הכורדים בטורקיה הניחו את הנשק: "לפתח את שפת עידן השלום"

הפמיניזם הכורדי הגיע מלמטה. לוחמות יזידיות עם תמונתו של עבדאללה אוצ'לן (צילום: CC 2.0)

לפני כשבועיים נפל דבר בהיסטוריה של המאבק הכורדי. מנהיג מפלגת הפועלים הכורדית, הידועה גם כפק"ק (PKK), עבדוללה אוג'לאן, פרסם הכרזה מהתא שבו הוא כלוא מזה כ-26 שנה, באי בימת מרמרה, ובה קרא לארגון שהקים להתפרק. "אני משמיע קריאה להניח את הנשק, ואני מקבל על עצמי את האחריות ההיסטורית לקריאה הזו. יש לפתח את שפת עידן השלום והחברה הדמוקרטית", כתב אוג'לאן בהצהרה שהקריאו בכורדית וטורקית פוליטיקאים ממפלגת השמאל DEM, הנחשבת למייצגת את המיעוט הכורדי, לאחר שביקרו אצלו.

לוחמי הארגון – שנאבק נגד הממשלה הטורקית כבר עשרות שנים ושבסיסו המרכזי ממוקם בהרי קנדיל על גבול איראן-עיראק – הודיעו שיכבדו את הקריאה, אך הוסיפו ש"כדי שהתהליך יצליח, יש להבטיח תנאים פוליטיים דמוקרטיים" ודרשו לשחרר את אוג'לאן מהכלא.

>> "כדי לנצח את ארדואן, אנחנו צריכות לחזור לרחובות"

התפתחות דרמטית זו הגיעה לאחר משא ומתן בן שנה, בעיקר מאחורי הקלעים, בין פוליטיקאים כורדים וטורקים ועל רקע ההתפתחויות הפוליטיות באזור, בעיקר נפילת משטר אסד בסוריה ועליית כוחה של טורקיה. אבל האם מדובר באמת בשחר של יום חדש? ממשלתו של הנשיא ארדואן ממשיכה גם היום בדיכוי הפוליטי של הכורדים ושל תנועות אופוזיציה, עשרות אלפי אסירים פוליטיים עדיין מוחזקים בתנאים קשים בכל רחבי המדינה והמשטרה תוקפת באופן קבוע התאספויות ואירועי תרבות שמזוהים עם השמאל.

כדי להבין טוב יותר את ההקשר ההיסטורי של החלטה מפתיעה זו, את האופן שבו תשפיע על המאבק הכורדי בטורקיה, אבל גם בסוריה, ואת הקשר של ישראל לכל זה, ישבתי לשיחה עם הסוציולוגית רוזה בורץ' (Rosa Burç), אחת מהמומחיות המובילות בנושא כורדיסטן בגרמניה.

תוכלי לספר בקצרה על הקמת הפק"ק ומטרותיה?

"הפק"ק הוקם בסוף שנות ה-70 על ידי קבוצת סטודנטים שמאלנים באנקרה, בעיקר סטודנטים למדעי המדינה. הם היו פעילים בחוגים מרקסיסטיים טורקיים, אבל התחילו לנתח את הדיכוי שלהם ככורדים בטורקיה כשונה באופן מהותי, כחלק מהתנגדות אנטי-קולוניאלית נבדלת. לאחר ההפיכה הצבאית ב-1980, בטורקיה שלטה חונטה שניסתה לחסל באופן שיטתי את השמאל בכלל ואת הזהות הכורדית בפרט, כולל באמצעות הקמה של מחנות חינוך מחדש ל'טורקיוּת'. בהקשר זה הם בחרו בהתקוממות גרילה חמושה במטרה להקים מדינת לאום כורדית עצמאית".

מה הבסיס למדיניות הדיכוי כלפי הכורדים בטורקיה?

"טורקיה הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20 על פי מודל של מדינת לאום מערבית: מדינה אחת, לאום אחד, שפה אחת ואפילו קבוצה אתנית אחת. באזור הטרוגני כמו האימפריה העות'מאנית (שטורקיה המודרנית קמה אחרי נפילתה במלחמת העולם הראשונה, י"ב) זה הוביל להומוגניזציה אלימה. רק מי שהזדהה כטורקי יכול היה לממש את זכויות האזרח שלו.

"אף שהטענה הרשמית היתה שכל אחד יכול להיות טורקי, בפועל זהויות אחרות דוכאו. השפה הכורדית נאסרה למעשה, וחוקים נגד "אותיות זרות" הופעלו עד שנות ה-2000. הממשלה הטורקית הכחישה את קיומם של הכורדים ותיארה אותם בצורה גזענית כ"טורקים הרריים" או "לא שולטים בשפה". זו היתה צורה קלאסית של הכחשה גזענית. מדיניות זו לוותה באלימות צבאית קשה והזנחה כלכלית. כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת היו התקוממויות כורדיות נגד כפיית הזהות הטורקית, והפק"ק רואה עצמה כחלק מהמסורת הזאת".

הכורדים מוכנים לדיאלוג עם ישראל אבל לא תומכים בה אידיאולוגית. החוקרת רוזה בורצ' (באדיבות המצולמת)

אחד מהשינויים הכי מרתקים בהיסטוריה של הארגון הוא המהפך האידיאולוגי שהוא עבר בשנותיו הראשונות וההחלטה לעבור ממאבק בדלני למען מדינה למאבק למען חברה רב-אתנית, פמיניסטית ודמוקרטית מחוץ לשליטת המדינה. איך השינוי הזה התאפשר?

"תחילת שנות ה-90 היו מהאכזריות ביותר בסכסוך הטורקי-כורדי. במהלך תקופה אפלה זו, שבמהלכה הצבא הטורקי הרס כפרים שלמים ומאות אלפים נאלצו לברוח, החלה התמורה במטרות התנועה. מה שמעניין הוא שבדיוק ברגע שבו הופיעו מדינות לאום חדשות לאחר התפרקות ברית המועצות, התנועה הכורדית בחרה בנתיב שונה. הם עדיין ראו עצמם כתנועה אנטי קולוניאלית, אך ב-1993 הצהיר אוג'לאן כי אינם מעוניינים עוד בהקמת מדינה כורדית עצמאית. במקום זאת, הם ביקשו לתרום לדמוקרטיזציה של החברות במדינות שבהן חיים כורדים לצד קבוצות רבות אחרות.

"חשוב לזכור שהכורדים חיים בארבע מדינות (טורקיה, סוריה, עיראק ואיראן, י"ב), שבכל אחת מהן הם חוו דיכוי בצורות שונות. החברה הכורדית עצמה היא הטרוגנית מאוד, מבחינת דת, שפה ותרבות. דרך הגיאוגרפיה הייחודית הזו הגיעה התנועה הכורדית למסקנה, שאם הם מבינים חופש רק במסגרת של מבנה הומוגני ונוקשה של מדינת לאום, הם לא יהיו חופשיים, הם יהפכו למדכאים של העתיד. ההבנה הזאת חלחלה במעגלים של הפק"ק, ולכן הם פנו לחזון של חברה רב אתנית ודמוקרטית, המבוססת על עקרונות של שוויון ושיתוף פעולה בין קהילות שונות".

ומאיפה הגיע השינוי הפמיניסטי?

"הניתוח של מבנים דכאניים כמו מדינה הוביל גם לשיח על היחסים המדכאים שקיימים בחברה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר כמו מה הופך את המבנה המשפחתי להיררכי, מה תפקידו של האב, תפקיד האם, תפקיד הילדים? התנועה הלכה ליחידה הקטנה ביותר של החברה ושאלה: מדוע אנחנו כל כך לא חופשיים בחברה שלנו? מאיפה הגיעו כל המבנים כמו קפיטליזם וקולוניאליזם. והתשובה המרכזית, כפי שאוג'לאן אמר, היא ש'הקולוניה הוותיקה ביותר היא הנשים'. כלומר, כל מבני השליטה מתבססים על ניצול נשים. אוג'לאן מרחיב את הטיעון הזה גם לביקורת על המדינה עצמה.

"זה החידוש העיקרי בניתוח האנטי-קולוניאליסטי של התנועה הכורדית, שמוצא היום הד רב בחוגים שמאליים ברחבי העולם. עם זאת, חשוב לציין שבמזרח התיכון, מחוץ לכורדיסטן, הרעיונות הללו לא זכו להכרה רחבה בקרב תנועות התנגדות אחרות".

אז מדוע, למרות השינוי האידיאולוגי בשנות ה-90, החליט הפק"ק להישאר כארגון גרילה צבאי והיררכי, שממשיך להילחם נגד כוח צבאי החזק ממנו בהרבה?

"אוג'לאן טוען היום, שהמאבק החמוש היה נחוץ בשנות ה-90 כי לא היו לכורדים ערוצים פוליטיים או תרבותיים לבטא בהםאת עצמם. התנועה לא נלחמה כדי לכבוש שטחים או להביס את האויב, אלא כדי להשיג זכויות בתוך המדינות הקיימות. אך היום, לדבריו, המצב השתנה. הזהות הכורדית כבר לא מוכחשת, ויש מפלגות כורדיות שצמחו מהשיח שהתפתח בתוך הפק"ק ושנכנסו לפרלמנט (DEM היא גלגול של אחת המפלגות האלה, י"ב), לכן המאבק החמוש בצורתו הקלאסית כבר לא פותח דלתות, אלא עוזר למדינה לחסום אותן".

השאלה היא מה הוביל להכרזה הזו של אוג'לאן דווקא עכשיו?

"מאז 2015 ראינו נסיגה רבה בהישגים של תהליך השלום הקודם ואימוץ של מדיניות דכאנית כלפי כורדים וכל מי שחושב אחרת. טורקיה של היום היא לא רק אנטי-כורדית, אלא משטר רודני שפועל נגד כל תנועה מתקדמת. אנשים רבים נעצרים מדי חודש, עד שהמדינה בקושי מצליחה לבנות מספיק בתי כלא, והמצב רק הולך ומחמיר.

"לכן ההכרזה של אוג'לאן מרגישה כמו משהו שנפל מהשמיים. מה תרם לכך? אי אפשר להתעלם מהמצב הגיאופוליטי החדש לאחר 7 באוקטובר, עם הופעתה החדשה של ישראל באזור והיחסים האנטגוניסטיים של טורקיה עם ישראל. החשש הוא שכוחות כורדיים בסוריה או בטורקיה ישתפו פעולה עם ישראל ויערערו את ההגמוניה הטורקית באזור. העניין הזה התעצם עוד יותר לאחר נפילת אסד.

"לארדואן יש אינטרסים פוליטיים אישיים. הוא מעוניין לזכות בתמיכה מצד בוחרים כורדים לשינויים בחוקה. אבל אנחנו רואים שמדובר גם בתהליך שיש לו רקע גיאופוליטי עמוק. דוולט בהצ'לי, פוליטיקאי לאומן מאוד, הפך למעשה לדמות המרכזית בתהליך השלום הנוכחי. הוא זה שהזמין, מעל במת הפרלמנט, את אוג'לאן להכריז על פירוק הפק"ק, אף שמאוד לא ברור איך הם בדיוק מבינים את המושג של 'תהליך שלום' בהקשר הזה.

הדיכוי שהוא מפעיל רק מתעצם. נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן (צילום: הקרמלין, CC BY 3.0)

"לטורקיה יש אינטרס לבסס את השליטה שלה באזור דרך פירוק הנשק של הכוחות הכורדיים בסוריה והפק"ק (אחרי עריכת הראיון, פורסם שהמנהיג החדש של סוריה, אחמד שרע, הגיע להסכם על שילוב הכוחות הכורדיים במוסדות המדינה הסורית, י"ב). זו הזדמנות לכורדים לנצל את חלון ההזדמנויות הגיאופוליטי. אוג'לאן יודע שזו תקופה קריטית, שבה הגבולות במזרח התיכון עשויים להשתנות, והתנועה הכורדית מנסה לדחוף את הקלף של זכויות אדם ושלום למען הקהילות הכורדיות".

כאשר נוצר ואקום עקב מלחמת האזרחים בסוריה, כוחות כורדיים, שיש להם קרבה לפק"ק, הצליחו להשתלט על אזורים בעלי רוב כורדי ולהקים בהם פרויקט חברתי ייחודי, תחת השם רוג'אבה, שמבוסס על עקרונות של דמוקרטיה עממית וסוציאליסטית ובעל גוון פמיניסטי חזק. כעת, לאחר שאסד נפל וכוחות אסלאמיסטיים החלו לתקוף את האזורים האוטונומיים הללו, נראה שהניסוי הזה מגיע לסיומו. מה בעצם הקשר בין ההכרזה של אוג'לאן לכוחות הכורדיים בסוריה?

"רוב האנשים ברוג'אבה קרובים לפק"ק מסיבות היסטוריות. רבים מהלוחמים והפעילים של הפק"ק גרו באזור הזה בשנות ה-80 וה-90, למשל גם בעיירת הגבול קובאני. העיר הזו התפרסמה בעיקר בעקבות הלחימה העזה שהתרחשה בה ב-2015 במאבק נגד דאע"ש. נוסף על כך, כמו בטורקיה, גם בסוריה תחת חאפז אל-אסד ובשאר אל-אסד, כורדים רבים, כולל סטודנטים, נכלאו והתחנכו בכלא על האידיאולוגיה של התנועה הכורדית.

"הרשויות ברוג'אבה טוענות כמובן באופן רשמי שאין להן קשר לפק"ק, (בין השאר כי הפק"ק מסווג במערב כארגון טרור והרשויות באזור עובדות בשיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית, י"ב) . ואכן, רוג'אבה היא מוסד עצמאי עם מבני קבלת החלטות ואינטרסים גיאופוליטיים משלו. הטורקים, מצדם, טוענים שרוג'אבה ופק"ק הם אותו ארגון, ומנהלים מלחמה רצחנית נגד המוסדות האוטונומיים שם מזה שנים.

"המצב כרגע מאוד דינמי, ודברים יכולים להשתנות בכל רגע. ההצהרה של אוג'לאן לא קוראת לפירוק הנשק של רוג'אבה, אלא מציינת שהמאבק החמוש בצורתו הקלאסית איבד מהרלוונטיות שלו בתוך גבולות טורקיה. עם זאת, הטורקים ינסו כמובן להרחיב את הדרישות שלהם לכל הכוחות הכורדיים באזור וינסו להמשיך לתייג את הכוחות הכורדיים בסוריה כ'טרוריסטים' על אף המשך השיחות עם אוג'לאן".

את מזכירה את אוג'לאן כמעט בכל משפט שני. אנחנו מדברים על תנועה פמיניסטית, תנועה דמוקרטית, אך במרכזה עומד איש זקן עם שפם, מבודד לחלוטין, שקבע יום אחד איך דברים צריכים להיות, וכולם פחות או יותר מצייתים לו. איך את מסבירה את הסתירה בין תנועה פמיניסטית ודמוקרטית לבין דמות מנהיגותית בעלת מעמד כמעט דתי?

"ניתן לנתח את המצב ככזה שבו זו לא בהכרח אסטרטגיה רעה לתנועה חמושה ליצור היררכיה קוהרנטית שבה יש כתובת אחת לפנות אליה, כמו המייסד הכלוא של התנועה, דמות שיכולה להצביע על כיוון מסוים במיוחד בעת משבר. מבחינה אסטרטגית, זו דרך להציג את התנועה כגורם מגובש שיכול לנהל משא ומתן עם המדינה. לאוג'לאן יש את הכוח להכריז על סיום המאבק החמוש, אבל גם על חידושו. הוא מייצג דמות עם כוח.

"תהליכי שלום ומשא ומתן מתנהלים באמצעות שחקנים גיאופוליטיים. בצד הכורדי, זה לא רק אוג'לאן, אלא גם מפלגת ה-DEM (מפלגת העמים הדמוקרטית), הזרוע החמושה, ארגוני חברה אזרחית, תנועות פמיניסטיות ופוליטיקאים מקומיים שמנסים לגייס תמיכה. זו סתירה, אבל בהחלט יש הפרדה מסוימת בין האידיאולוגיה הדמוקרטית והפמיניסטית, בין הניסיון לחיות סוג מסוים של אוטופיה ובין המשא ומתן הפוליטי בעולם רב גושי. אין תנועה מצליחה, שיכולה לפעול במישורים רבים, להגיע לחברות שונות ולהשתתף בתהליכים מורכבים, בלי להיות מלאה בסתירות.

"אבל אני רוצה להוסיף משהו על 'האיש עם השפם'. אוג'לאן אכן הציב את המסגרת הפמיניסטית והאנטי-קולוניאלית, אבל זה לא שהוא הורה על הקמת יחידות לוחמות של נשים או קומונות של נשים. אלה תהליכים שהתפתחו מלמטה, ואני לא רוצה להמעיט בכוחן ובפעילותן של הנשים בתנועה. הן נלחמו הרבה, וזה לא מספיק שגבר, חשוב ככל שיהיה, אומר משהו. זה מראה כמה מאבקים ואורך רוח נדרשים כדי להשיג שינוי פמיניסטי בתוך ולצד התנועה הכורדית.

"כל התהליכים הללו לא התרחשו ללא התנגדות, הן בתוך החלקים החמושים של התנועה, הן בתוך החברה הכורדית עצמה. הם היוו את הבסיס לתנועת הנשים שאנחנו מכירות היום. מאבקים קטנים רבים הובילו לכך שהפרדיגמות הללו יכלו לצמוח ולהתפתח".

אף שישראל שיתפה פעולה עם טורקיה במשך שנים רבות ועזרה בדיכוי של הכורדים, מאז שארדואן התחיל להתבלט כתומך בפלסטינים, ישראל החלה לשלוח מסרים של תמיכה, לא רק לכורדים בצפון עיראק, אלא גם בפק"ק וברוג'אבה. מה בעצם העמדה של התנועה הכורדית כלפי ישראל ופלסטין?

"התנועה הכורדית היא ביקורתית כלפי מדינות, מיליטריזציה ולאומיות. אבל יש גם צורך בהישרדות גיאופוליטית. גם אם נציגים של התנועה הכורדית מבקרים בחריפות את מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, חלקם עדיין מוכנים לנהל שיחות עם שר החוץ הישראלי. עם זאת, אני עדיין מאמינה שהתנועה הכורדית עומדת לצד חברות מדוכאות, גם אם היא משתמשת בכל הקלפים שיש לה כדי לשרוד בעולם רב גושי.

"המעניין הוא שיחסים מסוג זה – כמו שיתופי פעולה עם המשטר של אסד, עם רוסיה או ארה"ב – תמיד מתנהלים ברמה רציונלית וגיאופוליטית. הכורדים לא טוענים שיש להם ערכים משותפים עם ישראל או ארה"ב. לדוגמה, כשטראמפ הודיע על נסיגת הכוחות האמריקאיים מסוריה, וכל מיני אנליסטים בינלאומיים תיארו זאת כבגידה, אחד המפקדים הבכירים של הכורדים אמר: 'כדי שיבגדו בך, אתה צריך קודם כל להיות במערכת יחסים של נאמנות'. התנועה בכורדיסטן הטורקית והסורית מבינה את עצמה כתנועה אנטי-אימפריאליסטית, מה שלא שולל מבחינתם שיתוף פעולה זמני עם כוחות אימפריאליסטים על מנת לחזק את העמדות שלהם. העיקר הוא לשמור על היכולת של הכורדים לשרוד".

יוסי ברטל הוא עיתונאי וחוקר תושב ברלין