"הייתי צריך לראות בעצמי": מסע לתיעוד הכפרים שנחרבו ב-1948
אחמד אל-באז, צלם פלסטיני משכם וחבר בקולקטיב אקטיבסטילס, תיעד בספר חדש את הכפרים והערים שנמחקו בנכבה, וגילה שהעבר ממשיך להתקיים גם בהווה
"מסע שנועד להשכיל אותי ולאפשר לי להיות עד לאובדן הפלסטיני של 1948". המסגד בדיר א-שייח', מתוך הספר "מחיקת פלסטין" (צילום: אחמד אל-באז)
החודש אציין ציון דרך אישי: חמש שנים עברו מאז הפכתי לראשונה לפעילה נגד הכיבוש. גדלתי במערב ירושלים, ובמשך רוב חיי חייתי בסביבה יהודית-ישראלית הומוגנית, כמעט בלי לפגוש פלסטינים. אבל אירועי מאי 2021, שכונו "אינתיפאדת האחדות" – ההתקוממות ההמונית של פלסטינים ברחבי ישראל והשטחים הכבושים, האלימות הבין-קהילתית ששטפה את מה שמכונה בישראל "הערים המעורבות", והמתקפה ההרסנית של הצבא על עזה – דחפו אותי לרחובות.
>> הדור שזוכר והדור שלא מוכן לשכוח. שיחות עם שני פליטים מא-דאמון
האירועים האלו – שהחלו באיום המיידי לפנות משפחות פלסטיניות משכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, התפשטו במהירות לשער שכם ומשם אל מעבר למתחם מסגד אל-אקצא – חשפו מציאות שכבר לא יכולתי להתעלם ממנה. באותה תקופה למדתי באוניברסיטה העברית, והייתי עדה לאלימות המשטרה נגד תושבים פלסטינים שחיו דקות ספורות משם. זו היתה קריאת השכמה.
התחלתי להשתתף בהפגנות השבועיות נגד הפינויים בשייח' ג'ראח ולצלם אותן, ועד מהרה הבאתי את המצלמה שלי גם למשמרות הנוכחות המגינה במסאפר יטא. שנתיים לאחר מכן הצטרפתי ל"אקטיבסטילס", קולקטיב של צלמים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, המתעדים אלימות ישראלית והתנגדות פלסטינית. עבור חברי הקולקטיב הישראלים כמוני, "אקטיבסטילס" הוא ניסיון לדחות את הקולוניאליזם המתנחלי-ישראלי, תוך התמודדות ביקורתית עם מקומנו בתוכו.
דרך אקטיבסטילס פגשתי לראשונה את צלם העיתונות, הקולנוען והכותב הפלסטיני אחמד אל-באז, החבר בקבוצה מאז 2012. במפגש הראשון שלנו, במאי 2023 – בשייח' ג'ראח, באופן הולם למדי – הוא סיפר לי על אפליקציית iReturn, כלי שפיתחה עמותת "זוכרות", הממפה את מאות הכפרים הפלסטיניים שעברו טיהור אתני בנכבה של 1948. ההמלצה שלו הובילה אותי למסע אישי של צילום כפרים וערים פלסטיניים שתושביהם גורשו, ושל התפכחות מהנרטיב הציוני על "מלחמת העצמאות" שעליו גדלתי.
עבור אל-באז, מדובר במסע מתמשך. לאחרונה הוא שב לגדה המערבית מסבב הרצאות לקידום ספרו החדש, "מחיקתה של פלסטין" – שיאו של פרויקט בן שלוש שנים, שבו תיעד את שרידיהם של מאות ערים וכפרים פלסטיניים שתושביהם גורשו ובתיהם נהרסו, מ-1948 ועד היום. נפגשנו לשיחה על האופן שבו השתנתה הבנתו את פלסטין ההיסטורית, על הנרטיבים המעצבים את יחסם של יהודים-ישראלים להריסות פלסטיניות, ועל היחסים המורכבים בין צילום לזיכרון.
תיעוד שרידיהם של מאות ערים וכפרים פלסטיניים שתושביהם גורשו ובתיהם נהרסו. כריכת ספרו של אחמד אל-באז, "מחיקת פלסטין" (צילום: אחמד אל-באז)
קודם כול, ברכות על פרסום הספר החדש. בעבר כתבת במגזין 972+ על העיסוק בחזרה אל הכפרים והערים הפלסטיניים שתושביהם גורשו בנכבה של 1948, ועל צילום המקומות האלה. תוכל לספר לי איך הפרויקט הזה התחיל?
"אני גר בשכם, וחומת ההפרדה מונעת ממני לנסוע ולראות את שאר חלקי הארץ. כדי לעשות את זה, צריך את כרטיס הזהב: אישור תנועה מהצבא. עד סוף 2020 קיבלתי רק היתרים קצרי טווח, אבל באותה שנה, בפעם הראשונה, קיבלתי אישור תנועה לחצי שנה. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי לצאת אל מעבר ל-18%, או פחות, משטחי ישראל-פלסטין שבהם אני יכול לנוע בדרך כלל.
"אני גם מגיע ממשפחה שאיבדה נכסים ב-1948. סבתא שלי היא עקורה מביסאן (بيسان, בית שאן של היום), שם היו למשפחתה מטעי בננות וגם בית. סבא שלי איבד חנות ששכר בעיר התחתית של חיפה (حيفا). יש לי קשר אישי וקהילתי לנכבה – גדלתי על הסיפורים האלו ולמדתי עליה, אבל מעולם לא ראיתי במו עיניי את האתרים הנטושים האלו.
"ברגע שקיבלתי את האישור, ידעתי שאני רוצה בעיקר לבקר בכפרים הנטושים ובערים הפלסטיניות המרכזיות. בהתחלה הצטרפתי לסיורים שיזמו ארגוני זכויות פלסטיניים, כמו זוכרות ובלדנא, ובהמשך התחלתי לנסוע בעצמי. אחר כך נסעתי עם חבר כמעט בכל סוף שבוע, כי ידעתי שזו עלולה להיות הזדמנות שלא תשוב.
"כך עשיתי מסוף 2020 ועד בוקר 7 באוקטובר, כשהאישור המחודש שלי נשלל – כפי שקרה כמעט לכל הפלסטינים בגדה המערבית. במהלך שלוש השנים האלו ביקרתי בכמאתיים אתרים. מעולם לא חשבתי על זה כעל פרויקט; זה היה מסע שנועד להשכיל אותי ולאפשר לי להיות עד לאובדן הפלסטיני של 1948".
אפשר לראות את השכבה הפלסטינית ואת השכבה הישראלית ברקע. שרידי הכפר טנטורה, בין מבני קיבוץ נחשולים (צילום: אחמד אל-באז)
כיצד תיעוד הכפרים הנטושים השפיע על תפיסתך את שטחי 1948 ועל החוויה שלך בהם?
"ברגע שחוצים את החומה, התחושה היא שהכול זר מאוד. ידעתי שאני עדיין בפלסטין – אני רק חוצה את החומה שמחלקת אותה – אבל מה שראיתי בשטח היה שונה מאוד ממה שהכרתי. זה נראה מערבי, אבל לא כמו מקום מסוים. אפשר לעמוד מול עיר שנראית מאוד מערבית, ובה בעת לדעת שהיא נבנתה על חורבות עיר פלסטינית – כמו תל אביב, שנבנתה על חלק מאל-מנשייה (المنشيّة) ועל כפרים נוספים. כצלם, זה דחף אותי לחפש ולצלם את מה שנותר. במובן הזה, הפעולה היתה עבורי מעין דה-קולוניזציה חזותית.
"זו גם היתה תחושה מוזרה, כי פתאום הסתובבתי בתוך קהילת המתנחלים (הכוונה היא לכלל הישראלים; י"ג). הם לא ידעו שאני פלסטיני, ואני אף פעם לא הרגשתי בנוח עם המצב הזה. ובכל זאת, הצילום האדריכלי עזר לי להתחבר לאתרים האלה. זה גם הסגנון החזותי של הספר: רואים את השכבה הפלסטינית ואת השכבה הישראלית ברקע. רציתי להראות את הניגוד ביניהן".
כפי שאמרת, צילומים רבים שלך מראים עד כמה הכפרים הפלסטיניים הנטושים סמוכים לבנייה ישראלית חדשה, מאחורי גדרות ומוסתרים בצמחייה. מה מצבם לימד אותך על החברה הישראלית?
"האתרים הפלסטיניים לובשים כיום צורות שונות. חלקם נהרסו, נמחקו לחלוטין או הפכו לעיי חורבות, לפעמים בלב הטבע, באמצע שום מקום. במקומות אחרים, מבנים ששרדו פזורים בין בתים ישראליים, כמו בחיפה, באיג'זים (إجزم – היום כרם מהר"ל) ובעין הוד (عين حوض), שם ישראלים גרים בבתים פלסטיניים שהיו שייכים למשפחות אמידות. חלק מהאתרים נטושים, ואחרים הוסבו לשימושים מוזרים: בית ספר פלסטיני הפך לבית ספר ישראלי, כמו בא-טירה (طيرة اللوز), ומסגד הפך למכלאת בעלי חיים, כמו בכופח'ה (كوفخة).
דה-קולוניזציה חזותית. מסגד באל-מנשייה ההרוסה שביפו, כשברקע מלון דייוויד אינטרקונטיננטל, מתוך "מחיקת פלסטין" (צילום: אחמד אל-באז)
"אבל כשמשווים כיום את מה שנותר למה שהיה שם ב-1948, אפשר ללמוד הרבה על היקף ההרס והטיהור האתני. אפשר להסתכל על מקומות כמו אל-מנשייה, או על כפרים שנותר בהם מבנה אחד בלבד, בעוד התוכניות המקוריות מראות שהיו שם מאות בתים – שנמחקו לחלוטין. באזורים אחרים כפרים שלמים נמחקו. במקומות כמו מחוז יפו לא שרד אפילו כפר פלסטיני אחד.
"ניתן גם ללמוד הרבה מהיחס של הישראלים למבנים ששרדו: מהמאמצים החוזרים ונשנים למחוק עקבות פלסטיניים. למשל, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, קרא לפנות את בית הקברות הפלסטיני בבלד א-שייח' (بلد الشيخ) ליד חיפה, משום ששם נמצא קברו של עז א-דין אל-קסאם (מטיף ולוחם אנטי-קולוניאלי יליד סוריה, שהפך לסמל ההתנגדות הפלסטינית בתקופת המנדט הבריטי, ושעל שמו נקראת הזרוע הצבאית של חמאס; י"ג). בליפתא (لفتا) שבפאתי ירושלים קודמו תוכניות להסבת המקום לאתר נופש.
"באותו זמן למדתי שלעיתים קרובות הישראלים אינם חשים אשמה כשהם מביטים במבנים האלה. הנרטיב שלהם מאפשר להם להצדיק את מה שקרה, במקום להתמודד עם העובדה שטיהור אתני נעשה כתכלית בפני עצמה. זו היתה אחת המסקנות העיקריות במחקר שלי: אפילו כפרים ששיתפו פעולה עם התנועה הציונית, וכפרים שיושבו בהם אלג'יראים – נעקרו. יש גם מקרים כמו זכריא (زكريا), שתושביו גורשו ב-1950, שנתיים אחרי הנכבה".
האנתרופולוגית הטורקייה יעל נברו-יאשין טוענת שחורבות יכולות לעורר תחושה מלנכולית. כשהגעת לכפר כדי לצלם אותו, האם הרגשת שלמקום עצמו יש אווירה מסוימת? ואם כן, איך זה השפיע על המבט שלך ועל מה שבחרת לצלם?
"במהלך סבב ההרצאות להשקת הספר, שאלו אותי לעיתים קרובות למה בצילומים לא מופיע אפילו אדם אחד. רוב המקומות היו שלווים ושקטים, כי היו ריקים מאנשים. עם הזמן, ההיעדר הזה הפך לחלק מהשפה החזותית של הספר: מרחבים סטטיים, המסומנים במחיקה ובגירוש אוכלוסייה.
"בעיני רוחי, כבר דמיינתי את מראה הכפרים". חורבותיו המגודרות של נבי רובין, כפר פלסטיני הרוס מדרום ליפו, מתוך "מחיקת פלסטין" (צילום: אחמד אל-באז)
"ביקרתי גם בכפרים סביב עזה, כמו סימסים (سِمْسِم) והוג' (هُوج). האזורים היפים האלה נמצאים היום בלב הטבע, מוקפים בהתנחלויות (הכוונה היא ליישובים הישראליים, שבתוך גבולות 1948; י"ג). היינו שם כשהכול היה ירוק וריק, אבל היה אפשר לשמוע רחפנים מעל רצועת עזה, שמוודאים שהפליטים, בעלי האדמות האלה, יישארו שם. השקט באותם כפרים נבע רק מכך שהבעלים נמצאים ממש מעבר לפינה, ברצועת עזה, כלואים שם".
הניגוד בין השקט בכפרים הנטושים לרעש והצפיפות במחנות הפליטים מעורר חוסר נוחות.
"כן. אני עובד גם כעיתונאי פרילנס במחנות פליטים, בעיקר בבלטה (مخيم بلاطة) ובג'נין (جنين). שם למדתי מאיפה הגיעו במקור רבים מהתושבים הפלסטינים. אחרי שביקרתי בכפרים הנטושים, המקומות האלה קיבלו עבורי משמעות אחרת: כשמישהו מציין את כפר המוצא שלו, אני כבר לא יכול להפריד בין מחנה הפליטים לכפר שממנו גורשו תושביו".
האם הופתעת ממראה הכפרים האלה, או מהתחושה שעוררה השהות בהם? אם כן, באילו מובנים?
"לא הופתעתי ממראה הכפרים; בעיני רוחי כבר דמיינתי אותם. מה שבאמת זעזע אותי היו הערים. כשאנחנו מדברים על 1948, אנחנו מתמקדים לעיתים קרובות בכפרים ושוכחים את ממדי האובדן של פלסטין העירונית. בחיפה, למשל, אפשר עדיין לראות בתים אטומים, נכסים ריקים ועקבות של מה שהיו פעם חיים עירוניים פלסטיניים תוססים. ההבנה ש-70 אלף מתוך 73 אלף הפלסטינים של חיפה גורשו הופכת את האובדן הזה למטלטל. וביפו (يَافَا), במקום מה שיכול היה להפוך לעיר הפלסטינית הגדולה ביותר – בדומה לעמאן, לביירות או לדמשק – צמחה תל אביב, התחליף שלה.
"בינתיים, בעלי הנכסים הנטושים או ההרוסים, או ילדיהם ונכדיהם, עדיין חיים במחנות פליטים. זה מבהיר למה משתמשים במונח 'נכבה': לקרוא למה שקרה ב-1948 קטסטרופה זו לא הגזמה. האובדן היה עצום, ומבחינת אדמה וטריטוריה, אני חושב שזה היה האובדן הגדול ביותר בהיסטוריה הפלסטינית-ישראלית".
איך העיסוק בתיעוד עיצב את המסע הפיזי שלך בין האתרים הנטושים?
"מכיוון שידעתי שהאישור שלי זמני, תמיד ליוותה אותי תחושת דחיפות. רצינו לבנות ארכיון גדול ככל האפשר, ולכן חלק מהימים היו מרתון של ממש; אני זוכר יום שישי אחד שבו צילמנו עשרה אתרים. בחרתי לצלם בעיקר בחורף ובאביב, ולהימנע מצילום בקיץ. חלק מזה היה עניין מעשי, אבל זו היתה גם בחירה חזותית: רציתי להראות את האדמות החקלאיות כשהן ירוקות ורעננות, ללכוד אולי משהו מהמראה שהיה למקומות האלה בעיני האנשים שחיו ועבדו בהם פעם, ולערער על הדימוי שלהם בדמיון הציוני – כמקומות שוממים ונטושים".
ההבנה שרוב תושבי חיפה הפלסטינים גורשו הופכת את האובדן למטלטל. שכונה פלסטינית נטושה בחיפה (צילום: אחמד אל-באז)
בהתכתבות שלנו לפני הראיון, תיארת כמה מההיסטוריונים שסייעו לך בכתיבת הספר – בהם סלמאן אבו סיתה (سلمان ابو ستة), אילן פפה ו-וליד ח'אלדי (وليد خالدي), שנפטר לאחרונה – כ"סנדקי העיסוק בנכבה". תוכל לספר על ההשראה ששאבת מהם?
"אני לא רואה בספר שלי יצירה של ידע היסטורי חדש. אני לא היסטוריון. אבל פפה, למשל, עבד עם הארכיונים הצבאיים וכתב את 'הטיהור האתני של פלסטין', ואבו סיתה מיפה את כפרי פלסטין ואת מיקומם בפירוט יוצא דופן. אני הבאתי גישה חזותית, שנשענת על הידע הקיים הזה ומעניקה לו צורה נוספת באמצעות צילום".
בעיניי, הספר שלך מחייה את המחקר של ההיסטוריונים האלה ומשרת מטרה תיעודית חיונית, בעיקר משום שחלק מהמבנים האלה עלולים להיהרס בעתיד. מעבר לתרומה החזותית שלו, אילו טענות רצית לקדם?
"אני חושב שהספר מעלה שתי טענות מרכזיות. ראשית, טיהור אתני איננו מקרי ואיננו רק תוצר לוואי של מלחמה. מדובר במתודולוגיה ארוכת טווח ובמטרה מרכזית של הפרויקט הציוני, בלי קשר להתנהגות הפלסטינים – בין שהם פסיביים ובין שהם מתנגדים. זו אינה טענה חדשה: כפי שאילן פפה טוען בספרו, הטיהור האתני בוצע לשם עצמו.
"שנית, רציתי לערער על התפיסה שמצמצמת את הכיבוש לגדה המערבית ולעזה. עבור הפלסטינים, הנכבה של 1948 איננה עבר אלא הווה, משום שהפליטים עדיין פליטים. תל אביב היא לב השטח הכבוש. לכן, כשמישהו אומר שהוא 'נגד הכיבוש', השאלה שלי תמיד היא: 'למה בדיוק אתה מתכוון?'"
במבט לאחור על המסע התיעודי הזה, כיצד הוא השפיע על הבנתך את הנכבה של 1948? ואיזה תפקיד אתה מקווה שהספר שלך ימלא עבור קהלים פלסטיניים, ישראליים ובינלאומיים?
"כרגע, אני לא רואה בזה פרויקט שאני יכול להמשיך באופן מכוון בשטחי 1948, בין השאר כי אין לי אישור, אבל גם כי אני מרגיש שכבר ראיתי מספיק כדי להבין את ממדי האובדן. בה בעת, אני לא יכול לומר שהפרויקט הסתיים, משום שהמציאות ממשיכה לייצר צורות חדשות של מחיקה, בעיקר במקומות כמו בקעת הירדן, שבהם אתה חוזר ומגלה שקהילה פשוט נעלמה. לכן, השאלה אם הפרויקט יתרחב תלויה פחות בתוכנית סדורה, ויותר במה שהמציאות ממשיכה לייצר.
"מה שהמסע הזה לימד אותי יותר מכול הוא עד כמה הנכבה של 1948 עדיין עניין מרכזי. מבחינתי, זו נקודת המוצא שממנה צריך לדמיין כל עתיד צודק, משום שהאובדן של 1948 קשור גם לאובדן המתמשך של הגדה המערבית ועזה – לדחיקה ולמחיקה החוזרות ונשנות של הפלסטינים.
"כצלם, אני יכול רק לתעד את המציאות הזו. וגם אם היום קשה להאמין בכוחו של תיעוד כזה, בפרט אחרי המלחמה בעזה, אני עדיין מקווה שהפרויקט יוכל לגרום לקהלים פלסטיניים, ישראליים ובינלאומיים לחשוב מחדש על 1948: לא כעל עבר סגור, אלא כעל נקודת המוצא ההכרחית לחשיבה על צדק, שיבה, דה-קולוניזציה ועתיד טוב יותר לכל מי שחיים בין הנהר לים".
יהל גזית היא צלמת ירושלמית, חברה בקולקטיב הצילום אקטיבסטילס ובוגרת תואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה העברית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
