המשטרה בשטחים מאפשרת לישראל לממש את פנטזיית הסיפוח
בספרה "חוק חי: שיטור וריבונות תחת כיבוש", טוענת החוקרת אילת מעוז שכישלון המשטרה לאכוף את החוק על המתנחלים הוא מכוון - אם מתנחלים יפונו ממאחז לא חוקי, זה יאשש את ריבונות המדינה. אם יישארו, נכבשה עוד גבעה
בימים הללו של סגר שני, כולנו מנסות להבין איך עומדים להראות השבועות הבאים: איך הסגר יתפוס צורה? כמה כוח יופעל עלינו? איזו רשות תיתן המדינה לעצמה בכל הנוגע להתערבותה בהתנהלות הבסיסית והיומיומית שלנו, כמו הליכה ברחוב, ישיבה בשמש, פגישת אוהבים? עד כמה היא תבקש להפגין את הריבונות שלה על החיים שלנו? חלק נכבד מהשאלות הללו נוגע, מטבע הדברים, בתפקידה של המשטרה: מתי ואיפה נראה שוטרים ושוטרות? כמה סבלנות יפגינו, כמה אלימות? מי יספוג אותה יותר ומי יצליח לחמוק ממנה?
למשטרה ולמתנחלים יש מטרה משותפת. פינוי מאחז בחוות גלעד בגדה המערבית (צילום: פלאש 90)
לפני מספר חודשים יצא לאור בהוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד הספר חוק חי: שיטור וריבונות תחת כיבוש, מאת אילת מעוז, דוקטורנטית במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו, המבוסס על התיזה שכתבה בלימודי התואר השני שלה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הספר, שעוסק בהיסטוריית השיטור בגדה המערבית, מהווה למעשה פריזמה דרכה ניתן להבין את האופן שבו החוק הישראלי פועל גם בתוך הגבולות הטריטוריאליים של המדינה. הגדרת המשטרה כאובייקט המחקר מאפשרת למעוז להציף את הדרכים החמקמקות יותר בהן כוח פועל, לעקוב אחר האלימות הלגיטימית של המדינה ולאתר את הפערים שמתקיימים בין האידיאולוגיה שמצדיקה אותה ובין האופן שבו היא מיושמת בפועל; סוגיות שהפכו תחת הקורונה ומגבלותיה לאקטואליות במיוחד.
באמצעות תיאור מעמיק של מספר תחנות היסטוריות מרכזיות וראיונות עם בעלי תפקידים בכירים במשטרה לאורך השנים, הספר מתחקה אחר האופן שבו עוצב כוח השיטור בגדה המערבית, שהוקם מתוקף הממשל הצבאי ופועל שם יותר מחמישים שנה. התבוננות זו מציפה את רשת הסמכות הסבוכה של הכוח הישראלי בשטחים הכבושים אשר מתחלקת בין המשטרה לצבא, לשורה ארוכה של גורמים פרטיים למחצה, מאבטחים בשכר, חברות אבטחה פרטיות ומתנחלים המהווים בפועל, כפי שהיא כותבת, "ריבון בזעיר אנפין", "סמן ריבוני", נושאי ומוציאי הפועל של החוק הקובעים עובדות בשטח.
המשטרה עצמה מודה שהיא נכשלה בשטחים
מעוז בוחנת את המשטרה דרך הפער בין הפונקציה המוגדרת שלה – התפקיד שהיא אמורה למלא – לבין האופן שבו היא פועלת בשטח. כאשר בוחנים את תפקידה העיקרי של המשטרה בשטחים הכבושים בשלושת העשורים האחרונים, קרי לאכוף את החוק על המתנחלים, נחשף כישלונה הנחרץ. אלא שבמקרה הזה לא מדובר בתקלה מערכתית, פגם או טעות ארגונית, אלא בכישלון מובנה ופרודוקטיבי. הקריאה בספר חושפת את המשטרה בשטחים הכבושים כארגון כושל ואף יותר מכך כארגון שכישלונו מכוון וידוע מראש אשר מאפשר את המשך ההסתרה והטשטוש בין פשע לחוק ובין אלימות לגיטימית לאלימות שאינה לגיטימית, בין אם המוציאים לפועל את מדיניותה מודעים לכך או לא.
מעוז מנתחת את השיח הער בחברה הישראלית סביב כישלון זה, כישלון המגובה בנתונים סטטיסטיים עגומים על שיעור הנאשמים מקרב אזרחי ישראל המתגוררים בגדה המערבית וזוכה להתייחסות לא רק בפרסומים של ארגוני זכויות אדם, אלא גם בביקורת פנימית שנכתבת שוב ושוב בדוחות וחוות דעת של משרדי ממשל, בהתבטאויות חוזרות של בכירים, ברפורמות ונהלים שנקבעים מדי פעם בתוך המשטרה ובאין ספור מאמרים בעיתונות. למרות ביקורות אלו, מעוז מראה כיצד כישלונה של המשטרה הישראלית בשטחים הכבושים הוא כישלון יצרני ובלתי נפרד ממנה ומהווה אמצעי להמשך טיפוח הפנטזיה הציונית על השלטת ריבונות מוחלטת, סופית ושלמה.
הדוחות הפנימיים של המשטרה מודים שהם לא מצליחים את חוק על מתנחלים. מתנחלים מיידים אבנים ליד מאחז עמונה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)
לאורך הספר, מעוז חושפת את האופן שבו המשטרה מאפשרת למתנחלים להוציא לפועל את האמת הסמויה של החוק הישראלי, את מה שהמדינה לא יכולה לעשות באופן פומבי. היא בוחנת מה מתרחש כאשר המדינה נדרשת להתמודד עם אלימות, "השייכת לה ואינה שייכת לה בעת ובעונה אחת". הקריאה בספר מבהירה כי המתנחלים ה"אידיאולוגים", המזלזלים בחוק המדינתי ופועלים כנגדו באופן פומבי, מכוון וקונסיסטנטי, הם אלו שלמעשה מאפשרים את אותו חוק ומהווים אותו בגופם. הרי שמנקודת המבט של המדינה מתקיים מצב אידיאלי: אם הם יפונו ממאחז לא חוקי, הדבר יאשש את מעמדה הריבוני של המדינה. אם הם הצליחו להישאר, נכבשה עוד גבעה.
השטחים הכבושים מוגדרים בספרה של מעוז כאזור סְפָר (frontier) פתוח, ספר קולוניאלי, מתיישב, עליו המדינה שואפת להחיל ריבונות שלמה ואותו היא שואפת לסגור. מרחב הספר הזה אינו ״פְּנים״ ואינו ״חוץ״, אלא כזה שנמצא בתווך בין מצב השלום לבין מצב המלחמה, הוא מצב ביניים בין רגע הכיבוש הצבאי לרגע המיוחל של התגשמות ריבונית. מעוז משתמשת במושג "הסְפָר החדש" וכורכת אותו עם תצורת "המלחמה החדשה", שאינה מתבטאת במאבק בין צבאות אלא ב"מלחמה שיטורית שעליה להגיב על מתקפות הגרילה של היריב באמצעות פעולה מעין פרטיזנית". שכן הסְפר אינו רק אזור שבו אחיזת החוק רפה; הוא גם אזור המצוי ״לפני החוק״, שטרם הוחלו עליו הנורמות המקובלות של הסדר והמשפט. פעולות המתנחלים למעשה מסמנות "ריבונות פוטנציאלית", שתתממש בסופו של דבר עם החלת המשפט, תהליך הכשרה שגם הוא מתנהל לאיטו, בהדרגה ולא כפעולה משפטית חדה וגורפת.
הגזענות כאמצעי משטרתי
גזענות היא חלק אינהרנטי במבנה הכוח בישראל, ולכן, לצד בחינת הכלכלה הפוליטית של הכיבוש ורציונאל ההצבר של האלימות, מציעה מעוז לחשוף גם את ההגיונות והאינטרסים המשתנים של הסדר החברתי דרך ההתבוננות בתוכן המשתנה של מושגי האתניות והגזע. הגזענות אינה אידיאולוגיה סטטית, אלא כזו המתעצבת בתוך מבנה השליטה הישראלי. "יותר מששימשה הגזענות אמצעי לגיטימציה והצדקה המוצמד למעשי השלטון בדיעבד", טוענת מעוז, " היא שימשה ועודנה משמשת אמצעי הפרדה ופיקוח, או במילים אחרות, אמצעי משטרה."
במחקרה עוסקת מעוז בשאלות של אלימות פוליטית, כלכלה פוליטית, תיאוריה פמיניסטית ושיטור בחברות פוסט קולוניאליות, נושאים אשר חוזרים גם בעבודת הדוקטורט שלה: Arrested freedom: policing and politics in Jamaica's global plantation, העוסקת בשיטור ובמשטרה בג'מייקה הפוסט קולוניאלית. לשאלה מדוע בחרה למקד את מחקרה במשטרה היא משיבה:
"המשטרה היא גוף שמגלם את הסתירות הקיצוניות של המציאות שבה אנחנו חיים בצורה מאוד מובהקת. נהוג לחשוב על צבא ומשטרה כארגונים עם מאפיינים אוניברסאליים, ובמובנים מסוימים זה נכון. משטרים מודרניים, שהתצורות המוסדיות שלהן הן גלובאליות, נדדו בעולם, יש להם מקורות קולוניאליים, הם כרוכים במדינת הלאום האירופית והם עברו סוג של האחדה דרך רפורמות, הם נראים יותר ויותר דומה. אנחנו יכולים לצורך העניין להסתכל על המשטרה בארצות הברית ולהגיד שזה כמו פה, אולי לא באותם מימדים, אבל 'משטרה זה משטרה, ראית אחד ראית את כולן.' זה נכון אבל זה לא נכון לגמרי, יש הבדלים דרמתיים בין משטרות. בכל מקום משטרה משולבת באופן מאוד ספציפי בתוך הדבר הזה שאנחנו קוראים לו באופן אבסטרקטי הסדר החברתי, ולכן בעצם כשאנחנו חוקרים משטרה, אנחנו למעשה חוקרים את הסדר החברתי, את המקומות שבהם הוא לא עובד כל כך טוב וצריך שמישהו יתערב או שהסתירות כל כך חזקות שהדברים מתנגשים.
"נכון שהמשטרה אחראית על שימור הסדר החברתי, אבל זה שאנחנו יודעים את הפונקציה שלה לא אומר שאנחנו יודעים את כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליה. ארגוני המשטרה בעולם תמיד כושלים, המשטרה בישראל כושלת במיוחד, אבל משטרה היא כושלת במהות שלה. יש למשטרות משימה שאפילו הן עצמן יודעות שהן לא יכולות לבצע, למזער פשיעה. פשיעה היא תוצר של תנאים, כמו עוני, שלמשטרה אין את הכלים לטפל בהם ולכן היא זקוקה לכל כך הרבה אידיאולוגיה כדי להצדיק את עצמה ללא הרף. דרך הבחינה של האידיאולוגיה המשתנה הזו, אנחנו יכולים לראות את האופן שבו ההיגיון החברתי מתעצב באמצעות שליטה, אלימות וצורות ייצור.
"בשטחים, המשטרה הישראלית הייתה בהתחלה מין כולבויניק משונה. לכאורה, יש פשיעה פלילית וצריך לספק שירותי משטרה כי זה חלק מהפונקציה של הריבון, אז מכניסים את המשטרה לשטח מיד עם סיום הקרבות ב-1967. בשנות ה-70 המשטרה הייתה עדיין חלשה, אבל זו לא אותה משטרה של היום. המשטרה היום נכשלת במילוי התפקיד העיקרי שלה – שיטור המתנחלים – אבל היא הולכת ומתעצמת בגלל הכיבוש והיומרות שלה להפוך לארגון ביטחוני."
בשלב מסוים התברר שאלימות המתנחלים הופכת לבעיה. מסגד שהוצת בעיירה אל בירה בגדה המערבית (צילום: פלאש 90)
כל כפר וכל ועד עובדים הפך לזירת מאבק
בספרה מראה מעוז כיצד בשני העשורים הראשונים שלו, התעצב הכיבוש שהחל ב-1967 – זה שניתן לכנותו הכיבוש השני שלאחר הנכבה – כצורה של שלטון עקיף, אשר עירב את הנכבשים בממשל וייצר מדרג היררכי בין הגזעים. במשטרה שירתו בעיקר שוטרים פלסטינים תושבי השטחים, שחלקם עבדו קודם לכן במשטרת מצרים או ירדן, תחת מספר מצומצם של קציני משטרה אזרחי ישראל.
לפי החוק הבינלאומי, הריבון בשטח כבוש, מחויב לספק שירותי שיטור ולקיים את החוק המקומי כל עוד הוא לא סותר באופן מהותי את חוקי הריבון. וכך שוטרים ושופטים פלסטינים המשיכו לאכוף את החוק המצרי והירדני במראית עין של אוטונומיה אשר התקיימה תחת עינו הפקוחה והמאיימת של הממשל הצבאי. השוטרים הפלסטינים היו אמונים על טיפול בעבירות פליליות בקרב האוכלוסייה הכבושה. למרות סמכותם הפורמאלית לפעול נגד כל מפירי החוק באזור, הם לא אכפו את סמכותם על אזרחים ישראלים. בסוף שנות השבעים, כתוצאה משינויים בצורת ההתנחלות ובאופייה, החלה בעיית אכיפת החוק על אזרחים ישראלים לעלות על סדר היום הציבורי בישראל באופן פחות או יותר קבוע.
במהלך האינתיפאדה הראשונה, רוב השוטרים הפלסטינים התפטרו מעבודתם, יחד עם שופטים, ראשי רשויות ועיירות, גובי מיסים, רופאים אחיות ועובדים סוציאליים פלסטינים, בעקבות הקריאה של המפקדה הלאומית המאוחדת של ההתקוממות בשטחים הכבושים אל המועסקים במשרדי המינהל האזרחי והמשטרה להתפטר ולהצטרף למאבק העממי.
העובדה שהממשל הצבאי טמן את ידו בכל תחומי החיים "הפך את החיים בשלמותם לזירת מאבק: כל כפר, ועד עובדים, כיתת לימוד, בית חולים וגם המשטרה נעשו לאתרים של התנגדות." וכך גם שביתות הפועלים והקריאות להפסקת העבודה בתוך ישראל פגעו בכלכלתה מאוד. לטענת מעוז, זהו רגע קריטי בעיצובה של פעילות המשטרה בשטחים הכבושים, שהתבססה עד אותו רגע על שיתוף פעולה חלקי של האוכלוסייה הנכבשת עם המשטר.
מכאן המדינה נאלצה למצוא דרכי שליטה חדשות באוכלוסיה. בזמן זה החלה ישראל לבצע מעצרים המוניים וניסתה לגייס מודיעים ומשתפי פעולה דרך בתי הכלא באמצעות עינויים, סחטנות ושימוש במדובבים. היא החלה לנקוט מדיניות גורפת של לחץ על העובדים הפלסטינים והחמירה במידה רבה את מדיניות הנפקת אישורי העבודה, שהפכה למשטר התנועה האימתני שמתקיים עד היום. מעוז מראה כיצד בזמן שהדיון על אלימות המתנחלים המשיך להתקיים, צמרת המשפט בישראל ניסתה לחלץ את תפקיד שיטור המתנחלים מידי הצבא כביטוי להבנה, שהדרגים הבכירים של הממשל הצבאי מקורבים מדי להתנחלויות ומעלימים עין מפעילות בלתי חוקית מצדם.
מחוז ש"י קם כדי לאכוף את החוק על המתנחלים
השיח אודות עבירות של מתנחלים כלפי פלסטינים התעצם ב-1994 עם הטבח במערת המכפלה והקמת המחוז השישי של המשטרה, מחוז ש״י, שנועד בעיקרו לאכוף את החוק על אוכלוסיית המתנחלים בגדה. למרות זאת, המשיכו ההסכמים להעניק לשוטרים סמכויות של חיילים והמשטרה נותרה מועסקת כארגון תחת שירות משרד הביטחון, כפופה ישירות לצבא באזור שבו לא חל המשפט הישראלי.
המטרה העליונה היא הנכחת הריבונות הישראלית. מתנחלים בונים צריף במאחז (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)
הספר מצביע על כך שבעוד שלא חל שיפור ניכר באכיפת החוק על המתנחלים בעקבות הקמת המחוז, אחוזי הרשעה מזהירים מתפרסמים על ידו מדי שנה. על מנת להבין זאת, מציעה מעוז לקרוא את הנתונים הסטטיסטיים הללו כטקסטים אידיאולוגיים ומצביעה על כך שמחוז ש"י כלל אינו מציין בפרסומיו את זהות המואשמים. בשונה מהאופן שבו התפתחה חלוקת הנתונים שמפרסמת המשטרה בתוך ישראל, המבחינה בין יהודים ללא יהודים, בשטחים הכבושים נעלמה הבחנה זו כליל. לפי נתוני ארגון יש דין שהיא מצטטת, שיעור החקירות המסתיימות בהגשת כתבי אישום נגד החשודים מכלל החקירות הנפתחות נגד יהודים במחוז ש״י עומד כיום על שמונה אחוזים ורק שליש מההליכים המשפטיים מסתיימים בהרשעה. 85% מתיקי החקירה נסגרים בשל היעדר ראיות מספקות או בשל כישלון המשטרה באיתור חשודים.
כיצד מתבטאת החלוקה בין פשיעה פלילית לביטחונית בגדה המערבית?
"בישראל יש היררכיה בין הפלילי לביטחוני ויש הרבה מאבקי גבול בין ארגונים. העיסוק בפשיעה הפלילית הוא לא הרואי כמו שמיוחס לעניינים הביטחוניים, וזה למעשה משקף את ההפרדה בין החברתי לפוליטי בישראל. הרי איך זה עובד? בתוך ישראל עבירות ביטחוניות הן חלק מהקודקס הפלילי. בשטחים זה להפך, יש חוק צבאי ובתוכו יש חקיקה פלילית. המשטרה היום בשטחים לא עוסקת בעברות פליליות בתוך החברה הפלסטינית, היא מתעסקת בעיקר בעניינים ״ביטחוניים״, למרות שהיא אמורה בעיקר להתעסק במתנחלים. האם עבירות של מתנחלים הן עבירות ביטחוניות או פליליות? השיח בישראל דן באופן מתמיד בשאלה הזו, אבל מה בעצם ההבדל? האחד מכיל את השני.
"ההבחנה בין הפלילי לביטחוני היא לא עניין משפטי. אם מתנחלים עושים תג מחיר, העבירה הפלילית יכולה הייתה להיות גניבה או השחתה, אבל היא נחשבת לעיתים לעבירה ביטחונית. זאת מכיוון שהנמען של העבירה הוא לא הקורבן אלא המדינה. תג מחיר מתיישב בדיוק על ההיגיון הביטחוני, הוא מבוסס על ההבנה שלמדינה אין באמת חוק מוסדר, אלא מערכת ניהול סיכונים שבה לכל עבירה יש מחיר או משקל.
"המשטרה מבצעת חקירות על הפגנות למשל, חקירות של ילדים מבוצעות על ידי שוטרים. הצבא הולך למעצרים ליליים ואוסף ילדים בכפרים מהמיטות שלהם ומעבירים אותם חקירה באמצע הלילה. ההבחנה המשפטית בין הפלילי לביטחוני לא קיימת, היא לגמרי פוליטית. המשטרה אמורה לממש את האידיאל של החוק, אבל אף פעם לא באמת מצליחה לעשות את זה כי יש כל מיני אידיאולוגיות מתנגשות של חוק, לא ברור מה הוא בעצם החוק. ההגחכה של המשטרה בשטחים היא בעצם גם הגחכה של החוק, כי ברגע שאנחנו מבינים שהכשל שלה הוא מבני, אינהרנטי, אז כל הסיפור נהיה סוג של אבסורד.
"משטרה היא טקטיקה של דיפרנציאציה הרבה יותר מטקטיקה של אוניברסליזציה, החוק שהיא אוכפת הוא בעצם אסטרטגיית ניהול ביטחונית. המשטרה מוכשרת בלעשות את זה, היא תמיד עשתה את זה דרך אסטרטגיות של פרופיילינג וכדומה שהיום מבוצעות יותר ויותר על ידי מחשבים. אבל אין מה לעשות, הדרך הכי מתוחכמת לעשות פרופיילינג גזעי הייתה ונותרה בני אדם שעברו סוציאליזציה בחברה גזענית. אף אלגוריתם לא יצליח להתחרות במה שעבר סוציאליזציה והשתרש תרבותית: גזענות, שנאת עניים ושנאת נשים. אין מחשב שיכול לעשות את זה יותר טוב מבן אדם. אנחנו לא צריכים לפחד מרובוטים, אנחנו צריכים לפחד מבני אדם, הם תמיד ידעו הכי טוב איך להפריד בין מי שצריך להיות בפנים ומי שצריך להיות בחוץ.
המשטרה מנסה להסתיר את הכשלונות שלה ביישום החוק בגדה המערבית. שוטרי מג"ב מפנים מתנחלת ליד שכם (צילום: עביר סולטן / פלאש 90)
"אי אפשר לחשוב על המשטרה בישראל מבלי לקחת בחשבון שהיא בעצמה ארגון מוגזע שמשרתים בו מזרחים, דרוזים, אתיופים, רוסים, בעוד שהפיקוד שלו הרבה יותר אשכנזי. השוטרים מגויסים בקרב שכבות ממושטרות ובהקשר של השטחים זה די מעניין, כי המתנחלים האידיאולוגיים, אלו שהם האובייקטים המרכזיים של המישטור, הם ברובם הגדול אשכנזים. השוטרים מבוזים לא מעט על ידי מתנחלים שמתגזענים עליהם, יש כל מני עדויות לכך מהפינוי של עמונה למשל ומפינויים אחרים. זה מה שכל כך מעניין בעיני בשוטרים, הם עובדים בלהגן על השיטה וזו עמדה פרדוקסאלית ומעניינת".
המשטרה והצבא מתחרים ביניהם מי מתעמר יותר בפלסטינים
כיצד הצדיקו בפנייך השוטרים את הכשל הפנימי של העבודה שלהם?
"הם חזרו על ההסברים, אמרו שקשה להם לפעול בגלל שהם כפופים לצבא, טענו שבמציאות ביטחונית מורכבת הם לא יכולים לצאת לשטח ולאסוף ראיות, אמרו שפלסטינים לא מוסרים עדויות מספיק, ושהמתנחלים לא משתפים פעולה ולא מדברים בחקירות. הם אמרו את זה בעצמם: אין להם את היכולת לייצר הרתעה מול עבריינים אידיאולוגיים, זו עובדה. הניהול של הסְפר הפתוח והמשונה הזה שיש בו ריבוי אוכלוסיות, סטאטוסים אזרחיים, מערכות חוק ותאי טריטוריה, לא יכול להתממש באמצעות החוק. הוא יכול להיות מנוהל כמשטר של ניהול סיכונים ואז נוצרת סיטואציה שהיא יותר מאפרטהייד, כי יש מן כיסים כאלה וחישובים מאוד נקודתיים של מתי שלטון צריך לפעול, באיזה תנאים, למה וכו'. אז מצד אחד יש רוב הזמן התעלמות מהאלימות של המתנחלים ומהעבירות שלהם, ומאידך מדי פעם יש התפרצויות של אכיפה כשמחליטים 'להיכנס בהם'. הדבר והיפוכו, מדיניות שלכאורה אין בה היגיון עקבי אבל מאוד מתיישבת עם ההיגיון הביטחוני.
"יש מאבק בין המשטרה לצבא על מי הוא ארגון ביטחוני יותר חשוב, כלומר, מי מתעמר בפלסטינים בצורה יותר מובהקת וחסרת שליטה. אזרחי ישראל נחשפו לחוסר השליטה הזה עכשיו, כשקיבלו איכוני שב"כ שהבליטו עד כמה הארגון מעורר היראה הזה שפועל במחשכים עם הטכנולוגיה הכי חדשנית בעולם, לא מצליח לזהות מי היה במרחק של חמש עשרה מטר מחולה מאומת. אז נסמוך על שיקול הדעת שלו בנוגע למי צריך להיות במאסר מנהלי? הביטחון בישראל מעוגן בפנטזיה מוחלטת, פנטזיה חשוכה ודי מטורפת, וחלק ממה שהספר הזה מנסה לתאר הוא שהפנטזיה הזאת מתוחזקת על ידי האלימות וגם מניעה אותה בתורה.
"באופן בסיסי, זה הפחד המוכר של הכובש ממה יקרה ביום שאחרי. מה יקרה אם לא נמשיך להתעלל בפלסטינים, מה יקרה ליהודים ישראלים? הישראלים לא יודעים איך להפסיק להיות כובשים כי הם פוחדים מזה, ואין לזה סוף. זה הצבר אינסופי של אלימות שלא יכול להיות לה סוף מבלי שנתבונן התבוננות מאוד רצינית בשאלה מה זה לעבור דה-קולוניזציה של החיים כאן. איך אנחנו, לא רק המתנחלים בגדה, חדלים מלהיות החוק. הספר הוא הניסיון להבין את התצורה של כוח ושל ריבונות בסיטואציה של קולוניאליזם מיישב, שכבר לא מתיישב אלא שהוא ממשיך ומיישב ללא הרף. הוא עומד על כל מני צורות שבהן המתנחל הוא סמן של חוק במרחב, הוא הסיבה לקיומו של החוק והדבר שעליו החוק מגן, הדבר שממנו הוא נובע והדבר שאליו הוא חוזר. המתנחל – ובמושג זה כוונתי לכל ישראלי יהודי – נושא את החוק, את כוח הסמכות והמוסדות בגוף שלו, וגם בנשק המורשה וזה שאינו מורשה, האלימות הספק חוקית אבל הלגיטימית".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
