newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכפר הפלסטיני שתושביו זקוקים להיתר מיוחד כדי להיכנס לגדה

תוואי גדר ההפרדה באזור דרום הר חברון שנועד להכליל בצד הישראלי את ההתנחלות בית יתיר, הכליל בצד הזה גם את הכפר לסיפר וניתק את תושביו מהגדה. חשופים לאלימות המתנחלים, כל נסיעה אל ומחוץ לכפר היא מסע ייסורים

מאת:
"אני תמיד מסתכלת על המכוניות שחולפות, של יהודים, אלו שלא מבקשים מהם תעודה, שעוברים בחופשיות". ילדה בכפר לסיפר (צילום: באסל אל עדרה)

"אני תמיד מסתכלת על המכוניות שחולפות, של יהודים, אלו שלא מבקשים מהם תעודה, שעוברים בחופשיות". ילדה בכפר לסיפר (צילום: באסל אל עדרה)

תושבי הכפר לסיפר, בדרום הר-חברון, חיים בגיהינום בירוקרטי. יש להם תעודת זהות פלסטינית, אבל ישראל הקימה גדר שכלאה אותם מחוץ לגדה. אסור להם לנסוע לבאר-שבע, המרוחקת דקות ספורות מהם, כי הם פלסטינים בלי אזרחות ישראלית, אבל הם גם לא יכולים להיכנס לגדה מבלי לחצות מחסום צבאי עם היתר מיוחד, באופן המזכיר את מצבו של הכפר בית איכסא, מצפון-מערב לירושלים וכפרים אחרים שנשארו בצד ה"ישראלי" של הגדר.

ישראל הקימה את מחסום ההפרדה שכלא את הכפר, המונה כיום כ-80 איש, כך שיכלול את ההתנחלות הסמוכה אליו, בית יתיר, לתוך ישראל. המחסום עובר בתוך הגדה ולא על גבול הקו הירוק. "זה קרה פתאום, ב-2005", משחזר עות'מאן אבו קביטה, תושב הכפר, בן שלושים, "הקימו גדר ומחסום באמצע האדמות שלנו, ונותרנו בצדה השני של הגדר, מנותקים מהכל.

"ב-2008 הגיעו כמה פקידים של המנהל האזרחי, עשו סקר בכפר, רשמו מי התושבים, ואמרו שנקבל היתר מיוחד כדי להיכנס ולצאת מהבתים שלנו. לא האמנו שדבר כזה קורה".

donate

הכל צריך היתר, ממים ועד למזון כבשים

פגשתי את רוזאן אבו קביטה, תושבת הכפר, שדיברה איתי בזמן ששניים מילדיה שיחקו בסמוך, בחול. ביתם עשוי מפח, כי כמו שאר הכפרים פה, באזור של מסאפר יטא, הצבא מונע מתושבי לסיפר היתרי בנייה וחיבור לתשתיות.

"בכל פעם שאני חוזרת הביתה, אני חייבת לעבור חיפוש משפיל במחסום", מספרת רוזאן, ומראה לי את היתר המעבר המיוחד שהצבא מנפיק לה. "חיילים פותחים את הרכב, מורידים אותנו ממנו, מוציאים את כל החפצים שלנו. אני תמיד מסתכלת על המכוניות שחולפות, של יהודים, אלו שלא מבקשים מהם תעודה, שעוברים בחופשיות".

כל תנועה החוצה מהכפר כרוכה בחיפוש. הגדר המפרידה בין הכפר לסיפר והגדה המערבית (צילום: באסל אל עדרה)

כל תנועה החוצה מהכפר כרוכה בחיפוש. הגדר המפרידה בין הכפר לסיפר והגדה המערבית (צילום: באסל אל עדרה)

לפי רוזאן, העיכוב במחסום יכול להיארך גם שעה, אם לוקחים את הרכב ל"בדיקת ג'ורה", חיפוש יסודי מלמטה. "זה בלתי נסבל. כל תנועה החוצה מהכפר, עבור דברים בסיסיים כמו בית הספר, מרפאה או סופר – כרוכה בחיפוש. ואם הילדים ישנים באוטו, אז כשמגיעים למחסום צריך להעיר אותם. בלילות, אני ובעלי מספרים להם סיפורים, כדי שלא יירדמו עד למחסום.

"אסור לנו לקנות כלום בבאר-שבע הסמוכה, כי מונעים מאיתנו להיכנס, אבל כמעט כל דבר שאנחנו קונים בגדה, ורוצים להכניס לכפר – מצריך היתר מהצבא. גם מים, או מזון לכבשים, למשל. ואם אין היתר, החיילים במחסום ימנעו את זה מאיתנו".

"את גרה, בעצם, תחת פיקוח תמידי", רוזאן מספרת. "לפני כמה חודשים למשל, הייתי בשדה עם הבן של אחי, ועקץ אותו עקרב. הוא לא הצליח לתפקד וצעק מרוב כאב, אבל נאלץ לחכות חצי שעה במחסום, עד שאפשרו לאמבולנס להיכנס".

התנועה אל ומחוץ לכפר מתנהלת באמצעות משטר בירוקרטי סבוך. לדברי עות'מאן, המנהל האזרחי יצר שלושה סוגי של היתרים:

"הסוג הראשון זה היתר שמאפשר להיכנס לכפר באופן קבוע, בכפוף לבדיקה במחסום. המנהל העניק אותו רק לכשמונים תושבים, שגרים בלסיפר. התוקף שלו לארבע שנים, ולאחר-מכן צריך לחדש אותו. זה לא רק פורמלי – חיילים ממש נוהגים להיכנס לבתי הכפר, בשעות הבוקר המוקדמות, כדי לבדוק את התעודות של כולם, ולוודא שרק בעלי היתר קבע נמצאים בו".

הסוג השני נקרא היתר חקלאי. "זה מיועד למי שמוכיח שיש לו אדמה בלסיפר, אבל הוא לא גר כאן", מסביר עות'מאן. "אסור לבעלי היתר חקלאי להיכנס בימי שבת, בחופשים, או בשבתות. ואסור להם להישאר בכפר אחרי השעה חמש אחר הצהריים".

הסוג השלישי הוא היתרים לקרובי משפחה, שהצבא כמעט ולא מוציא. לפי עות'מאן, מאז שהוקם המחסום קיבלו אותו רק שמונה אנשים. "זה תלוי במצב הרוח של הפקיד במנהל האזרחי", הוא אומר.

בתי הכפר לסיפר

סולידריות מעבר לגדר

כפרי מרחב מסאפר יטא ידועים בסולידריות ההדדית שהם מגלים אחד כלפי השני, אך הכפר לסיפר נותק משאר היישובים, ולנו כאקטיביסטים פלסטינים אסור לחצות את המחסום ולהיכנס אליו. לכן אני שומע על הזוועות שקורות לתושבים שם, על מתקפות המתנחלים ומבצעי הרס הבתים – בעיקר דרך הטלפון.

הבית של עות'מאן ורוזאן נמצא מטרים ספורים מהתנחלות בית יתיר. מצדו האחד הוקם מאחז אלים בשם נוף נשר, ומצדו השני הוצב המחסום שניתק את הכפר מהגדה. באר-שבע נמצאת מאחוריהם, אך כאמור, אסור להם להיכנס אל העיר, בניגוד לתושבי ההתנחלויות שלידם.

מאז 2018, הצבא הגביר את קצב הריסות הבתים בכפר. "כבר שנים שאני מנסה לערער משפטית על צו ההריסה שהמנהל האזרחי הוציא לבית שלי, ולרוב הבתים בכפר", עות'מאן מספר. "יש פחד תמידי שיגיעו להרוס לך את הבית", אומרת רוזאן, "בכל רגע נתון, בכל בוקר, הצבא יכול להחריב את החיים למי שרק יחליט. זה חוסר אונים נורא".

המנהל האזרחי מחרים בכפר גם חומרי בנייה, אוהלים, גנרטורים, וכלי עבודה, על-מנת למנוע מהתושבים לבנות לעצמם תשתיות בסיסיות. כך קורה במרבית הכפרים הפלסטינים בשטחי C. הצבא מהסס משיקולי תדמית, וגם אינו יכול מבחינה חוקית, להעמיס את התושבים על משאיות ולגרשם. לכן, המדינה ממררת את חייהם כדי שיעזבו לבד את אדמתם הפרטית. זה גירוש איטי, שבלסיפר קורה באופן נבזי במיוחד.

"קשה לספור כמה בקשות הגשתי למנהל האזרחי עבור היתר בנייה, עשרות אלפי שקלים בזבזבתי על זה", מוסיף עות'מאן, "כולן סורבו. תמיד יש תירוץ אחר: פעם אמרו כי הבית קרוב לכביש, פעם אמרו כי חלק מהאדמה הוכרזה כאדמת מדינה, ופעם אפילו אמרו לי כי הבית שלי נמצא בהתנחלות!"

העוול שבטיעונים המופרכים האלו זועק לשמיים. במהלך היום עות'מאן הראה לי את מבני האבן הקדומים, שבאחד מהם נולד: מערות ישנות, יפהפיות, שמאפיינות את מסאפר יטא. לכל אחד מהכפרים האלו, שהכיבוש מנסה למחוק, יש היסטוריה עשירה. בית יתיר הסמוכה, ירוקה וסלולה, הוקמה רק בשנת 83', שנים רבות אחרי לסיפר, ובכל-זאת המשטר הישראלי מעניק לתושבים שם אפשרות לנוע, לבנות, להתקיים בעושר.

"אני מרגיש שהגב שלי כבר נשבר, ממש ככה, מרוב שזה קשה לגור בלי בית נורמלי", עות'מאן אומר, ומביט על הכביש הרעוע בכפר. "אבל זו האדמה שלנו. כשהורסים בית, תושבים לוקחים שקי שינה, אתה יודע? ישנים גם בחוץ, עם הילדים, ליד עצי הזית, עד שיבנו מחדש, העיקר לא להפוך לפליטים".

"רק שלא נהפוך לפליטים". עות'מאן אבו קביטה (מימין) עם אחיו ובתו

"רק שלא נהפוך לפליטים". עות'מאן אבו קביטה (מימין) עם אחיו ובתו

ביום שלישי בשבוע שעבר, קבוצת מתנחלים תקפה את עות'מאן, שאושפז בבית החולים, ושוחרר באותו יום עם פציעה בראש. "הם הגיעו מהמאחז של חוות דליה", סיפר לי בטלפון, "והשליכו לי אבן על הראש, בזמן שרעיתי את הצאן".

"בשנה האחרונה המתנחלים מאורגנים יותר, ממש כנופיות שתוקפות אותך בזמן שאתה באדמתך. למרות שהגשתי תלונה למשטרה על המתקפה האחרונה, אני יודע שהם מטייחים את התלונות, והצבא מגבה את התוקפים בשטח".

לאחר המתקפה, החליט המנהל האזרחי לשלוח שני חיילים ביחד עם עות'מאן, כדי שילוו אותו בזמן שהוא מגיע לאדמה הפרטית שלו. לפני יומיים, בראשון, הלך שוב לרעות את אדמתו, בליווי חיילים, והפעם מתנחלים הגיעו עם מסור חשמלי ביד, שבאמצעותו גירשו את הצאן.

זה סיפורו של כפר קטן, שכלוא מחוץ לגדר, ונמצא בסכנת גירוש מכל כיוון. באדמה של רוזאן הצבא הציב מכלי מים גדולים, וצינורות מים, שמגיעים לברזים של ההתנחלות אך לא לכפר, שמנותק מרשת מים. חוטי החשמל חולפים מעל הבית של רוזאן, אך מגיעים אל היישובים הישראלים ולבסיס הצבאי הסמוך, מבלי לחבר את תושבי לסיפר.

לכאורה יש כאן סתירה: איך זה יכול להיות שהצבא, שנותן לתושבי לסיפר היתרי כניסה לכפר המהווים הכרה בקיומו, מונע מהם תכנית מתאר והיתרי בנייה, מונע מהם לחיות כמו בני-אדם? אבל זה נשמע משונה רק למי שלא מכיר את המדיניות המובהקת, האכזרית, של הממשלה הישראלית לגרש אותנו, פלסטינים, משטחי C בגדה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

שום תוכנית לימודים לא תמחק מהעולם את הלאומיות הפלסטינית

הדיכוי של הלאומיות הפלסטינית במערכת החינוך משיג את ההיפך מהמכוון, ומחקרים מראים כי המורות והמורים הערבים מוצאים דרכים להתמודד עמו ו"להלך בין הטיפות". ראוי שמשרד החינוך יוביל את השתחררות החברה הישראלית מפחדיה, וייתן להם אוטונומיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf