newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המחאה בבלפור הגיעה לנקודת המבחן הגדולה שלה

ההפגנה הגדולה ביותר בגל המחאות הנוכחי הסתיימה אתמול עם 11 עצורים ופחות אלימות משטרתית לעומת קודמותיה. המסר כי רבים כבר לא מוכנים יותר לשתוק עבר בצורה ברורה. אך היעדר הדרישות פרט להתפטרותו של נתניהו והרגיעה המשטרתית עלולים להוביל לכך שמחאת 2020 תסתיים מוקדם מהצפוי

מאת:

ההפגנה הגדולה ביותר בגל המחאות הנוכחי נגד נתניהו הסתיימה אתמול (שבת) עם 11 עצורים, והמראות שהפכו לשגרה בשעות הלילה המאוחרות – תותחי מים, פרשים וצעירים נגררים על ידי שוטרי יס"מ – חזרו על עצמם.

מדובר בהישג לא מבוטל לתנועת המחאה, שעדיין אין לה שם, הישג שרק לפני כמה שבועות עוד נראה דמיוני. יותר מ-6,000 מפגינים, ייתכן שקרוב ל-10,000, הגיעו להפגנה מול מעון ראש הממשלה בבלפור בירושלים, ללא הפקה של מפלגות וארגונים גדולים, ללא במה עם נאומים והופעות של כוכבים, וכמעט ללא הסעות, בזמן שהתחבורה הציבורית מושבתת חלקית.

מפגינים מול מעון ראש הממשלה בירושלים, 25 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

מפגינים מול מעון ראש הממשלה בירושלים, ב-25 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

רוב המפגינים הגיעו במכוניות פרטיות או טרמפים, ורבים מהם התעקשו להחזיק שלטים שהכינו לבד – כסימן לכך שהם אינם משויכים לשום גוף.

בהיעדר תוכנית מסודרת, המפגינים התקבצו בקבוצות של עשרות עד מאות אנשים, ובין קריאת המחאה הם ניגנו ושרו. אחרים רקדו, עשו מדיטציה, נאמו במגפונים, תופפו, התחפשו וישבו על הרצפה. האלפים נשארו במקום כמעט עד חצות, ואז החל הקהל להידלדל.

רבים בקהל אתמול הגיעו למחאה בפעם הראשונה, ועבור חלקם זו היתה ההפגנה הראשונה שבה השתתפו אי פעם.

כמה מהעצורים מההפגנות הקודמות ששוחררו בתנאי הרחקה של 100 מטר מבלפור פתחו עמדה במרחק של 101 מטר מהמקום, וחילקו למפגינים עלונים על זכויות עצורים. רבים אמרו להם – "אין צורך, אנחנו לא מתכננים להיעצר", או "לא תודה, אנחנו לא נפעל באלימות", והמורחקים ניסו להסביר להם שהאלימות מגיעה מכיוון המשטרה, ואמרו שהם יחכו שם גם בסיום ההפגנה כדי לגבות עדויות על פעילות המשטרה.

המשטרה סגרה את כיכר פריז כמעט הרמטית מכל הכיוונים עם מחסומי מתכת כבדים, כדי למנוע כל ניסיון לצעדה. לקראת חצות, כשבכיכר היו יותר מ-1,000 מפגינים, כמה ממפקדי המשטרה עברו בין המוחים וביקשו מהם בנימוס להפסיק עם השימוש במגפונים ותופים. רוב המפגינים נענו לבקשה, ולרגע היה נראה שהמחאה תסתיים ללא עימותים. המפגינים התחילו לנקות את הכיכר ולאסוף שלטים ובדלי סיגריות מהכביש.

במקביל, עברו מפגינים רבים לתוך רחוב בן מימון המוביל למעון ראש הממשלה, וקראו את הסיסמה שאולי נשמעה הכי הרבה במהלך הערב עד שכמעט הפכה למוטו המוביל: "דור שלם דורש עתיד". נשמעה גם הסיסמה "ביבי לכלא", ונקרא שמו של איאד אלחלאק, הצעיר על הספקטרום האוטיסטי שנורה ונהרג בירושלים על ידי שוטרים, שכבר הפך לחלק מהקריאות של כלל המפגינים, לא רק של הגוש נגד הכיבוש.

לקראת השעה אחת עשרות שוטרי יס"מ התחילו להדוף את המפגינים בחזרה לכיוון הכיכר, ויצרו חיץ בין המאות שישבו על הכביש מול בלפור. כך, לאט אך בשיטתיות, הם הצליחו להזיז את המוחים. השוטרים גררו מפגינים רבים, אך רובם שוחררו על המדרכה ולא נעצרו. בכיכר המשטרה השתמשה בפרשים ומכת"זיות כדי לפזר סופית את המפגינים, ולאחר מכן דחקה אותם לכיוון גן העצמאות. היה נראה שהפעם השוטרים מעט פחות אלימים, אך עדיין מספר לא מבוטל של מפגינים נדחף בכוח והוטח לקרקע.

לקראת השעה שתיים, ההפגנה הסתיימה.

עיתונאי ותיק אמר לי שלדעתו זה היה השיא של המחאה, וכעת הגיעה נקודת המבחן שתקבע אם ובאיזו צורה היא תימשך. הניגודים שבתוך ההפגנות – צעירים רוקדים (מה שזכה לכינוי הגנאי "פסטיבל בומבמלה") לצד בלוק נגד האלימות המשטרתית והכיבוש – אינם הבעיה העיקרית. השאלה הגדולה היא כיצד ניתן להמשיך לתחזק מאבק שמלבד הדרישה שנתניהו יסתלק מראשות הממשלה אין לו דרישות נוספות.

מפגינות בהפגנה נגד נתניהו ביכר פריז, 25 ביולי 2020 (צילום: חגי מטר)

מפגינות בהפגנה נגד נתניהו ביכר פריז, ב-25 ביולי 2020 (צילום: חגי מטר)

בקהל אתמול היה ניתן למצוא לא מעט אנשים שסיפרו כי הגיעו כדי "להפיץ אהבה", לצד אחרים שמקווים שנפילתו של נתניהו תהיה הצעד הראשון בכינון דמוקרטיה אמיתית. למרות השימוש (המיותר, כשאנשים כבר התפזרו) במכת"זיות, אם המגמה מצד המשטרה של צמצום העימות עם המפגינים תימשך, זאת תהיה נקודת מבחן אמיתית.

עד כה, המחאה גדלה מהפגנה להפגנה – לא מעט בעקבות הדיכוי המשטרתי, המעצרים והשימוש במכת"זיות. למשטרת תל אביב לקח שנה להבין את זה במחאה החברתית של 2011, ולמחוז ירושלים לקח יותר משנה בשיח ג'ראח – דיכוי רק מגביר מחאות.

וכאן, למרות הלחץ של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, של נתניהו ושל כלי התקשורת של הימין לא לתת ל"אנרכיסטים" להפגין בצורה חופשית בירושלים, ייתכן שבמשטרה כבר הפנימו את זה. אם אכן זה המקרה, זה עשוי לפעול לרעת המפגינים.

למרות התדמית שמנסים ליצור להם בתקשורת, המפגינים במחאת בלפור הם די "פסיביים" – גם בגלל ההיערכות המשטרתית, אבל גם בגלל האופי הרגוע בדרך כלל של מחאות שמאל-מרכז בישראל. גם ביום הראשון למחאה, כשהזעם הורגש באוויר, המקסימום שהוא הגיע אליו היה חסימת כבישים ושריפת פח. בניגוד לכותרות הזועקות "ונדליזם", אף אחד לא שרף בנקים או מכוניות, כנהוג בהפגנות באירופה או בארה"ב.

הרגעת המצב מצד המשטרה מעוררת ביתר שאת את השאלה מה המפגינים יכולים ליזום בצורה אקטיבית ומה הם רוצים. כבר הועלו הצעות להקים מאהל מחאה קבוע בגן העצמאות, אך לא מדובר ברחוב רוטשילד בתל אביב, ולא ברור אם יוזמה כזאת יכולה לתפוס תאוצה.

בדבר אחד אין ספק – המחאה השיגה את תחושת המצור על "הבסטיליה" מעבר למה שהיא עצמה האמינה שיכול לקרות. באחת ההפגנות נתניהו נשאר עד מאוחר במשרדו, ובסוף השבוע הנוכחי הוא נמלט לקיסריה. מעבר להשפעה על נתניהו עצמו, גם המסר שרבים לא מוכנים יותר לשתוק ואף מוכנים להיעצר ולהיות נתונים לאלימות כדי למחות נגד השחיתות, החקיקה האנטי-דמוקרטית והטיפול הלקוי במשבר הכלכלי – בהחלט עבר.

עד כה התקיימו שש הפגנות (לא כולל קבלות שבת) מול בלפור. חמש מהן הסתיימו במעצרים ועימותים. אך ללא מטרות נוספות, דרישות ותוכנית פעולה שכוללת משהו נוסף פרט לעמידה מול הדיכוי המשטרתי, מחאת 2020 עלולה להסתיים מוקדם מהצפוי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כ-40 אחוז מתקציב החינוך של מועצת אלקסום מוקדש להסעות של ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

יסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

אלפי ילדים בגיל חינוך חובה בכפרים הלא מוכרים בנגב לא רשומים לגנים. במקום לספק כיתות, המדינה מתעלמת מהחלטות ומציעה פתרונות גרועים. במשך שנים ישראל מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם, והילדים משלמים את המחיר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf