהגרים החוצה מישראל נשארת קבועה יחסית משך עשרות שנים (PDF). לפיכך, בשל הגידול המשמעותי באוכלוסייה, האחוז היחסי של ישראלים הבוחרים לעזוב הולך וקטן באופן תמידי.
בבחינת ההגירה היוצאת ניתן לראות כי ישראל ממוקמת במקום השלישי בעולם מהסוף – כלומר למעט שתי מדינות בעולם כל מדינה אחרת "סובלת" יותר מישראל מהגירה החוצה. אותן שתי מדינות הן ארצות הברית וקנדה. אם נביא בחשבון את מצבן הכלכלי והאפשרויות הכלכליות הלא רעות שיש באותן שתי מדינות נמצא כי בהשוואה לשאר העולם מצבה של ישראל בהקשר להגירה החוצה (המכונה אצלנו "ירידה") הוא מצוין.
הסיבה להגירה החוצה מישראל קשורה בעיקר להזדמנויות כלכליות, בעיקר בהקשר התעסוקתי ופחות בהקשר הצרכני. כזה הוא המצב עם אקדמאים, שנסיעותיהם מכונות "בריחת המוחות", שעוברים לעבוד במוסדות אקדמיים אשר מציעים אפשרויות תעסוקתיות החסרות כאן. כך הוא גם המצב עם הזדמנויות עבודה בתחומי ההיי-טק (למשל בקליפורניה) והאומנות (למשל בברלין), או עם השכר הלא רע שניתן לקבל על עבודת כפיים או מכירות (בארצות הברית ויפן למשל).
זה לא ייחודי לישראלים. אלה המאפיינים של הרבה מההגירה בעולם באופן כללי. גם לא מעט מהעולים לישראל הגיעו בשל הזדמנויות כלכליות שנעדרו מהמדינות בהן חיו, ולא רק כי ברחו מפרעות או מתוך אמונה דתית או אידאולוגיה ציונית.
> לא רוצה ששטר כסף של המדינה ייצג אותי
היורדים הם בכלל ימנים
טענה נוספת הנשמעת היא כי אותם "יורדים" או אפילו "בוגדים" הם שמאלנים אנטי-ציוניים שמאסו בחיים בישראל עקב תבוסתנות, אינדיבידואליזם וניהיליזם כללי. הגדיל לעשות הכותב בן כספית בטור שאולי נועד לעורר רגש, אך הוא בעיקר מגוחך. טענה זו מסתמכת על דה-לגיטימציה כללית שיש המנסים לעשות למחנה השמאל, אך גם על לא מעט אנשים מתוך המחנה שמשתפים פעולה עם התווית הבלתי נכונה הזו שמודבקת לשמאל הישראלי. כך מי שקורא לעזיבת הארץ ומי שמצדיקה אותה עקב עמדות פוליטיות.
אבל האמת היא שמרבית הישראלים העוזבים את ישראל הם בכלל תומכי מפלגות הימין. מדי כמה שנים מנסים חברי כנסת לקדם יוזמת חקיקה שתאפשר לישראלים השוהים בחו"ל להצביע. הפעם האחרונה שהיוזמה עתה על הפרק הייתה לפני שנתיים. הדבר נעשה על ידי מזכיר הממשלה דאז, צבי האוזר, בתמיכתם של נתניהו וליברמן שאף טרחו והכניסו את הסעיף להסכם הקואליציוני ביניהם בממשלה הקודמת. מתנגדי ההצעה בדרך כלל מגיעים מצד שמאל, וביניהם ניתן למנות את אילן גילאון ויולי תמיר.
יש שלל נימוקים ערכיים בעד או נגד ההצעה, אבל מה שמסכימים מרבית הדנים בה, תמיד, הוא כי מתן זכות הצבעה לישראלים בחו"ל (דהיינו "יורדים") יחזק את מפלגות הימין. כלומר, וזאת חשוב להדגיש, מבין הישראלים העוזבים את הארץ גדול מספר מצביעי הליכוד או ישראל ביתנו מאשר מצביעי מרצ, העבודה או חד"ש. בוודאי יותר מאשר מצביעי בל"ד או רע"ם-תע"ל.
בנוסף, המהגרים החוצה מגיעים מכלל שכבות החברה הישראלית, בעלי רקע אקדמי מגוון, משלל העדות, לאחר שלל סוגי השירות הצבאי או היעדרו, מכל רקע דתי וממקומות יישוב רבים – תל-אביב, מעלה אדומים, ירושלים וקריית ארבע.
לא "יורדים" – נוסעים וחוזרים
בכמה מחקרים שבחנו את עמדות הישראלים החיים בארה"ב התברר כי הללו נמנעים מלהגדיר עצמם כמי שעזבו את ישראל, אלא רק כמי שבינתיים נמצאים בחו"ל. לעיתים זה גובל באבסורד הדומה להבטחה מהמערכון של הגשש "נחזור כשהילד יגמור תיכון", הנאמרת על ילד בן שלוש. אך לרוב באמת מדובר במי שעברו למדינה אחרת כדי ללמוד, להתנסות בעבודה אחרת, אורח חיים אחר או מסיבה משפחתית זמנית.
המקרה של ברלין מובהק עוד יותר מבחינה זו. גרמניה מעניקה תנאים מצוינים לשוהה הזמני, כמו הזדמנויות תעסוקתיות – בעיקר בתחומי האומנות והתרבות – שבישראל לא קיימות באותה מידה. כך, שעם כל המטען ההיסטורי, עיקר העוזבים לברלין עושים זאת מסיבות מעשיות מאוד, ומרביתם ישובו לארץ.
אפילו הסמן הימני בממשלה זו, נפתלי בנט, אמר בעבר כי "ירידה מהארץ לתקופה מסוימת – חוויה מפרה", ואף עשה זאת בעצמו כשניהל חברת הזנק בארה"ב. מומלץ לכול המצקצקים לחדול מהאשמות כלפי אותם ישראלים שבחרו ממש כפי שבחר יו"ר הבית היהודי.
גם ה"יורדים" קשורים לישראל
כמובן, חלק מאותם "יורדים" הם אכן "יורדים", וייבחרו להישאר בארצות אליהן הגיעו. לעיתים זו תכניתם המקורית, לעיתים אירועים בלתי צפויים מביאים לכך. זה יכול להיות קשר רומנטי, הזדמנות תעסוקתית או השתקעות נוחה במקום שהופך לבית חדש. מה שמשותף למרבית הבוחרים כך הוא העובדה שהם לא מתנתקים מישראל.
ישראלים לשעבר מתעדכנים בחדשות, מתעצבנים על "המצב" ולרוב משתמשים במילה "אנחנו" כשהם מדברים על ישראל ועל ישראלים. אפשר לראות זאת גם אצל מי שכבר השתקעו במדינה אחרת, גם לאחר עשרות שנים. זה מה שמביא לכך שבעיר לוס-אנג'לס (בה חייתי לתקופה מפרה מאוד באמצע העשור הקודם) יש ארבעה עיתונים בעברית ומסעדות עם תפריט בעברית, ובכל ארה"ב יש לא רק ערוץ ישראלי כללי אלא גם קליטה מצוינת לערוץ הראשון כחלק מחבילת כבלים. אלה האנשים שרבים גאים בהם בהצלחותיהם. כך למשל עם זכייתו בנובל של דני קהנמן, הצלחתו של חיים סבן או סרטונים פטריוטיים של נועה תשבי.
אך לאכפתיות של הישראלי לשעבר יש צד נוסף, והוא האכפתיות לשיפורה של ישראל. טענו נגד עמוד הפייסבוק "עולים לברלין" כי הם "עושים דווקא". זה נכון, ולטעמי לעיתים מתפרסמים בקבוצה זו פוסטים מעוררי זעם. אבל יש סיבה שישראלים בוחרים להמשיך לשמור על קשר בעברית עם המולדת, להראות את ההבדלים בין ברלין לישראל ואף לקרוא לשיפור החברה שכאן. לפעמים זה יוצא מרגיז, לפעמים חסר טעם. אבל תמיד זה מראה על קשר למולדת.
> ברלין: אנטי-ציונים הצטרפו להפגנה נגד אנטישמיות
מילקי זול לעידוד עלייה
בגרמניה חיים היום בין 250-300 אלף יהודים. מתוכם רק 10-15 אלפים הם ישראלים. חשוב לזכור זאת. קודם כל כי גם אם ההערכה הגבוהה נכונה ובגרמניה חמישה עשר אלף ישראלים – הרי שבבירור אין בעיית ירידה לברלין או לגרמניה בכלל. ברוסיה, למשל, ישנם יותר מפי שניים ישראלים לשעבר מאשר בגרמניה. זה אומר שהקהילה היהודית שבאמת ראויה לתשומת לבנו היא מי שאינם ישראלים – זאת בגרמניה, ברוסיה ולמעשה בכל מדינה אחרת בעולם.
מאז תום מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת מאז איחוד שני חלקי המדינה, נעשו ונעשים מאמצים רבים לעידוד הגירה יהודית לגרמניה. בין השאר נועד המהלך להראות כי יהודים יכולים לחיות שם. הקהילה היהודית בגרמניה היום מונה בעיקר דוברי רוסית שעזבו את ברית המועצות בתחילת שנות התשעים. אלו אנשים שבחרו שלא להגיע לישראל, ואף לא לארה"ב, שקלטה אז רבים מיהודי ברה"מ.
יש שלל סיבות למעבר לגרמניה. הסיוע של הממשלה הגרמנית הוא מרכיב אחד בלבד. לשם השוואה, ארמניה מנסה למשוך את הפזורה הארמנית תוך מתן שלל הטבות, אך לא מצליחה ממש למשוך את תושבי גלנדייל, פרבר של לוס-אנג'לס המאוכלס בקהילה ארמנית גדולה ומשגשגת. גרמניה מצליחה יותר פשוט כי יש בה הזדמנויות כלכליות ותעסוקתיות רבות יותר.
היבטי צרכנות הם לרוב שיקול משני בשיקול הכלכלי של מהגר המתלבט אם ולאן להגר. כך, גם הוזלה דרמטית של מילקי ושלל מוצרי צריכה אחרים לא תביא להגברה משמעותית בעלייה לישראל. עם זאת, בהחלט יש כאן כשל שיש לתקן.
העובדה שהאפיזודה האחרונה הפכה להאשמת היורדים, משל היו בוגדים על מצדה, מראה את חוסר ההבנה של אותם תוקפים שטחיים. על ישראל להפוך למדינה אטרקטיבית לתושביה, ליהודי העולם ובכלל. דווקא תומכי הרוב היהודי אינם מבינים את התקיעות אליה הגיעה העלייה לישראל.
בתכנית המדינית הקצרה והשטחית של ציפי חוטובלי עלייתם של שני מיליון יהודים לישראל היא מרכיב משמעותי בהבטחת רוב יהודי, במקביל לסיפוח הגדה המערבית. שני מיליון יהודים הם כלל יהודי אירופה, או מעט יותר משליש יהודי ארה"ב. ברור כי אין מצב שבו שני מיליון יהודים מגיעים לישראל בעשור הקרוב, אלא אם דאע"ש כובשים את אירופה וסין מספחת את ארה"ב.
האמת, לא בטוח שגם זה יביא אותם לכאן. מתוך אלפיים היהודים בחצי האי קרים רק עשרות בודדות בחרו לעלות לישראל בחודשים האחרונים, הסוערים במיוחד. כך שגם החוגגים סביב ההתגברות בכמות העולים מאוקראינה – צריכים לקחת בחשבון שזו התגברות מתונה מאד יחסית למצב מלחמתי סוער.
הדיון על "ירידה" או "עלייה" לישראל חייב להשתנות. להתנקות מהסטריאוטיפים והדעות הקדומות השגויות שהופכות אותו יצרי וחסר תוחלת. דווקא מבכרי העלייה צריכים לעודד את הורדת מחירי שלל המוצרים בישראל, מתוך הבנה כי הדבר יביא לכאן לא רק יורדים שישובו לישראל (ימנים ברובם), אלא גם יעודד עלייה. כמובן, זאת עם ובלי קשר לעובדה שלתושבי ישראל עצמם מגיעה רמת חיים גבוהה יותר ומחירים נמוכים יותר. אם הדבר אפשרי בגרמניה הוא אפשרי גם פה.
עמיר סגל משמש כמנכ"ל עמותת "עובדים" המסייעת לעובדים ומחפשי עבודה. כותב בימים אלו תזה באוניברסיטה העברית, על תעסוקה כחלק מתהליך העלייה לישראל של יהודי ארה"ב
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן