המדינה כופה במזרח י-ם תהליך ישראליזציה מבלי להציע פתרונות ממשיים

סגירת בתי הספר של אונר"א שוללת מילדי המחנה את אחרוני השטחים הפתוחים שנותרו בו. מחנה הפליטים שועפאט מאחורי חומת ההפרדה (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

אחת ההשלכות של המלחמה היא דחיקתם של ארגונים הומניטריים בינלאומיים הפועלים מול האוכלוסייה הפלסטינית, באופן שהאיץ תהליכים שהחלו עוד לפני המלחמה. תהליך זה נעשה ברובו במחשכים כמעט, באמצעות סדרה של מגבלות אדמיניסטרטיביות שכבר כתבנו עליהן כאן.

באופן פומבי ומוצהר והחל מתחילת המלחמה, ניכרת גם התעצמות המאבק של מדינת ישראל בסוכנות האו"ם אונר"א, שהגיע לשיאו בחקיקה של הכנסת שלמעשה הוציאה אותה מחוץ לחוק. עבור ישראל, מסמנת אונר"א את ההכרה הבינלאומית בזכויותיהם של הפליטים הפלסטינים; אף שהסיוע שהיא מעניקה לפליטים הצטמצם מאוד עם השנים, כמו גם כוחה בשטח, משמעותה הסמלית הופך את נוכחותה לבלתי נסבלת.

>> הדילמה האכזרית שישראל מציבה בפני ארגוני הסיוע הבינלאומיים

בהקשר הזה, המדינה והפוליטיקאים העומדים בראשה בהווה מעדיפים לשכוח שכמו שאר ארגוני הסיוע, ובמשך עשורים רבים, עבודתה של אונר"א אפשרה למדינה להתנער מחובותיה כלפי האוכלוסייה האזרחית בירושלים המזרחית, שסופחה לישראל ונחשבת חלק משטחה הריבוני – ובכלל זה הנגשת חינוך, כפי שמתחייב מחוק חינוך החובה. בפועל, קיומם של אונר"א ושאר ארגוני הסיוע אפשרו לישראל לספח את השטח מבלי לקחת אחריות על האוכלוסייה שמתגוררת בו – מצב ששיחק לטובתן של ממשלות ישראל.

לצד זאת, בשנים האחרונות בתי הספר של אונר"א במזרח ירושלים הוצבו על הכוונת, מכיוון שישראל רואה בנוכחותה של אונר"א קריאת תיגר על ריבונותה בעיר. אף על פי שמשמעות החקיקה ותרגומה לפעולה לא היו ברורים תחילה, המדינה החלה לפעול באופן הדרגתי כדי לדחוק את אונר"א גם מהשטח.

לאונר"א יש שבעה מוסדות חינוך במזרח ירושלים: אחד בוואדי ג'וז, אחד בצור באהר, אחד בסילוואן, שלושה במחנה הפליטים שועפאט (יסודי וחטיבת ביניים לבנים, ובית ספר משולב – יסודי וחטיבה, לבנות), וכן מרכז מקצועי בכפר עקב. כפי שדיווח גיל גרטל כאן, בתחילת אפריל נכנסה המשטרה לבתי הספר, חילקה צווים לסגירתם תוך 30 יום, וכן עלונים שמזמינים את התלמידים להירשם לבית ספר אחר. העירייה טוענת שהיא ערוכה לקלוט את 800 תלמידי בתי הספר, אבל על פי נתוני "עיר עמים", זוהי הערכת חסר ומדובר כנראה ב-1,100 ילדים. בגלל הצפיפות בבתי הספר הקיימים והמחסור העצום בכיתות במזרח ירושלים, לא ברור מהו הפתרון המוצע לאותם ילדים, ומה יעלה בגורלם של מבני בתי הספר עצמם.

בשנים האחרונות בתי הספר של אונר"א במזרח ירושלים הוצבו על הכוונת. הפגנת ימין מול משרדי אונר"א במזרח ירושלים, ב-9 באפריל 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

נקודת המוצא שלנו היא כפולה. ראשית, כמי שמלמדים באוניברסיטה העברית ונמצאים בשיחה מתמדת עם בוגרי מערכת החינוך של מזרח ירושלים ועם הורים לילדים שלומדים בה, אנחנו רואים עד כמה מדיניות החינוך במזרח העיר ארוגה באופן עמוק בחיינו המשותפים בעיר.

שנית, מתוך השיחות המתמשכות שלנו עם נציגי ארגוני סיוע בינלאומיים, אנחנו לומדים על הפעולות שנוקטת ישראל כדי להצר את צעדיהם ואף לסלקם. סגירת בתי הספר של אונר"א בעת הזו משנית בחשיבותה לבלימת הסיוע לעזה, או אפילו לבעיות השורשיות של החינוך במזרח ירושלים. לצד זאת, סגירת בתי הספר מהווה דוגמה נוספת לשימוש במלחמה בעזה כהזדמנות לשלוף מהמגירה תוכניות לסילוק מערך התמיכה לפלסטינים – עם מעט אלטרנטיבה, ומתוך אשליה שבלימת הפתרונות יבלום גם את עצם הבעיה.

כדי להבין את משמעות סגירת בתי הספר, בחרנו להתמקד במחנה הפליטים שועפאט, הכלול בשטחה המוניציפלי של העיר אך נמצא מעברה השני של חומת ההפרדה, שההשפעה עליו היא העמוקה ביותר. שוחחנו לשם כך עם אביב טטרסקי וגל ינובסקי מעמותת "עיר עמים"; עם דנה קוואסמי, תלמידת האקדמיה לעיצוב ואומנות בצלאל ותושבת מחנה שועפאט, שהקדישה את עבודת הגמר שלה להיסטוריה התכנונית של המחנה, ההווה שלו ועתידו; ועם תושבים נוספים במחנה.

ילדות במחנה הפליטים שועפאט (צילום: דנה קוואסמי)

מחסור כרוני בכיתות לימוד, שיעורי נשירה גבוהים

תוכנית הלימודים במזרח ירושלים היא זירת מאבק בין המדינה לבין תושבי העיר המזרחית מאז כיבושה וסיפוחה ב-1967. בגלל סירובם של הורים פלסטינים לקבל את תוכנית הלימודים הישראלית, בתי הספר במזרח העיר התנהלו במשך עשורים ללא תקציבים ישראליים וללא פיקוח. מציאות זו השתנתה בהדרגה בעקבות ההתנתקות הירדנית מהגדה המערבית (1988), ובהמשך בעקבות בניית מכשול ההפרדה בתחילת שנות האלפיים.

בעקבות תהליכים אלה, תקציבי בתי הספר הפרטיים נחתכו באופן דרמטי, אופקי תעסוקה בגדה המערבית נחסמו, ופלסטינים שעזבו את העיר איבדו את מעמד התושבות שלהם. יכולתם הכלכלית של בתי הספר הקיימים לקלוט את התלמידים המזרח ירושלמים פחתה, מספר התלמידים גדל, ובתי ספר שפתחה העיריה עם השנים החלו להיות פתרון חלקי לפער בין הביקוש להיצע. בתי הספר הוותיקים קיבלו מעמד של בית ספר מוכר שאינו רשמי, ולפיכך גם תקציב חלקי ממשרד החינוך, ובתי ספר חדשים במעמד זה צמחו כפטריות אחרי הגשם – כמוסדות למטרת רווח בעלי מחויבות חלקית לרווחת התלמידים ולתנאי העבודה של המורות והמורים. במקביל לכך, ישראל גם החלה להתערב באופן בוטה יותר בתוכני הלימוד באמצעות עריכה, לפעמים ללא הודעה, של ספרי הלימוד.

מחסור של כ-2,000 כיתות במזרח העיר. תלמידים יוצאים מבית ספר במזרח ירושלים (צילום: קובי גדעון / פלאש90)

כבר ב-2011 פסק בג"ץ, בתגובה לעתירה של האגודה לזכויות האזרח, כי על המדינה לבנות כיתות לכל ילדי מזרח העיר, ולממן את שכר הלימוד בבתי ספר פרטיים למי שלא יימצא להם פתרון אחר. ב-2019 קבע דוח מבקר המדינה כי המדינה אינה מקיימת את חובתה למתן חינוך חינם, לא עמדה בהתחייבותה לבג"ץ לממן את הלימודים בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, ולא יידעה את ההורים במוסדות אלה על זכותם לחינוך חינם.

בנוסף, המבקר קבע כי שיעור הנשירה במזרח העיר גבוה ביחס לממוצע הכלל ארצי, ואף ביחס לשיעור הנשירה בבתי הספר הערביים בארץ בכלל. כיום, מדובר במחסור המוערך בכ-2,000 כיתות במזרח העיר, וכן כ-30 אלף תלמידים שאינם רשומים באחת משתי הקטגוריות הללו. על פי נתוני "עיר עמים", כ-10,000 מתוכם לומדים במסגרות פרטיות, כ-3,000 תלמידים נשרו מהלימודים, וכ-11 אלף ילדים נמצאים במסגרות שטיבן אינן ידוע לעירייה ואינם נמצאים במעקב, ולמעשה אין כל פיקוח על כך שהם במסגרת לימודית כלשהי. כיתות בבתי הספר במזרח העיר דחוסות לכדי 55 או 60 תלמידים בכיתה, בבתי מגורים שכלל אינם מיועדים לשמש כבתי ספר.

למרות מספרם הקטן גם ביחס למערכת החינוך במזרח ירושלים, סגירת בתי הספר של אונר"א משמעותית בגלל ההקשרים הרחבים יותר שלה, ובכלל זה ההזנחה המתמשכת במזרח העיר, ניסיונות עיריית ירושלים לקחת לידיה יותר אחריות במזרח העיר, ושאלת הזהות הפלסטינית וספציפית שאלת הפליטות. קיים ניגוד מהותי בין ההזנחה של מחנה הפליטים שועפאט מבחינת התשתיות שמספקות הרשויות הישראליות ובין העיסוק הרב של אותן רשויות בשנים האחרונות בניסיונות לדחוק את אונר"א מהאזור.

כך למשל ניר ברקת, כראש עיריית ירושלים, הכריז על כוונתו לסגור את בתי הספר של אונר"א בירושלים ולספק את השירותים שהסוכנות מעניקה במחנה הפליטים כבר באוקטובר 2018, אך מעבר להצהרות לא קרה הרבה והתהליך הוקפא. ניסיונו של ברקת ב-2021, כחבר כנסת, לסלק את אונר"א מהעיר, גם כן לא צלח. המלחמה הנוכחית והקמפיין נגד אונר"א שניהלה מדינת ישראל סיפקו הזדמנות נוספת לפעול בעניין.

בטווח הזמן המיידי, סגירת בתי הספר של אונר"א משמעה העמסת התלמידים שלמדו בהם על מערכת שאינה מסוגלת לקלוט אותם. בהינתן המחסור העצום בכיתות במזרח ירושלים, כל המרואיינים שלנו היו סקפטיים לגבי יכולתם של בתי הספר הקיימים לתת מענה לאותם תלמידים שייפלטו מאונר"א. בגילים הצעירים, המשמעות של פתרון הבעיה בשיבוץ במוסדות המרוחקים ממקום המגורים היא צורך במערך הסעות; ועבור ילדים ממחנה הפליטים, המשמעות היא מעבר במחסום היציאה מהמחנה והמתנה של שעות מדי יום בפקקים בדרך למחסום.

חשש נוסף הוא שהילדים הלומדים את תוכנית הלימודים הפלסטינית בבתי הספר של אונר"א יידרשו עתה לעבור לבתי הספר של העירייה, המלמדים את תוכנית הלימודים הישראלית. מעבר בין תוכניות יכול להיות אפשרי בגילים הצעירים, אבל בגיל התיכון הוא קשה עד בלתי אפשרי. נוסף על כך, בבתי הספר של אונר"א לומדים ילדים שאחד מהוריהם הוא תושב הגדה המערבית ולא ישראל, ולא ברור אם העירייה מסוגלת ומוכנה לקלוט אותם. סגירת בתי הספר מעמיסה, לפיכך, על תשתיות מוזנחות ואוכלוסייה מוחלשת גם כך מבלי לתת פתרון ראוי.

מנותקים מירושלים, מנותקים מהגדה

עבור תושבי מחנה הפליטים שועפאט, סגירת בתי הספר ממשיכה תהליך ארוך שנים של קירובם לירושלים והרחקתם ממנה בעת ובעונה אחת. מרואיינינו דיברו על מחנה הפליטים כחצר האחורית של ירושלים. בעקבות האינתיפאדה השנייה והקמת חומת ההפרדה, המחנה התרחק בהדרגה מהחיבור האורגני שלו לגדה המערבית, ומרכז התעסוקה וההשכלה עבר יותר ויותר לירושלים המערבית. לצד זאת, המחסום בכניסה למחנה, שהיה בעבר ארעי, הפך לקבוע, והפך את היציאה מהמחנה למייגעת ופקוקה, ובזמני מתיחות, עם סגירה הרמטית שלו, גם לבלתי אפשרית.

מציאות זו הפכה את מחנה הפליטים לאזור ספר – עובדים וסחורות מהגדה עדיין מגיעים אליו, אך מרכז התעסוקה של תושבי המחנה נמצא ממערב לו. יתרה מזאת, ברצותה, ישראל מתנהגת למחנה כחלק מהגדה – כמו בכל הנוגע לסגרים ולהפעלת כוחות משמר הגבול – וברצותה, המחנה הוא חלק מירושלים. הכפפת בתי ספר במחנה לעירייה מהווה חלק מתהליך זה, שבו אונר"א היוותה עצם בגרון.

כשהם חושבים על עתידם, תושבי מחנה הפליטים שועפאט מסתכלים בין השאר על השכונות הצמודות למחנה. השכונות ראס ח'מיס, ראס שחאדה ודאחיית אל-סלאם צמחו סביב שועפאט כמענה לגדר ההפרדה – שכונות שנמצאות בתחום המוניציפלי של ירושלים ומאפשרות לתושביהן לשמור על תושבות ירושלמית. בפועל הן מהוות שטח הפקר, שהשירותים המוניציפליים בו מינימליים.

בשנים האחרונות, ובתקופת כהונתו של משה ליאון כראש העיר, הפערים הצטמצמו מעט. ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, בביקור במחנה הפליטים שועפאט, ב-5 במאי 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

בעבר, כשאונר"א היתה חזקה יותר, מחנה הפליטים שועפאט זכה למידה מסוימת של ניהול שהשכונות הצמודות אליו לא זכו לו. בשנים האחרונות, ובתקופת כהונתו של משה ליאון כראש העיר, הפערים האלה הצטמצמו מעט, עם כניסה של קבלנים של העירייה לשכונות מסביב ומתן שירותים מוניציפליים מסוימים. לצד זאת, ובמיוחד מאז קיצוץ תקציביה של אונר"א בעת כהונתו הראשונה של טראמפ, מעמדה הלא רשמי של אונר"א בשכונה נחלש.

הסוכנות גם צמצמה את פעולתה במחנה הפליטים. כך למשל, במרפאה של אונר"א הצטמצם מלאי התרופות, ורוב תושבי המחנה פונים לזכייני קופות החולים במזרח העיר ופחות מסתמכים על אונר"א. אם לפני מספר שנים עזיבתה של אונר"א משמעה היה הדרדרות חמורה בתנאי החיים, הרי שהנכונות של העירייה להעניק שירותים מוניציפליים בשכונות הצמודות, לצד החלשות אונר"א בשכונה עצמה, מרמזים שיציאתה של אונר"א – לפחות בתחומי השירותים המוניציפליים – עשויה להיות פחות דרמטית ממה שנדמה. יותר מאשר בעבר, נראה שישנה נכונות ואפילו יכולת של העירייה להרחיב את שירותיה, לפחות ברמה מינימלית, גם למחנה הפליטים שועפאט, אך התושבים עדיין סקפטיים לגבי ההיתכנות של מהלך כזה ולגבי איכות השירותים שיסופקו להם.

לעזיבת אונר"א יש גם משמעות סמלית בשני מובנים: מתקפה נגד הזהות הפלסטינית, שבמרכזה הפליטות והתקווה לשיבה, וגם החשש שסילוק אונר"א מירושלים הוא צעד ראשון לקראת סילוקה ממחנות הפליטים בגדה ללא כל פתרון חלופי, וכחלק מתהליך שזיהינו במאמרינו הקודמים. בעיניי המרואיינים שלנו, סילוקה של אונר"א מהמחנה הוא חלק מתהליך רחב יותר של חיסול בכוח של בעיית הפליטים, שההרס הנרחב במחנות הפליטים טול כרם וג'נין הוא חלק ממנו.

דנה קוואסמי אומרת כי "אם העירייה לוקחת את בית הספר, היא לוקחת את הלב של המחנה". אונר"א, מבחינתה, "מסמלת אותנו ומסמלת את הכאב שלנו". תושב אחר הסביר ש"האו"ם זה לא רק השירות שהוא נותן, אלא הזהות והשמירה של הזהות שלך כפליט: לקחו לך בית, לקחו לך חנות, גירשו אותך מהכפר". אף שמבחינה טכנית סגירתה של אונר"א לא תשנה את מעמד תושבי המחנה כפליטים, שני המרואיינים הדגישו שהמתקפה נגד אונר"א הופכת את משמעותה הסמלית למהותית שבעתיים.

"אם העירייה לוקחת את בית הספר, היא לוקחת את הלב של המחנה". בית ספר של אונר"א בשועפאט (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

סגירת בתי הספר של אונר"א גם שוללת מילדי המחנה את אחרוני השטחים הפתוחים שנותרו בו. בשיחות עם תושבי המחנה ופעילים חברתיים המעורבים בו, עולה בעיקר תמונה שצבעה אפור-בטון. אמר לנו אחד ממרואייננו, בכיר בעמותה שגם מבקשת לפעול במחנה: "הגעתי לשם סתם מתוך רצון לעשות אירועים כמו שאנחנו עושים בהרבה מקומות, ועשינו סיור שטח. כ' לקח אותי באוטו, זה היה לפני כמה שנים כבר, היה מאוד עגום לראות את המצב של ההזנחה, של האפור. חיפשנו סתם איזו פיסת דשא לעשות אירוע למשפחות, ואין, כאילו אין… לראות את המסה של הבטון, של האפור, זה משהו מאוד מדכא, זה יושב על אנשים מאוד חזק".

דנה קוואסמי מדגישה שהאופן שבו נעשה המהלך מפקיע מהתושבים את השליטה בגורלם. כסטודנטית לאדריכלות, היא מסבירה שאם כבר מוציאים את אונר"א מהמחנה, ההחלטה מה לעשות בבנייניה – המרחב הפתוח היחיד שנותר במחנה – צריכה להיות החלטתם של תושבי המחנה. בפרויקט הגמר שלה בבצלאל היא ממפה כיצד הפך מחנה הפליטים שועפאט ממחנה בן כמה מאות "בתי אונר"א" סטנדרטיים בני שני חדרים, שבהם שיכנו את הפליטים עם הקמת המחנה ב-1965, לשכונה צפופה ורבת קומות.

ההחלטה לסגור את בתי הספר במקום להמיר את המערך הניהולי שלהם מהווה החלטה תמוהה: בתי הספר של אונר"א במחנה הם היחידים שנבנו באופן ייעודי כבתי ספר; רבים מבתי הספר אחרים במחנה ובשכונות הצמודות לו פועלים בתוך בתי מגורים שהוסבו למטרה זו. ישנם המאמינים שעם הוצאת אונר"א מבית הספר יש להקים בו בית ספר של העירייה, אבל נכון לעכשיו, לא ידוע על תוכניות כאלה.

לסיכום, סגירת בתי הספר היא חלק מתהליכים רחבים ועמוקים יותר של הכפפת החינוך במזרח ירושלים לסדר יום פוליטי, ישראליזציה של החינוך וצמצום החינוך הפלסטיני במזרח העיר, ושל דחיקת ארגונים בינלאומיים אל מחוץ לישראל. בעוד החינוך במזרח העיר, ובכלל זה בתי הספר של אונר"א, סובל מבעיות יסוד עמוקות, התערבות המדינה מתמקדת בסגירה וענישה, כאשר יצירת החלופות מתקדמת בעצלתיים. יותר מאשר מהותן, האופן שבו מתקבלות ההחלטות מעורר חשש עמוק לגבי עתיד התלמידים ועתיד מחנה הפליטים. התחושה היא שבעוד העירייה מזדרזת לדחוק את רגליה של אונר"א ממזרח העיר, פתרונות חלופיים, שייקחו בחשבון את שיקולי התושבים ומציאות חייהם, לא נראים באופק.

ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון והאסלאם וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.