המהפכה הזוחלת שמחוללת ישראל בגדה
רבע מאה אחרי החתימה, ישראל מכחידה את מה שנותר מהסכמי אוסלו. זה כבר לא מאבק על "עוד דונם ועוד עז", אלא חזרה מההכרה בזכותם של פלסטינים להגדרה עצמית ולו במובלעות שגודלן הכולל הוא פחות ממחצית הגדה
את המהפכה המתחוללת כעת לא רואים ולא שומעים במרכז הארץ. היא מתרחשת בשטח, ולייתר דיוק – בשטחים. מבלי להזדקק להכרזות ריבונות, ללא הצהרות על סיפוח והחלת חוקים, מבטלת כעת ישראל על זרועותיה השונות, הרשמיות והלא רשמיות, את השארית שנותרה מההסכם עליו חתמה ברוב טקס לפני 25 שנה.
על מנת לפענח את מהותו והיקפו של השינוי שחל בשטח, יש להצטייד במפות משני סוגים שונים: האחת היסטורית, כזו הבוחנת תהליכים ארוכי טווח; השנייה גיאו-פוליטית, זו שעליה סימנו שלוש אותיות לועזיות – A, B ו-C – את הקווים הנמחקים והולכים שהבחינו על פי הסכמי הביניים שנחתמו בשנים 1993-1998 בין ישראל ואש"ף, בין אזורי השליטה השונים בגדה המערבית.
חודשים ספורים לאחר כיבוש הגדה המערבית ביוני 1967, החלה ישראל להשקיע משאבים רבים על מנת לקבוע עובדות בשטח, במטרה להקטין "עד למינימום את הסכנה של התפתחות מדינה ערבית נוספת בשטחים" – כפי שנכתב כעשור מאוחר יותר בתוכנית החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, שביטאה את חזונו של שר החקלאות דאז אריאל שרון.
המתנחלים, כרגיל, מובילים
אסטרטגיה מקסימליסטית זו אפיינה את המדיניות הישראלית עד לימי ועידת מדריד והסכמי אוסלו, שסימנו את החלפתה באסטרטגיה של מו"מ ופשרה, שינוי שבדיעבד התברר כעניין קצר שנים.
בחותמו על הסכמים בהם היה מרכיב של הכרה הדדית, זנח רבין את הניסיון לסכל את הקמתה של ישות מדינית פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה והחל להתמקח על היקפה, גבולותיה העתידיים ומרחב התמרון הריבוני לו היא תזכה: דהיינו מדינה או "מדינה מינוס".
הסכם הביניים שנחתם בספטמבר 1995 לא קבע אומנם את יעדה הסופי של הדרך, אך התווה כיוון ברור: בשלב ראשון הוא יצר שלושה אזורים אדמיניסטרטיביים והצהיר כי "שני הצדדים מסכימים ששטח הגדה המערבית ורצועת עזה, למעט סוגיות שיידונו במשא ומתן על מעמד הקבע, יועבר לסמכות המועצה הפלסטינית, באופן הדרגתי שיושלם בתוך 18 חודשים מיום כינון המועצה".
כך, שטחי A על 18% שבהם הועברו לניהולם המלא של הפלסטינים; בשטחי B, המונים 21% משטחי הגדה, הועברו לידי הרשות הפלסטינית הסמכויות האזרחיות, לרבות סמכויות התכנון והבנייה; וב-61% הנותרים, המהווים את שטחי C שנותרו בשליטה ישראלית מלאה, שהיתה אמורה להסתיים בתוך שנה וחצי.
הצבא אומנם מיהר לפרסם כבר בראשית 1996 צו צבאי נרחב מאוד, שאסר על בנייה לאורך רוב כבישי הגדה, שהמשתרע במצטבר גם על למעלה מ-40 אלף דונם בתוך שטחי הרשות הפלסטינית (!), אולם צו זה לא הוצא מהכוח אל הפועל בשטחי הרשות.
את עיקר מאמציה מיקדה ישראל עם השנים במאבק על השליטה בשטחי C ובמניעת "זליגת" שטחים נוספים לניהול הרשות הפלסטינית. הגבלות דרקוניות הוטלו על בנייה ופיתוח בכפרים הפלסטינים באזור C, אשר בגינן הוצאו מאז הסכמי אוסלו, כ-19 אלף צווי הריסה ליותר מ-30 אלף מבנים ואלפי מבנים מתוכם נהרסו בפועל. במקביל, קבעו המתנחלים עובדות חדשות בשטח כשהקימו עשרות מאחזים חדשים ללא היתר, אולם אלו דווקא נהנו מתמיכתה הנדיבה של המדינה באספקת תשתיות והצבא גויס לאבטחתם.
כך, במקום לדבוק בתהליך שאמור היה להבשיל להקמתה של יישות פלסטינית עצמאית, התעצמה והלכה הנוכחות הישראלית בשטחי C, בעוד זו הפלסטינית הוגבלה וצומצמה. במקביל, הפלישות הצבאיות לתחומי הרשות בימי האינתיפאדה השנייה, שנדמו בשעתו כמרכיב זמני וחולף של סבב הקזת דמים הדדית ואכזרית במיוחד, התבררו לימים כתחילתו של סיבוב פרסה. תהליך זה הושלם לאחרונה והגיע לכדי חזרה מלאה לנקודת המוצא: מאבק על קיבועה של שליטה ישראלית גם באזורים שהועברו בעבר לידי הרשות הפלסטינית.
כרגיל, את הכיוון אליו הולכים הדברים מסמנים באופן המפורש ביותר המתנחלים. כך למשל אמר ל"מקור ראשון" אביחי בוארון, ממפוני המאחז עמונה ופעיל מרכזי בליכוד: "בסוף כשמקלפים את כל השכבות המשפטיות, שורש העניין הוא המאבק על הארץ. בסוף זה אנחנו או הם, ומבחינתנו אלה אנחנו (…) בעיניי אנחנו כבר אחרי עידן שטח B ,A ו-C. אנחנו טועים ללכת אחרי המונחים האלו (…) אני לא יכול לחיות עם המושג הזה מדינה פלסטינית במולדת הישראלית".
את דבריו של בוארון, שאירח לאחרונה את חבר הכנסת ניר ברקת בהתנחלות עמיחי שהוקמה בשנת 2017 למפוני עמונה, קל אולי לפטור כמשאלות לב קיצוניות שאינן משקפות את מדיניות הממשלה. אולם בחינה של המתרחש בשטח מלמדת שמחיקת ההבחנה וביטולן של סמכויות הרשות הפלסטינית בשטח B ו-A אינה עניין רטורי, אלא מעשי ומוחשי.
כך, רבע מאה לאחר החתימה על ההסכם ההיסטורי עושה ישראל Undoing למה שנותר מהסכמי אוסלו, לא באמצעות השיטה הישנה של "עוד דונם ועוד עז", אלא בשינוי פרדיגמה שלם, המבקש לאיין את רציונל החלוקה ואת ההכרה בזכותם של פלסטינים להגדרה עצמית ולו במובלעות שגודלן הכולל הוא פחות מ-40% משטח הגדה.
כתמיד, המאבק מתנהל בתנועת מלקחיים, בחלוקת עבודה בין זרועה הרשמית של המדינה לבין זו המופרטת למתנחלים. האחרונים, שלמרות קריאות הגוואלד הפבלוביות רואים בשליטה על שטחי C עובדה מוגמרת, מפנים כיום חלק גדל והולך של מאמציהם אל עבר שטחי B.
האמצעים המרכזיים המשמשים אותם כוללים מניעת גישה מחקלאים פלסטינים לאלפי דונם, השתלטות על אדמות חקלאיות פלסטיניות ועיבודן, פריצות דרכים והקמת מבנים בשטחים הנתונים לכאורה בשליטת הרשות והחינני מכולם – הפעלת מערך סיורים לשלל אתרים היסטוריים. כיום ידוע לנו על 22 כאלה, אך המגמה מתגברת והולכת והצבא מלווה ומאבטח.
תפקידו של הצבא אינו מתמצה כמובן בזאת: גם כיום, שנים לאחר תום האינתיפאדה השנייה ולמרות שיתוף הפעולה הביטחוני עם כוחות הרשות הפלסטינית, עורך הצבא אלפי פלישות בשנה לתוך שטחי הרשות הפלסטינית– לשם מעצרים, "מיפויים" ולפעמים סתם למען הפגנת נוכחות.
מבצעים שגרתיים אלו עזרו למחוק את ההבחנה בין תחומי הסמכות השונים מתודעת החיילים והמפקדים. על כך מלמדת יותר מכל עדותו של חייל ששירת בגזרת שכם: כאשר הלה נשאל על ידי "שוברים שתיקה" האם המושג שטחי A מוכר לו, הוא ענה בשאלה: "מה הכוונה"? כשהקשו עליו יותר הוסיף ש"אפילו בקורס מ"כים לא מדברים על זה", וששם "בדרך כלל מלמדים את רוב הדברים".
25 שנה אחרי אוסלו, למעלה מעשור לשלטונו הרצוף של נתניהו ועם סיומה של כהונת טראמפ – המאבק על עתיד השטחים נמצא שוב בנקודה מכריעה. בעוד הסיפוח הרשמי ירד לעת עתה מהפרק הרי שהסיפוח בשטח כבר אינו זוחל אלא מקודם בתנופה גדולה, ולא רק בשטחי C.
כל הדואגים לעתיד שני העמים בארץ הזו, נדרשים לעצור עכשיו את פניית הפרסה שלקחה ישראל. עמידה על סמכות הרשות הפלסטינית במקצת משטחי הגדה שהועברו לה לפני 25 שנה, רחוקה אומנם מלהיות מספקת, אך זו חייבת להיות נקודת המוצא להמשך המאבק על כל תסריט עתידי של החיים המשותפים בארץ הזו, שאינו מבוסס על אפרטהייד ודיכוי אלים.
דרור אטקס הוא חוקר בארגון כרם נבות, העוסק במחקר של מדיניות ההתנחלות בגדה. יהודה שאול הוא ממייסדי ארגון שוברים שתיקה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן