newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המטענים שהוטמנו בכפר קדום לא היו מקרה חריג. זו השיטה

מי שהטמינו את המטענים המאולתרים, שאחד מהם נמצא על ידי ילד בן שבע, לא היו עשבים שוטים ולא עשו מעשה יוצא דופן. זו הצורה שבה צה"ל פועל בשטחים, כחלק מתפיסה כוללת של הרתעה שמושגת באמצעות הטלת אימה על האוכלוסייה כולה

מאת:

"מקרים חריגים" הוא אחד השקרים שאנחנו הכי אוהבים לספר לעצמנו על הכיבוש. הוא נוח. הוא מאפשר לנו לדבר על "עשבים שוטים", המיעוט האלים שמתעקש לזהם את הכיבוש הנאור שלנו. חמשת שוטרי מג"ב שתיעדו את עצמם מכים ובוזזים שב"חים נופלים היטב היטב לתבנית הזאת.

אפשר לצקצק, לסנן רמיזה גזענית על "החומר האנושי". זה עדיין שקר. לא "החומר האנושי" הזה הטמין מטענים מאולתרים בכפר קדום. עשו את זה לוחמים מגדס"ר נח"ל, היחידה שבה שירתתי. מה שנקרא כאן "בני טובים". אלה לא עשבים שוטים, לא מקרים חריגים. כך צה"ל עובד בשטחים.

חיילים יורים גז מדמיע וכדורי גומי במהלך ההפגנה השבועית נגד הכיבוש וההתנחלויות בכפר קדום שבגדה המערבית (צילום: אורן זיו)

חיילים יורים גז מדמיע וכדורי גומי במהלך ההפגנה השבועית נגד הכיבוש וההתנחלויות בכפר קדום שבגדה המערבית (צילום: אורן זיו)

וזו לא פרשנות. דובר צה"ל אומר זאת. בתגובה לאירוע הסבירו שם שבשטח מתקיימות "הפרות סדר אלימות", ושהמטענים נועדו "לייצר הרתעה". חיילים הניחו מטעני חבלה, נגישים לכל ילד, זקן או סתם פלסטיני שלא עשה דבר, ובצה"ל מרגיעים – זה לגיטימי. הרתענו.

זו לא הפעם הראשונה שצה"ל משתמש במטענים מאולתרים. לאורך השנים קיבלנו בשוברים שתיקה כמה עדויות כאלה. באחת מהן, חייל מהנח"ל תיאר איך באינתיפאדה השנייה, במקום לרדוף אחרי ילדים שזרקו אבנים הם יצרו מלכודות על ידי כיסוי רימוני הלם שניצרתם שלופה במעדני דני.

אבל מטענים מאולתרים הם רק אמצעי, חלק מתפיסה אסטרטגית כוללת של הרתעה – שמושגת באמצעות הטלת אימה. זו משמעותה, והיא מצדיקה הכל.

הטלת אימה היא אחד האלמנטים שעומדים מאחורי ה"מיפויים" שביצעתי בשירות שלי וממשיכים כיום, לילה לילה. הייתי פורק מהרכב הממוגן באמצע הלילה באחת השכונות של שכם, דופק בחוזקה על דלת, מעיר את בני המשפחה – אנשים שלא נחשדו בדבר – כשאני חמוש מכף רגל ועד ראש והם בפיג'מה. עורך סריקה, אוסף מידע על המשפחה ועובר לבית הבא. בצה"ל קוראים לזה "לייצר תחושת נרדפות". כשחזרנו לבסיס זרקנו את המידע לפח.

חייל מהנח"ל שנתן לנו עדות בשוברים שתיקה סיפר על פעילות יזומה בחברון – ללכת עם ציוד פיזור הפגנות מלא, לחכות שמישהו יזרוק אבן ואז לירות גז לעבר הרחוב. "גירוי ותגובה" זה נקרא.

השמות משתנים, אך מאחורי הכל עומד הניסיון השיטתי להטיל אימה, להיות הפחד שמסכל אפילו מחשבה על תגובה, התנגדות, הרמת ראש. עבור המטרה הזו, הכל מותר. אין אבחנה בין חשודים בפח"ע לאוכלוסיה אזרחית. האימה צריכה להיות נחלת כולם. אחרת, מי יודע, אולי איזה "בלתי מעורב" יתחיל לפתח רעיונות.

זו האסטרטגיה. אפשר להסתיר אותה במילים יפות, להתחבא מאחורי אגדות על מקרים חריגים. אבל זה מה שאנחנו עושים בשטחים. ועבור זה הכל מותר, גם הנחת מטענים בכפר פלסטיני.

הילדה שלי בת 4 היום. היא סקרנית. גם היא מרימה אבנים, לראות אם יש מתחתן חיפושיות או נמלים. את אחד המטענים בכפר קדום מצא ילד בן שבע. רק במזל הוא קרא לקרוב מבוגר. אני חושב על הילד הזה, על אביו שצריך להגן עליו מהכשת נחש ועתה גם מיצירתיות מבצעית של חיילים מהיחידה שבה שירתתי.

אני מניח שהחיילים הצדיקו לעצמם את הנחת המטענים האלה. גם לי היו הצדקות משלי כשפלשתי לבתים, כשהוצאתי באיומי נשק אדם מבוגר מהמיטה שלו, כשהפכתי בתי פלסטינים לעמדות צלפים. אני מכיר את ההרגשה, הניסיון הנואש לאלתר פתרונות במשימה האיומה של כיבוש צבאי.

זו המשימה שנשלחתי אליה על ידי הורי, השכנים שלי, המורים שלי. על ידי כולנו ובשם כולנו. ככה היא נראית. אנחנו יכולים להמשיך לשקר לעצמנו לגביה, אבל המציאות תישאר אותה מציאות, והאימה אותה אימה.

נדב וימן הוא סמנכ"ל ומנהל מחלקת קשרי חוץ בשוברים שתיקה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf