מחקרים מראים: הכשרת המורים לא רלוונטית לצורכי המקצוע
מחקר שהתבבסס על שיחות עם מחנכות כיתה גילה שההכשרה שקיבלו לא הכינה אותן לעבודה מול ילדים. דו"ח מבקר המדינה העלה ממצאים דומים. האם זו הסיבה שדווקא הסטודנטים החזקים נושרים מלימודי ההוראה?
לרגל פתיחת שנת הלימודים במכללות האקדמיות לחינוך בשבוע הקרוב, פרסמה המועצה להשכלה גבוהה מתווה לימודים חדש, המקצר את משך הלימודים בשליש. ההקלות נועדו לדרבן מועמדים רבים יותר ללמוד חינוך והוראה, ולמלא את השורות המידלדלות בבתי הספר.
אלא שדווקא בחלק של לימודי החינוך בהכשרה, אין שינוי של ממש. הם יכללו מעתה 12 עד 16 שעות שנתיות לקורסים בנושאים מעולם החינוך, ו-12 שעות שנתיות נוספות להתנסות מעשית בבתי הספר. זאת, פחות או יותר, מסגרת לימודי החינוך מאז שנות השמונים במאה הקודמת.
>> המיומנויות החשובות ביותר הן בדיוק אלה שלא לומדים בבית ספר
בהחלטת המועצה מוסבר כי על ההכשרה הראשונית להיות ממוקדת וקצרה, "כאשר רבדים נוספים בידע ובמיומנויות יילמדו בזמן תקופת ההתמחות של המורה, ובמהלך שנות עבודתו". אבל האתגר בלימודי החינוך אינו בכמות השעות, אלא באיכותן: אין למידה ותרגול של מיומנויות המקצוע, לא בהכשרה המקדימה, ולא בתקופת ההתמחות.
מיומנויות חברתיות-רגשיות שחסרות בהכשרת המורים
קרן משפחת ליאון יזמה לאחרונה סדרת מחקרים על תפקיד מחנכת הכיתה. אחד מהם, מחקרן של עדי ספיר ורוית מזרחי שטלמן בנושא "ללמוד להיות מחנכת כיתה", פורסם השבוע. החוקרות ראיינו 142 מחנכות כיתה, ושאלו אותן מהו הידע הנדרש בעבודתן, והיכן רכשו את הידע האמור.
שלא במפתיע, נמצא שיש פער גדול בין הידע הנדרש לבין ההכשרה להוראה. בלשון החוקרות: "ההכשרה המקצועית בלימודי ההוראה אינה מותאמת לעבודת המחנכות ולא מציידת אותן בכלים הדרושים לעבודתן".
אף כי המחקר התמקד במחנכות כיתה, נראה כי הממצאים נוגעים לכלל העוסקים בחינוך בבתי הספר. כפי שהעידה אחת המורות: "גם כשנכנסים כמורה מקצועי, בסוף זה עבודה מול נערים ונערות, ועבודת חינוך".
המורות העידו שחסר בתוכנית ההכשרה ידע מעשי "של ניווט כיתה, של התנהלות עם כיתה, של טיפים, של ניסיונות". מורה נוספת היתה ישירה יותר כשאמרה: "כל מה שלמדתי, סליחה, שווה לפח".
הדברים נכונים לא רק לקורסים הנלמדים, אלא גם להתנסות המעשית בבתי הספר. נמצא שעיקר המשוב בהתנסות עסק בסוגיות של תכנון השיעור ודרכי ההוראה, מה שקרוי הדידקטיקה של המקצוע, ופחות לכל הקשור לעבודה מול תלמידות ותלמידים.
חלק שלישי בהכשרה היא שנת ההתמחות, שהיא שנת העבודה הראשונה בבתי הספר, בליווי מורה מאמנת. במחקר נמצא שהליווי הוא מינימלי, שלא כל המורות המאמנות הוכשרו לתפקידן או מתאימות לו, ובעיקר: אין להן את הזמן הנדרש. מורה מאמנת מקבלת אמנם גמול כספי לעבודה הנוספת, אולם לנוכח היקף המטלות שיש לה כמורה בבית הספר, במקרים רבים היא אינה פנויה לעבודת החניכה הנדרשת.
מעדויות המורות למדו החוקרות על התחומים בהן המחנכות מייצרות ידע מקצועי תוך כדי עבודתן, כלומר שלא במסגרת ההכשרה. בהם: מומחיות בתמיכה רגשית וחברתית שכוללת עבודה עם רגשות ועבודה עם אינטואיציה, ידע במציאת האיזון בין הכלה והצבת גבולות, וידע בעבודה עם ההורים.
לאור הממצאים מוצע שההכשרה לחינוך כיתה תפותח כתחום העומד בפני עצמו, בגישה הוליסטית המתייחסת למכלול המרכיבים של התפקיד, לרבות המיומנוית הרגשיות חברתיות שהוזכרו.
ממצאים זהים גם בדוח מבקר המדינה
ממצאי המחקר מחזקים מחקרים קודמים, ואין בהם הפתעה. גם מבקר המדינה, בדוח משנת 2019, התייחס לאותם ממצאים ממש. על תוכנית ההכשרה במכללות נכתב בדוח: "קיים פער גדול בין הדרישות והכישורים הנדרשים ממורה, אותם הגדיר משרד החינוך במסמכים שונים וכפי שעולים אף מהצרכים בשטח (ובהם ניהול כיתה, היכולת לפתור בעיות שאין להן פתרון מן המוכן, והיחס אל ההורים), לבין תוצרי ההכשרה".
על שלב ההתנסות המעשית כתב המבקר שבפועל "רבים מהסטודנטים לא עשו הכשרה מעשית בהיקף השעות הנדרש". ועל שלב ההתמחות קבע המבקר שהשיקולים לבחירת המורים המאמנים בבתי הספר "אינם בהכרח מקצועיים", ובהתאם מורים חדשים מביעים חוסר שביעות רצון מאיכות הליווי.
אשר למיומנויות הנדרשות במקצוע, מצא המבקר שעיקר המחסור הוא בתחום ההכשרה החברתית רגשית. מעל מחצית המורים והמנהלים הביעו חוסר שביעות רצון מההכשרה בתחומים: ניהול כיתה, עבודה אישית מול תלמידים, יחס אל ההורים ופתרון בעיות שאין להן פתרון מן המוכן.
נדרשים קורסים בתחום המיומנויות הרכות
בעניין זה מעניין לקרוא דוח מחקר שפרסם מתיו הירשברג מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. הירשברג סקר מחקרים שבחנו את עבודת המורה, והגדיר רשימה קצרה של מיומנויות הכרחיות למקצוע ההוראה.
מדובר במיומנויות רגשיות: זיהוי רגשי וְויסות רגשי; מיומנויות חברתיות: טוב לב, סבלנות ואמפתיה; ומיומנויות קוגניטיביות: פרספקטיבה (יכולת לראות את המציאות מנקודת מבט של האחר), ומודעות גבוהה (יכולת רפלקציה תוך כדי עבודה).
הטענה החשובה היא שמיומנויות אלה ניתנות ללמידה, לתרגול ואף למדידה, אולם הן לא נרכשות ולא מתורגלות בתוכניות ההכשרה הקיימות.
יותר מזה, מחקרים מראים שאין קשר הכרחי בין היקף ההשכלה של המורות והמורים או היקף הניסיון שלהם, לבין איכות ההוראה כפי שמשתקפת בהישגי התלמידים. מכאן יש הסוברים שדווקא השליטה במיומנויות שהוזכרו היא שקובעת את איכותו של המורה.
כמסקנה קובע המחקר שיש לשלב בהכשרה קורסי ידע פדגוגי לצד קורסים ייעודיים בתחום המיומנויות שהוזכרו. ידע פדגוגי בלבד הוא חסר תועלת, ממש כשם שרכישת מיומנויות נטולות תוכן היא חסרת מימוש.
בעיית העומק: היחס למקצוע
מבט רחב יותר על אתגר הכשרת המורים הציעו דרורה כפיר ותמר אריאב, בספרן "משבר ההוראה" מ-2008. הן זיהו כמה תנאים מוקדמים, שמונעים שינוי ושיפור של ממש בתוכנית ההכשרה. שינוי כזה מחייב תחילה "הבעת כבוד והערכה כלפי המורים מצד הציבור, רשויות השלטון והתלמידים"; "תנאי העסקה ושכר מושכים, שיוכלו להתחרות בתנאים המוצעים במקצועות אחרים בשוק התעסוקה"; וכן שיתוף מורים ואנשי חינוך בתכנון מהלכי הרפורמה.
אלא שתנאים אלה לא התקיימו אז ולא מתקיימים היום. על כן, לא אז וגם לא כיום, אין הכרה בהוראה כפרופסיה, ולכן אין גם תבנית מוסכמת להכשרת מורות ומורים לתפקידם.
ובינתיים – הטובים בורחים
השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דוח על נשירת סטודנטים לתואר ראשון אחרי שנת הלימודים הראשונה. למרבה הצער נמצא שהשיעור הגדול ביותר של עזיבה הוא בקרב הסטודנטים לחינוך ולהוראה: 11.4% נושרים מהמכללות להוראה, לעומת 5.2% מקרב הסטודנטים באוניברסיטאות.
בקרב כלל הסטודנטים נמצא שככל שציון הבגרות או ציון הפסיכומטרי נמוך יותר, כך שיעור הנשירה גבוה יותר. אולם בתחום החינוך נמצא ממצא הפוך: דווקא החזקים הם שעוזבים. חמישית (19.4%) מבעלי תעודת בגרות עם ציונים גבוהים נושרים מהמכללות לחינוך בתום שנת הלימודים הראשונה.
אולי ממצא זה, שדווקא החזקים מבין פרחי ההוראה ממהרים לברוח מהמקצוע כבר אחרי שנת לימודים אחת, יעורר את מקבלי ההחלטות במשרד החינוך ובמועצה להשכלה גבוהה. עליהם לפתח תוכנית הכשרה המותאמת למקצוע, ולא להסתפק בשינוי כמותי של היקף השעות.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן