הלקח שהדרוזים צריכים ללמוד מהגדרת הלאום לפי מוסוליני

הדוצ'ה האיטלקי הגדיר לאום כ"חבר בני אדם הנלחמים יחד". עכשיו נתניהו ובנט מציעים לדרוזים הגדרה דומה. אבל הדרוזים צריכים לזכור שבעיני הימין הם יישארו תמיד נחותים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לאחר ששקע האבק מסערת חוק הלאום והתברר שהחוק מדיר מתוכו את אזרחי המדינה בני העדה הדרוזית, קמו לבני העדה סנגורים נלהבים דווקא ממחנה הימין. נפתלי בנט (שהצביע בעד קבלת החוק בכנסת!) נזכר שבני העדה לוחמים "כתף אל כתף" ביחד עם "אחיהם" בני העם הנבחר, ולכן הדרתם ממעמד של שותפים שווי זכויות במדינה נראתה לו קצת פרובלמטית.

הביקורת של בנט וחבריו אילצו את האיש מבלפור לקיים פגישת פיוס עם מנהיגי הדרוזים, וכך לשמוט את השטיח מתחת לרגליו של בנט שמן הסתם ביקש לקושש לו כמה מצביעים דרוזים על חשבון ראש הממשלה. למגינת הלב, חלק ממנהיגי הדרוזים שוקלים עתה בחיוב את ההצעות העלובות שהוגשו להם.

donate

יש לקוות כי חלקים נרחבים בציבור הדרוזי הגאה, בעיקר מקרב הצעירים, יידעו להגיב כראוי על הסיטואציה החדשה שנוצרה, כאשר השפלתם הפורמלית בחוק, נעטפה עכשיו בתשלום זול המיועד לשכנע אותם לרצוע את אזנם אל המזוזה. אך נניח, ככה סתם למען הוויכוח, כי היה זה בגדר האפשר להגדיר את המדינה כמדינתם המשותפת של כל "כורתי ברית הדמים", היהודים והדרוזים כאחד, כמעין פיצוי, חומרי והצהרתי, על השתתפותם של הדרוזים במלחמותינו. ייתכן שבנט היה מלקק את שפתיו בהנאה, אך פתרון שכזה יהיה הגרוע מכל העולמות.

מנהיגי הדרוזים בפגישה עם נתניהו. ניסו לקנות אותם בזול (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

מנהיגי הדרוזים בפגישה עם נתניהו. ניסו לקנות אותם בזול (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

השאלה מהו "לאום" העסיקה לא רק את האורן-חזנים, המככבים בהיכל הדמוקרטיה שלנו ומנציחים את הרגע הגדול בתמונות סלפי עליזות, אלא גם את מנהיגי האומות לדורותיהם. כנצר למשפחה (מצד אבי) שנרדפה ונסה על נפשה מאיטליה בשנות השלושים, חביבה עלי במיוחד הגדרתו של בניטו מוסוליני למושג הלאום. "לאום", פסק הדוצ'ה, "הוא חֶבֶר בני אדם הנלחמים ביחד". מוסוליני גם הסביר את הרציונל להגדרתו. בניו של לאום גאה, כך הכריז, הם אלה הנענים לקריאתו המפורסמת: "הבה נחזיק פגיון בין שינינו, פצצה חפונה באגרופנו ובוז אינסופי [לסכנות] בליבנו". אכן, הגדרת מדינת ישראל כמדינתם של כל לוחמיה היתה יכולה לתקן את העוול בניסוחו הקיים של חוק הלאום באספקלריה של בנט ובניטו, שמנקודת המבט הזו נראים כמעט כשני תאומים זהים (אם כי לזכותו של בניטו ניתן לציין כי התנגד נחרצות לכל תהליך של הדתה).

אם אין זה אופיה הפשיסטי של הגדרת הלאום, שצריכה להדיר שינה מעיניהם של צעירי הדרוזים, שנתם צריכה לנדוד בשל טעמים הרבה יותר פרגמטיים. ההגדרה בחוק הלאום, גם אם תרוכך, אינה מיועדת לצרף אותם אל המיוחסים שזכו לבוא בבריתו של אברהם אבינו. הסחורה שניתן למכור לדרוזים היא סחורה פגומה, כי לכל היותר ניתן להבטיח להם כי אף שאינם בני העם הנבחר, כלומר נחיתותם אינה מוטלת בספק, אפשר להעניק להם, תמורת הדם שהם שופכים במלחמותינו, זכויות דומות לאלה של עם הבחירה.

אי אפשר יהיה להעלים מהם את העובדה שזכויות האדם, ובראש ובראשונה הזכות לשוויון, אינן ניתנות לחלוקה. כל עוד החוק מדיר אוכלוסיות רחבות (לאו דווקא מבני העדה הדרוזית) ומכריז עליהן כנחותות, מעמדם של הדרוזים לא יכול להתעלות אל מעבר למעמדו של הגוי שחבר "כאח לנשק" ליהודים ובא על שכרו, וגם אז, על פי מיטב המסורת, לא בלי נימה של התנשאות.

ראוי להזכיר לבני העדה הדרוזית, על מנהיגיה ויתר נשותיה ואנשיה כאחד, את סיפורה של יעל, אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען, ובכך סייעה לניצחונם של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, ועל כך זכתה לדברי שבח במקרא עצמו. אך למרות דברי הקילוסין שהורעפו עליה, חכמי ההלכה הפוסט-מקראיים לא יכלו להתאפק, שהרי יעל בכל זאת לא הייתה יהודייה כשרה, ופירשו את הטקסט כאילו משתמע ממנו שיעל, כמנהג הנוכריות, שכבה לתיאבון עם סיסרא, לא פעם ולא פעמיים (לכאורה כדי להתיש אותו) לפני שהתפנתה לתקוע לו יתד ברקה: "אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'". פרשנות מפרגנת, נכון?

קחו זאת לתשומת לבכם, אחי בני העדה הדרוזית, ובשקלכם את משמעות התשלום שהוצע לכם על ידי האיש מבלפור ועל ידי החותרים תחתיו מימין – ספרו להם, אל ירך לבבכם, מי הם בעיניכם ומה אתם באמת חושבים על החוק הגזעני והנתעב שהצביעו עבורו ושכיסה את פני כולנו בכלימה. וגם זיכרו כי אנחנו, בני המיעוט הליברלי הנכחד בארצנו, רואים אתכם באמת כשווי זכויות, לא בשל דמכם הנשפך על שדותינו, אלא בשל היותכם, כמו היהודים והמוסלמים והנוצרים, בנים גאים לגזע האנושי המופלא שאין בו שום סלקציה בין רם לבין שפל.

אוריאל פרוקציה הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחבר המרכז לרציונליות באוניברסיטה העברית

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"חשב שאסור לערבב את 'העברים הטהורים, עם מה שהוא הגדיר כיהודי המזרח. ארתור רופין (צילום: אברהם מלבסקי/ ארכיון קק"ל)

"חשב שאסור לערבב את 'העברים הטהורים, עם מה שהוא הגדיר כיהודי המזרח. ארתור רופין (צילום: אברהם מלבסקי/ ארכיון קק"ל)

ארתור רופין והקופסה השחורה של הציונות

בספר חדש טוען החוקר איתן בלום כי ארתור רופין, שהקים ביפו את "המשרד הארצישראלי"  ב-1908, השפיע על הציונות הרבה יותר מהרצל, ולא לטובה. כגזען וקולוניאליסט, אומר בלום בראיון ל"שיחה מקומית", הוא עיצב את הציונות עד היום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf