newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המטרה הושגה: לילדים בג'יב א-דיב לא יהיה בית ספר

המינהל האזרחי לא אישר בנייה, המתנחלים עתרו, בית המשפט נענה, ובית הספר בכפר הקטן ליד בית לחם מיועד להריסה תוך 60 יום. מה שמותר בהתנחלויות הסמוכות, אסור שם

מאת:

העיתונאי קלמן ליבסקינד שידר אייטם בשבוע שעבר בערוץ הטלוויזיה הציבורי "כאן" על הישג משפטי דרמטי: פסק דין שמורה למדינה להרוס בית ספר יסודי קטן תוך שישים יום.

ליבסקינד ראיין את בועז ארזי, עורך דין מטעם ארגון הימין "רגבים", שתיאר בסיפוק כיצד הארגון עתר לפני שש שנים נגד קיומו של בית הספר, שנבנה ללא היתר ובצורה מסוכנת, עד שבית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את טענותיו, וחייב את הצבא לבצע את צו ההריסה.

בית הספר הוא מבנה לבנים קטן, שנבנה לפני שש שנים, ארבע כיתות לצד מגלשה, דשא סינטטי, וחדר מנהלת. לומדים בו 40 ילדים בני שש עד עשר, מכיתה א' ועד ד', רובם תושבי הכפר הלא מוכר ג'יב א-דיב.

הכפר קם בשנות העשרים של המאה הקודמת דרום-מזרחית לבית לחם. תצלומי אוויר מראים בתים בו עוד לפני 1967, אבל ישראל מעולם לא הכירה בו, והמנהל האזרחי לא מעניק גם בו היתרי בנייה. לכן, אין ל-185 תושבי הכפר כל דרך לבנות בית ספר חוקי לילדיהם, ורובם נאלצים לצעוד כשעה מדי בוקר לבית ספר עיירה סמוכה. כל הפרטים האלו, משום מה, לא הוזכרו באייטם של ליבסקינד.

עו"ד ארזי הביע זעזוע מכך ש"בית הספר פעיל, ילדים עדיין לומדים בו", למרות פסק הדין שהורה לחדול מכך. בית הספר, לדברי ארזי, "משרת את תושבי האזור שגרים בבתים בלתי-חוקיים", שתוארו בעתירה של רגבים כ"עבריינים חסרי תום לב שהקימו את המבנה באישון לילה".

ארזי חסך מהצופים פרט מידע מעניין: הוא עצמו גר בבית לא חוקי בהתנחלות מעלה מכמש, שנבנה על קרקע פרטית והוצא לו צו הריסה, כך לפי תחקיר של "כרם נבות", שפורסם ב"ידיעות אחרונות". גם ליבסקינד לא הזכיר את הפרט הזה.

הוקם במסגרת פרויקט של הרשות הפלסטינית. בית הספר בג'יב א-דיב (צילום: יובל אברהם)

הוקם במסגרת פרויקט של הרשות הפלסטינית. בית הספר בג'יב א-דיב (צילום: יובל אברהם)

כותרת המשנה של האייטם היתה "בית הספר הפלסטיני בהרודיון ייסגר תוך יום וייהרס תוך חודשיים". אולם בית הספר לא נמצא בגבולות אתר הפארק הלאומי הרודיון, אלא סמוך לו, בין הכפר ג'יב א-דיב לבית תעמר, על קרקע פלסטינית פרטית, שמשפחה מקומית תרמה לטובת הילדים. בית הספר קם בסיוע הרשות הפלסטינית, במסגרת מיזם להקמת בתי ספר בסמוך לכפרים לא מוכרים הנמצאים בסכנת גירוש.

ללכת שעה לבית הספר

עביר אלחטיב, פעילה חברתית שתיארה את המיזם בראיון ל"שיחה מקומית", סיפרה שעזרה לבנות את בית הספר. "פגשתי אמהות מ ג'יב א-דיב, ושמעתי מהן כמה הן רוצות שיהיה לילדים בית ספר. זה נגע בי. אולי כי גם אני אמא לילדים".

זיין אל-וחש, ילדה בכיתה ג', הולכת מאז מדי בוקר לבית הספר הזה. בעבר, ילדי ג'יב א-דיב היו הולכים מרחק רב יותר כדי להגיע ללימודים. על הדלת של הכיתה של זיין מצויר גזע עץ, ממנו נשלחים ענפים, על כל אחד מהם רשום שם של מקצוע: סוחר, שוטר, רופא, נשיא, שגריר.

"התוכניות ענו על כל הדרישות. הן לא קודמו בגלל פוליטיקה. זה סיפור בית הספר בג'יב א-דיב"

האווירה בבית הספר מתוחה, אך הלימודים נמשכים כרגיל, למרות האיום בהריסה. בכביש המוביל לכיתות פוזרו אבנים בניסיון למנוע את גישת הבולדוזרים. בפסק הדין השופט אלי אברבנאל חייב את הצבא להחריב את הכיתות תוך שישים ימים, "אלא אם מטעמי ביטחון כבדי משקל יסברו המשיבים כי אין מנוס מעיכוב ביצוע ההריסה".

אחד הנימוקים לקבלת העתירה של "רגבים" (בדרך כלל בית המשפט לא מתערב בשיקולי המנהל האזרחי מתי ואיך לאכוף צווי הריסה), היה חוות דעת הנדסית מ-2018 שקבעה כי בית הספר נבנה באופן מסוכן, ועלול לקרוס ברעידת אדמה. תושבי הכפר הביעו פליאה מדאגה זו לבטיחות ילדיהם, שהרי כל המבנים שהקימו, כולל בתיהם, רעועים בשל המגבלות גורפות על בנייה שמטיל המשטר הצבאי.

"בית הספר בנוי ככה כי המנהל האזרחי מסרב לאפשר לנו לבנות עם היתר ובצורה מסודרת. אסור גם לשפץ אותו", אמרה פאטמה, אמא של זיין. היא הסבירה שבכפר נהוג לבנות מהר ועם חומרים זולים, מידיעה שהצבא עלול להרוס את המבנים וההשקעה הכלכלית תרד לטמיון. אופן הבנייה הזה, מבני לבנים עם גג מפח איסכורית, מאפיין של כפרים לא מוכרים ברחבי הגדה המערבית ובנגב.

"יש באזור מחסור רב בכיתות לימוד", אמר עורך הדין אמיל משרקי, מאגודת סנט איב, שייצג את התושבים. "לצד זאת, יש עצירה בהתקדמות תכנונית בשטח C בשביל האוכלוסייה הפלסטינית. כמה שהם ינסו לפעול לפי הדרישות, הגשת בקשות להיתר, להסדר תכנוני, תוכניות מתאר – הכל מסורב. זה לא משאיר ברירה לתושבים אלא לבנות".

האווירה בכפר מתוחה. אבנים חוסמות את הדרך לבית הספר בג'יב א-דיב (צילום: יובל אברהם)

האווירה בכפר מתוחה. אבנים חוסמות את הדרך לבית הספר בג'יב א-דיב (צילום: יובל אברהם)

עבדאללה אל-וחש, נער בן 17, סיפר שעד כיתה י"א, הלך ברגל לבית הספר התיכון בזעתרה, העיירה הסמוכה. שעה בכל כיוון. בחורף היה מגיע עם נעליים רטובות והמורה היתה מסלקת אותו כי הכניס בוץ לכיתה. הסעה כל יום היתה יקרה מדי. "אין לנו כסף", הוא אמר.

מסיבה זו פרש השנה מהלימודים. הוא חלם להיות שוטר, כמו דוד שלו, אבל בינתיים עובד בבנייה. אביו, הוא סיפר, קם כל יום בשלוש לפנות בוקר, כדי ללכת למודיעין ולעבוד בבנייה גם כן. "הוא חוזר בשש בערב, ונרדם". עבדאללה בקושי רואה אותו. רחובות הכפר ריקים כמעט לחלוטין מגברים. הם עובדים בהתנחלויות סמוכות או בישראל.

הולכים לגור בעיירה הסמוכה

אימו של עבדאללה, פאדיה, מובילה את ועד הנשים של הכפר. היא סיפרה שלפי הנתונים שלה, מחצית מתושבי הכפר – יותר מ-185 תושבים – עזבו אותו מאז 2005, ורכשו אדמה בעיירה זעתרה, הנמצאת בשטחי B ואפשר לבנות בה. "אנשים עוזבים. האחים של בעלי, כולם עזבו", אומרת פאדיה. "החותנת שלי עזבה. השכנה שלנו, ושני הילדים עזבו. אנשים מוכרים הכל, את הצאן, לוקחים הלוואה, רק כדי לקנות אדמה במקום אחר, מקום שאפשר לבנות בו".

פאדיה נמצאת בבית לבד עם ששת ילדיה. "בן הזוג שלי עובד בהתנחלות, בתקוע, בשיפוצים", היא סיפרה. "גבר עובד כמו חמור, ארבע-חמש שנים, כדי לחסוך כסף. אז הוא יבנה בית בכפר שלו, שישראלים יגיעו להרוס?".

תושבי ג'יב א-דיב ניסו לשנות את המציאות הזאת בכוחות עצמם. כדי לזכות בהיתרי בנייה, ב-2012, הם הכינו תוכנית מתאר לכפר, יחד עם ארגון מתכננים בשם ICPP, והגישו אותה למנהל האזרחי. התוכנית עמדה בתנאי הסף ואושרה על ידי הוועדות המקצועיות הרלוונטיות בצבא, אבל אז נתקעה, והמנהל האזרחי לא קידם אותה להפקדה.

בתגובה לפנייה של "שיחה מקומית" מסרו השבוע במנהל האזרחי כי "הליכי התכנון הינם הליכים מורכבים שרואים לנגד עיניהם שיקולים כלליים באזור. התוכניות המתוארות נידונו להפקדה וטרם הופקדו".

במנהל האזרחי לא פירטו מה הם אותם "שיקולים כלליים באזור", שבגינם תושבי הכפר נידונו לחיות בלי חיבור לרשת החשמל, היתרי בנייה, ובתת-תנאים. אך כאשר מסתכלים על מפת האזור ניתן לשער: ג'יב א-דיב שוכן בצמוד לארבע התנחלויות – שדה בר, תקוע, נוקדים ומעלה רחבעם. גם במקומות אחרים בגדה, כפרים קטנים השוכנים בסמוך להתנחלויות לא זוכים להכרה. זה קורה בגוש עציון, דרום הר-חברון, מזרחית לירושלים, ובקעת הירדן. קו ישיר מחבר בין בניית בית בהתנחלות להרס בית ספר בכפר ליד.

"חצי מתושבי הכפר עזבו". פאדיה אל-וחש מהכפר ג'יב א-דיב (צילום: יובל אברהם)

"חצי מתושבי הכפר עזבו". פאדיה אל-וחש מהכפר ג'יב א-דיב (צילום: יובל אברהם)

בשטחי C חיות לפחות 160 קהילות פלסטיניות כמו ג'יב א-דיב, שהמנהל האזרחי לא אישר להן תוכניות מתאר ולפיכך אין להן אפשרות לקבל היתרי בנייה. בין השנים 2010 ל-2015, יותר ממאה קהילות פלסטיניות הכינו תוכניות מתאר והגישו אותן למנהל האזרחי. רק שבע מתוכן אושרו.

"הישג המהלך הזה הוא שהוא נכשל", אמר האדריכל אלון כהן-ליפשיץ מעמותת במקום, "הכישלון חשף שהסירוב לא קשור למקצועיות התוכניות. התוכניות האלו ענו על כל הדרישות. הן לא קודמו בגלל פוליטיקה. זה הסיפור של בית הספר בג'יב א-דיב. התוכנית של הכפר לא אושרה, ואחרי עשור, דברים אחרים קרו בשטח. החיים ממשיכים. המדיניות הזו דוחפת אנשים לייצר מהליכים עצמאיים כי כל הניסיונות המאורגנים נכשלים".

פאדיה ניגשה לשואב האבק בביתה, הפעילה אותו, ואז אמרה: "אם אמשיך ככה עוד דקה, כל החשמל ייפול". זו הבעיה הכי קשה בכפר: אי החיבור לרשת החשמל. בזכות מאבק של נשות הכפר, הצליחו תושבים להתקין פאנלים סולאריים, שנתרמו על ידי ממשלת הולנד לפני כשש שנים.

מאז, כל בית בכפר מקבל כמות קטנה ומדודה של חשמל מבטריות נטענות. "אם החשמל נגמר, הוא לא חוזר עד תשע בבוקר למחרת", פאדיה אמרה, "כל פעולה שאנחנו עושות מחושבת. בקיץ אי אפשר להפעיל את המאוורר, כי הוא לוקח יותר מדי חשמל. החום גיהינום פה. בחורף, אם אין שמש, אנחנו לא יכולים להפעיל חימום חשמלי. לא יכולים לגהץ בגדים עם מגהץ, או להרתיח מים בקומקום. כשאנחנו קונים מכשירי חשמל, בעיר, תמיד אנחנו שואלים כמה וולט הם לוקחים. המוכרים מתפלאים, כי אף אחד לא שואל על זה".

מהבית של פאדיה ניתן לראות את המאחז שדה בר הסמוך. "התחושה היא שמצלמות כל הזמן מתעדות אותנו", היא אמרה. תושבים סיפרו כי כשהם בונים, מתנחלים מטיסים רחפן, או מגיעים ברכב, כדי לצלם אותם ולהעביר לצבא. "כל דבר שקורה בכפר הם יודעים", פאדיה אמרה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf