newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הימים מאז ההפוגה הם הקשים ביותר. בכל שעה, אנו נלחמים לשרוד

כל מי שאני מכיר בעזה מרגיש אבוד. אנחנו לא יודעים לאן ללכת, את המפה שפרסמה ישראל עם "האזורים הבטוחים" אי אפשר לפענח. שרדנו לילה נורא, אבל המשמעות היא שנצטרך להתמודד עם הסכנות שטומן בחובו יום נוסף

מאת:

כאילו עמדנו על ספו של המוות. פלסטינים על חורבות מבנים לאחר הפצצה ישראלית ברפיח, 1 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

השבוע של הפסקת האש הזמנית בעזה הרגיש כמו התגשמות חלומו של תועה במדבר המשווע לטיפת מים. היו לנו תקוות גדולות שההפוגה הזו בתוקפנות הישראלית תהפוך לקבועה ותאפשר לנו את הזמן והמרחב הנחוצים כדי לנסות לבנות מחדש את חיינו החרבים.

>> נראה שההרג בעזה הוא לא תוצאת המעשה הצבאי, הוא תכליתו

הימים האחרונים, מאז שההפוגה הסתיימה, היו אולי הקשים ביותר במלחמה הזו. ההפצצות שחודשו היו אמנם הרסניות כבעבר, וגרמו אף ליותר הרס ולעקירת תושבים בעוד הכוחות הישראליים עושים דרכם לדרום הרצועה, אבל מה שהופך את הסבב הזה לקשה יותר הוא שלמשך ימים ספורים, התחלנו לטעום שוב את טעם החיים והאהבה. פלסטינים לעולם לא יתרגלו לפצצות הנוחתות על בני עמנו, גם אם נדמה שהפצצות עצמן כבר התרגלו אלינו.

הלילה הראשון לאחר חידוש הפעולות הצבאיות היה הקשה ביותר שאני זוכר מעודי. כאילו עמדנו על ספו של המוות, כשההפצצות קרובות בצורה מסוכנת לבית שבו אנחנו תופסים עכשיו מחסה בשכונת שוג'אעיה בעיר עזה. שרדנו את הלילה הנורא ההוא, אבל יש בכך הקלה מועטה בלבד; המשמעות היא שנצטרך להתמודד עם הסכנות שטומן בחובו יום נוסף. זהו המחיר שנדרש לשלם מי שנותר חי בעזה.

אנחנו נואשים בחיפוש היומי אחרי לחם, שהפך עכשיו למשימת חיינו המרכזית, מפשיטה אותנו מהכבוד ומהאנושיות שלנו. אנחנו מעמידים פנים שאיננו שומעים את הטילים הישראלים השורקים מעל ראשינו; מה שחשוב, אנחנו אומרים לעצמנו, הוא לספק אוכל למשפחה. אבל אנחנו משקרים לעצמנו. אנחנו מסתובבים בחוץ בלב רועד, מתכווצים מפחד לקול כל מטוס וכל הפצצה. בכל שעה, אנחנו נלחמים לשרוד.

כל מי שאני מכיר בעזה מרגיש אבוד. אנחנו לא יודעים לאן ללכת, וכל הזמן תוהים אם יהיה נבון יותר לעקור לשכונה אחרת או למקום אחר ברצועה. בעזה אין יותר ממשלה מתפקדת או רשויות כלשהן שיוכלו להדריך אותנו או לומר לנו מה לעשות. עכשיו, אנחנו יכולים לדבר רק האחד עם השני.

הצבא הישראלי פרסם לאחרונה מפה המחלקת את רצועת עזה לאינספור קוביות קטנטנות, שכמה מהן, לדבריו, סומנו כאזורים "בטוחים". אבל המפה הזו בלתי ניתנת לפיענוח. חברה שלי, תושבת עזה שנמצאת עכשיו בטורקיה, סיפרה לי שהמשפחה שלה ניסתה לשווא להבין אם הם נמצאים באזור בטוח, בהתאם למפה.

אין לנו יותר כוחות לשאת אבידות נוספות. פלסטינים ברפיח, לאחר הפצצה ישראלית, 1 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כל החברים שלי – במקרים הנדירים שבהם יש להם קליטה או גישה לחשמל – שואלים גם הם ברשתות החברתיות על המפה הישראלית, מתחננים לדעת אם אזורים מסוימים מסוכנים או לא. אנחנו יודעים שאין באמת אזורים בטוחים בעזה, אבל כל אחד מבקש להיאחז בשבריר התקווה שאנחנו יכולים לעשות משהו כדי להיות בטוחים יותר, שאנחנו יכולים לזכות לרגע של שקט נפשי בתוך האימה.

בפעם האחרונה ששאלתי לשלומה של חברה בדרום הרצועה, היא השיבה בדמעות: "התפנינו ממגדלי אל-עודה בצפון עזה לפאח'ורה בח'אן יונס. אחר כך עברנו למגדלי חמד, אבל הם הופצצו ביום ראשון, אז נאלצנו להתפנות שוב. עברנו משם לאוהל בתוך חצר בית ספר. עכשיו מפנים אותנו שוב, אנחנו לא יודעים לאן".

כשאני שומע עדויות כאלה, ואינספור אחרות, אני נבעת מהעונש הקולקטיבי שמושת עלינו. אני פוחד שהמצב יחמיר, ושהאשליה של חלוקת שטחה של עזה ל"ריבועים" מלאכותיים רק תאפשר לישראל להרוג יותר חפים מפשע באמתלה שהציעה להם הגנה.

כשאני לכוד כעת בעיר עזה, אני מוצא את עצמי משתוקק לביתי ומתגעגע לשגרה האפורה שנהגתי להתלונן עליה בעבר. אני מתגעגע למשרד שלי, ואני מתגעגע מאוד לחבריי. חדוות ימי חמישי בערב, שסימנו את תחילתו של סוף שבוע רגוע יותר, נדמית כל כך רחוקה. כל מה שאני מייחל לו עכשיו, כמו כל עזתי אחר המשלם את המחיר על המלחמה חסרת הפשר הזו, הוא שהטבח ההמוני והחורבן ייעצרו. אין לנו יותר כוחות לשאת אבודות נוספות; המשא כבד מנשוא.

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם תושב עזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf