המחאה באיראן לא יודעת אם לקוות להצלחת המו"מ או לכישלונו

בהפגנות של גולים איראנים בחו"ל היתה נוכחות ניכרת לתומכי רזא פהלווי. הפגנה בטורונטו, פברואר 2026 (צילום: סאם ג'וואנרו CC BY-NC 4.0)

במלאת ארבעים יום לטבח שחולל משטר הרפובליקה האסלאמית במפגינים, חודשו בימים האחרונים ההפגנות ברחבי איראן. הן אינן דומות להפגנות של סוף דצמבר וראשית ינואר: הן מתקיימות בפחות מוקדים, אבל נראות מאורגנות ומתואמות יותר.

>> "כל האלימות התפוצצה בפחות משעה בשבת, וטהראן נגמרה"

ההפגנות הבולטות מתקיימות בקמפוסים של אוניברסיטאות בטהראן, אספהאן, משהד ושיראז. ארגוני הסטודנטים פרסמו הזמנות לטקסי זיכרון לסטודנטים שנרצחו בחודש שעבר; ואלה התפתחו, כצפוי, להפגנות מחאה נגד המשטר.

סטודנטים וחברי סגל קראו "מוות לח'אמינהאי", "מוות לדיקטטור", "ח'אמנהאי הוא זחאכ" (התגלמות הרשע במיתולוגיה האיראנית). הסיסמאות נעו מקריאות בעד דמוקרטיה – כלומר נגד הרפובליקה האסלאמית ונגד רזא פהלווי – דרך "אישה, חיים, חירות" ו"על כל הרוג יצאו עוד אלף", ועד סיסמאות בעד פהלווי. ההפגנות בקמפוסים המוניות, והמפגינים נושאים מגוון דגלים: דגל האריה והשמש של השאה ודגל בצבעי הלאום בלבד, ללא סמלים.

בחלק מהקמפוסים נרשמו התכתשויות בין המפגינים לתומכי הרפובליקה האסלאמית, וכן בין המפגינים לכוחות הבסיג', ובהם מתנדבים מקרב הסטודנטים. בקמפוס של האוניברסיטה למדע וטכנולוגיה נהרג לפחות סטודנט אחד.

בשבועות שחלפו מאז דיכוי המחאות התבררו חלקים מממדי הזוועות. במחסנים ובמתקני האיסוף צולמו בחשאי ערמות של שקי גופות וכן שקים ובהם חלקי גופות. הפתיחה האיטית של האינטרנט לאחר ההחשכה מאפשרת למידע לצאת החוצה. נראה כי אינטלקטואלים ואנשי ציבור, שגם כך הפגינו אומץ נדיר, אינם נכנעים לפחד ומשתפים ברשתות החברתיות את רשמיהם באופן שאינו מותיר מקום לפרשנות.

הפגנה נגד המשטר באוניברסיטת טהראן, ב-22 בפברואר:

دانشجویان دانشگاه تهران فریاد زدند مرگ بر ستمگر چه شاه باشه چه رهبر

روز یکشنبه ۳اسفند ماه دانشجویان دانشگاه تهران در تظاهرات با شکوهی فریاد زدند مرگ بر ستمگر چه شاه باشه چه رهبر#دانشجو#اعتراضات_سراسری#قیام_سراسری#فوری pic.twitter.com/66wnsgG75S

— سازمان مجاهدین خلق ایران (@PMOIRAN) February 23, 2026

שהרזאד המתי, עיתונאית ותיקה והעורכת בפועל של העיתון "שרק", פרסמה פוסט שהפך ויראלי על פחדיה ורשמיה מהחיים בצל המהומות והמוות, על החרדה מפני איום המלחמה המרחף כל העת מעל איראן, ועל הצנזורה הקובעת מה מותר ומה אסור לומר. המתי, יש לציין, כבר סומנה בעבר על ידי המשטר ונעצרה כמה פעמים בשל דיווחים שלא עמדו בתנאי הצנזורה.

כדורגלנים וספורטאים נערצים אחרים פרסמו הודעות סולידריות עם תנועת המחאה ועם המפגינים. חלקם, בעיקר אלו שכבר אינם מתגוררים באיראן, הרשו לעצמם לנקוט לשון בוטה הרבה יותר כלפי ח'אמנהאי וראשי המשטר.

השיח הציבורי מתנהל בין תחושה כמעט ודאית כי תפרוץ מלחמה לבין המתרחש במו"מ בז'נווה בנושא הגרעין. הבמאי עטור הכבוד והפרסים ג'עפר פנהאי אמר כי לעם האיראני אין נציג בשיחות בין הרפובליקה האסלאמית לארה"ב, ובכך העצים את הדיון בשאלה לְמה יכולים האיראנים לקוות במסגרת המו"מ: האם להסכם שעשוי להרחיק את המלחמה ואולי לשפר במעט את המצב הכלכלי הקטסטרופלי שאיראן נתונה בו, בעיקר בחודשים האחרונים, אבל גם לחזק את מעמד המשטר; או לכישלון שיחליש את המשטר אך עלול לזרז את המלחמה. משיחות עם חברים באיראן עולה התחושה כי מלחמה תבוא כך או כך – בין שתהא זו ארה"ב שתתקוף ובין שישראל תתקוף בהסכמת ארה"ב.

טראמפ לא מאמץ אותו. רזא פהלווי (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

בפזורה האיראנית בחו"ל נרשמו התפתחויות. בשבועות האחרונים התקיימו הפגנות ענק, כמה מהן משכו יותר מ-200 אלף משתתפים, הן באירופה והן בצפון אמריקה. לפי הסיסמאות והדגלים נראה כי היתה בהן נוכחות גבוהה של תומכי פהלווי. עם זאת, תומכיו של פהלווי מגלים סימני עצבנות: הם אלימים הרבה יותר כלפי מי שאינו נתפס בעיניהם כנאמן ליורש העצר; הם מאיימים על מי שהם רואים כאויביהם בתוך קהילות הפזורה; ופרסמו ברשתות החברתיות סרטונים שלהם נכנסים למסעדות ולחנויות של איראנים בצפון אמריקה ובאירופה, ודורשים, באיומים מפורשים יותר או פחות, לתלות בהן את דגל השאה ואת תמונתו.

טקטיקות אלה מלמדות כי פהלווי אינו מסוגל לאחד את השורות. המניה שלו בירידה מול הנשיא דונלד טראמפ, שכידוע בז ללוזרים. מסירובו של טראמפ להיפגש עימו ולאמץ אותו בפומבי ניתן להסיק כי לפחות לעת עתה הוא רואה בו עול יותר מנכס, אף שפהלווי זוכה לתמיכה פומבית מצד פוליטיקאים רפובליקנים בולטים כדוגמת לינדזי גרהאם.

ניסיון לנחש מה טראמפ מבקש להשיג שקול לניסיון לקרוא בעלי תה. הוא מדבר על רצונו להגיע להסכם גרעין שהפרמטרים שלו, כפי שהתפרסם עד כה, כמעט זהים לאלה של ההסכם משנת 2015, שטראמפ ביטל ב-2018. מנגד, הוא משתמש באיומי המלחמה באופן שלא ברור אם הדבר חלק מהמו"מ או שהוא נערך לתקיפה בכל מקרה. כזכור, מלחמת 12 הימים פרצה ביוני 2025, בשיאו של המו"מ בין איראן לארה"ב.

אם מחברים את כל הנקודות, נראה כי טראמפ מעדיף מהלך בנוסח ונצואלה: הדחת ח'אמנהאי מכיסאו, ואולי גם שכבה נוספת בהנהגה, וסגירה מראש של עסקה עם מחליף מיועד מתוך שורות המשטר, באופן שיאפשר פתיחת ערוצי תקשורת – וחשוב מכך, גישה אמריקאית למשאבים איראניים. אפשר לדעת כיצד מהלך מלחמתי מתחיל ומה הכוונה שבבסיסו, אבל אי אפשר לחזות לאן ייגרר ומה תהיה אחריתו.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספרים "איראן: החיים עצמם", ו-"בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים".