"היינו מטרות בבנק של ישראל". עדויות השורדות מהמתקפה על עזה

לא יודעת איך להמשיך לחיות. אשה בבית חנון אחרי הפצצה ישראלית במבצע "שומר חומות", מאי 2021 (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

"הזוועה ברצועת עזה נמשכת כבר שנים רבות כל כך. כתבנו על המצור, על העוני, על המלחמות, על החיים בלי מים, בלי חשמל, בלי תקווה. הסברנו מה מחייב המשפט הבינלאומי וסיפרנו מה מצווה המצפון. אבל כעת, כבר לא נותרו לנו מילים".

במילים האלה נפתח הדו"ח החדש של ארגון בצלם (גילוי נאות: אני חברת הנהלת הארגון), המביא 35 עדויות של תושבי עזה מהתופת שחוללה שם ישראל במהלך 11 ימי המלחמה בין ה-10 ל-21 בחודש מאי האחרון.

בתודעה הישראלית, מאי 2021 ייזכר כנראה כחודש "המהומות", בעיקר בירושלים המזרחית ובערים המעורבות. בחסות תקשורת שהדהדה באופן לא פרופורציונלי את מעשי האלימות מצד אזרחים ערבים, החודש הזה נחרט בזיכרון הקולקטיבי היהודי כחודש של קורבנוּת יהודית. שרשרת הצעדים הישראליים שהובילו באופן מודע ומכוון להסלמה האלימה נשכחה מזמן, ועזה, כתמיד, חזרה לתהום הנשייה של התודעה הישראלית ברגע שירי הרקטות על ישראל פסק.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

עבור הישראלים, "שומר חומות" הפך לעוד שם בספר השמות הגרוטסקיים שישראל נותנת למתקפותיה התקופתיות. עבור תושבי עזה, אלה היו 11 ימים שבהם שערי הגהינום שוב נפתחו והיו נתונים תחת אחת המתקפות הקטלניות וההרסניות ביותר שידעה הרצועה מעולם.

על פי נתוני בצלם, במהלך 11 ימים אלה נהרגו 232 פלסטינים בידי ישראל, מתוכם 54 קטינים ו-38 נשים.

137 מההרוגים לא השתתפו בלחימה, 90 (בהם קטין אחד) השתתפו בלחימה, ולגבי חמישה לא הצליח בצלם להכריע אם השתתפו בלחימה או לא. 20 פלסטינים נהרגו מירי רקטות של ארגונים פלסטיניים, בהם שבעה קטינים. בצלם לא הצליח להכריע מי הגורם שהרג שמונה פלסטינים נוספים, בהם שישה קטינים.

אבל הזוועה לא מסתכמת אף פעם במספרים ובנתונים היבשים. את המשמעות שלה צריך לחפש לא רק במניין החללים אלא בקולות השורדים, אלה שניצלו מהתופת בגופם אבל איבדו בה את היקרים להם מכל, ונפשם קרסה לעד ביחד עם קירות בתיהם. את הקולות שלהם מביא הדו"ח החדש של בצלם, "לא נותרו לנו מילים".

אני עוברת על העדויות ומתעכבת על אלה של הנשים, שהילדים, בני הזוג וקרובי המשפחה שלהם הפכו לחלק מ"בנק המטרות" הישראלי, או "נזק משני" שלו.

למשל עדותה מונא אמן, בת 47, אם לשישה מבית לאהייא, שבעלה מוחמד ושלוש מבנותיה – ולאא בת 24, ורדה בת 22 והדיל בת 18 –  נהרגו בהפצצה ישראלית על ביתה ב-13.5. בבניין שבו התגוררה מונא עם משפחתה גר פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, שלא היה באותה עת בביתו. לא ידוע אם זו הייתה הסיבה להפצצת הבניין. מה שכן ידוע הוא שבעלה ושלוש בנותיה של מונא, שלא היו מעורבים בשום צורה בלחימה, איבדו בה את חייהם.

"ב-13.5.21, בסביבות השעה 23:00, התעוררתי פתאום בתוך חושך מוחלט. מסביבי היו הריסות, אבק ועשן. לא ראיתי כלום. היו לי כאבים נוראיים בכל הגוף והרגשתי דברים שחודרים לגוף שלי. הרגשתי גם כוויות בגוף ובפנים. צעקתי מעוצמת הכאבים. פתאום הגיעה אחת הבנות שלי, לא יודעת מי מהן, ומשכה אותי החוצה. באותו רגע שמעתי עוד טיל ויותר לא ראיתי אותה. המקום התמלא עשן ואבק.

"אחר כך הגיעו פרמדיקים. ביקשתי מהם לחפש את הבנות שלי. הם ענו לי שקודם הם יטפלו בי ואז יחפשו אותן. איבדתי את ההכרה והתעוררתי למחרת בבוקר, במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא בעזה. שאלתי את קרובי המשפחה שלי על הילדים שלי והם ענו לי שהם בסדר. אחרי כמה ימים הרופאים העבירו אותי למחלקה אורטופדית, ושם הודיעו לי שבעלי מוחמד נהרג. הייתי בהלם ובכיתי.

"אחרי כמה דקות הודיעו לי שגם שלוש מהבנות שלי נפלו שהידיות – הדיל, ורדה וולאא. נכנסתי להלם, הן היו התקווה שלי וכל החיים שלי. במיוחד הדיל, שהיתה הכי מפונקת ומאוד קשורה אלי. זה היה הלם עבורי, מעולם לא חשבתי שיקרה לי משהו כזה. אני לא יודעת איך להמשיך לחיות".

איבדה את בעלה ושלוש בנותיה. מונא אמן (צילום: בצלם)

חשבנו שהכל נגמר ואז הבית התנדנד

למחרת היום שבו מונא הפכה לרעייה ואם שכולה, הצבא ירה טיל על בית אחר בבית לאהייא שגבה את חייהם של למיאא מוחמד חסן אל-עטאר, בת 26, ושל שלושת ילדיה הקטנים: אסלאם בן ה-8, אמירה בת ה-6, והתינוק מוחמד בן 9 חודשים. עדות על הטבח מוסרת מנאר אל-עטאר, בת 40, אם לחמישה, גיסתה של למיאא שהתגוררה בקומה הראשונה בבניין שבו למייא ומשפחתה התגוררו בקומתו השנייה.

"ביום חמישי, אחרי חצות, היינו כולנו בבית. באותו יום היו הפצצות כבדות של מטוסים ישראליים. בעלי, איהאב, הלך לחדר השינה ואני נשארתי עם הבנים שלי בסלון. בסביבות חצות אמרתי לבעלי שיבוא להיות איתנו בסלון. ברגע שהוא יצא מהחדר, חדר השינה הופצץ. החלונות התנפצו והדלתות של הבית נפלו. כולנו צעקנו ובכינו. עברנו מהסלון למטבח.

"אחרי כמה שניות איהאב אמר לנו שנראה לו שנגמר ושהכול שקט. אבל אז הבית התחיל פתאום להתנדנד ואני נפלתי. הסתכלנו אחד על השני, לא הבנו מה קורה. המקרר נפל על בעלי ואז התקרה נפלה עלינו ועל המקרר. הייתה דליפת גז והרגשנו שאנחנו נחנקים. צעקנו וקראנו לאנשים, אבל אף אחד לא שמע אותנו".

אחרי כרבע שעה הגיע למקום בהאא, גיסה של מנאר, שסייע לחלץ אותה ואת ילדיה ובעלה מבין ההריסות. כבר אז, היא מספרת, היא הבינה שלמיאא וילדיה לא הצליחו לשרוד:

"כשיצאנו מהבית הארנו אותו בפנסים וראינו שכולו הריסות. היינו בטוחים שלמיאא והילדים הקטנים שלה הלכו לעולמם. כולם חיפשו אותם מתחת להריסות וקראו להם. בסביבות השעה אחת לפנות בוקר גיסי בהאא אמר שהוא ראה את למיאא והילדים שלה מתחת להריסות ושהוא לא יכול להציל אותם. הוא אמר שהם נפלו שהידים".

לאחר ההפצצה, מנאר ומשפחתה נאלצו לעזוב את הבית שבו התגוררו 21 שנה. בנה אחמד, שהיה עד לזוועה, עדיין מתקשה להשתקם:

"הילדים של למיאא תמיד היו בבית שלי ושיחקו עם בני אחמד. הוא כל הזמן שואל עליהם, הוא לא מאמין שהם נפלו שהידים ומבקש שנוציא אותם מתחת להריסות כמו שהוצאנו חלק מהרהיטים. הוא במצב נפשי קשה ובלילה, כשמנתקים את זרם החשמל, הוא צועק ואומר שעומדים להרוס את הבית שלנו ומבקש שלא נעזוב אותו".

את הטבח הזה בבני משפחת אל-עטאר הסביר הצבא בכך ש"רשת המנהרות של חמאס עברה בסמוך לבית".

הכל התמוטט. בית הרוס בשכונת רימאל בעזה אחרי הפצצה ישראלית במבצע "שומר חומות" (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"לא שומעים את הקול של אבא"

משפחת אל-עטאר לא היתה היחידה שאיבדה ארבעה ויותר מבניה ובנותיה במתקפה קטלנית אחת. ב-16.5, בשעה אחת אחר חצות, הצבא ירה טילים על ארבעה בנייני מגורים בשכונת א-רימאל בעזה והרג 46 בני אדם. ביניהם 36 מבני משפחת אל-קולק (המבוגר שבהם אמין מוחמד חמד אל-קולק בן 90 והקטן שבהם תינוק בן חמישה חודשים); חמישה מבני משפחת אישכונתנא (עביר בת ה-29 וארבעת ילדיה, בני 9-2); חמישה מבני משפחת אל-אפרנג'י (רג'אא בת ה-41 וארבעה ילדיה, בני 15-9); ועשרה מבני משפחת אבו אל-עוף.

את מרחץ הדמים המטורף הזה הסביר הצבא בכך ש"רשת המנהרות של חמאס עברה מתחת לרחוב".

בות'יינה איבראהים נעים אל-קומוע, בת 47, אם לחמישה, שהתגוררה עם משפחתה בבניין אבו אל-עוף, איבדה את בעלה בהפצצה.

בעדות מטלטלת מתארת בות'יינה את רגעי האימה, כשביתה הופגז והם נקברו מתחת להריסות.

"הגג והקיר נפלו עליי והארון נפל על מוחמד. שאלתי את מוחמד אם הטלפון שלו נמצא אתו והוא אמר שכן. הוא התקשר לדוד שלו, חסן אל-קומוע, ולאחותו ר'דיר. הוא אמר להם: 'הבית שלנו הופצץ ואנחנו קבורים מתחת להריסות, אנחנו לא שומעים את הקול של אבא'.

"התחלתי להיחנק בגלל הגג שנפל עליי, לא היה לי אוויר. מוחמד ניסה לעזור לי לקום, אבל הוא לא הצליח. נשארנו מתחת להריסות קרוב לשלוש שעות. מוחמד הרים את הטלפון עם מקל, כדי לעזור לכוחות ההצלה לאתר אותנו".

בות'יינה איבדה את הכרתה והתעוררה בבית החולים. על מות בעלה נודע לה רק אחרי שהשתחררה:

"שחררו אותי מבית החולים וכשביקשתי שוב לראות את בעלי אמרו לי שעדיף שאחזור קודם הביתה ואבוא מאוחר יותר לראות אותו. חזרתי לבית של ההורים שלי, החלפתי בגדים ואמרתי למשפחה שלי שאני רוצה לחזור לבית החולים. שמתי לב שהבעות הפנים שלהם משונות. שאלתי אותם אם קרה משהו, הרגשתי שמשהו לא בסדר. אמרתי להם: ספרו לי מה קרה.

"אחותי סנאא חיבקה אותי ואמרה: 'תהיי חזקה. שאלוהים יעזור לך להתאזר בסבלנות ויפצה אותך'. ברגע ההוא התמוטטתי, כי הבנתי שחאזם נהרג. הלכתי מייד לבית של ההורים של בעלי, שם ראיתי אותו. הוא נראה כאילו הוא ישן, כאילו הוא תיכף יתעורר ויקום. חיבקתי אותו וצרחתי: 'תתעורר יא חאזם!'. הילדים שלי התמוטטו, אלה היו הרגעים הכי קשים שעברנו בחיים.

"אני מתפללת שאלוהים ירחם עלינו ויעזור לי לשאת את האובדן הזה. הצבא הישראלי תקף את הבית שלנו בלי סיבה, הם אפילו לא הזהירו אותנו לפני ההפצצה. פתאום הבית התפוצץ כשאנחנו היינו בתוכו. כל הזמן אני חושבת, למה בכלל הם הפציצו את הבית שלנו וגזלו ממני את בעלי ומהילדים שלי את אביהם?"

שום מקום לא בטוח. נשים מדליקות נרות במחאה אחרי הפצצת חיל האוויר בעזה במבצע "שומר חומות" (צילום: עבד רחים אלרחמן / פלאש 90)

דימא מתה מטרים ספורים מהבית

בימי התופת ההם בעזה, המוות ארב לא רק בין קירות הבתים בבניינים רבי הקומות, אלא גם ברחובות. ב-19.5 דימא עסלייה, ילדה בת 10, נהרגה מפגיעת טיל שירה הצבא, מזרחית למחנה הפליטים ג'בליה.

דינא, אמה של דימא, מספרת שבאותו הערב היא ביקשה לנצל את זרם החשמל שחזר במפתיע ולאפות לחם, ושלחה את דימא לבית אחותה כדי להביא סיר אפייה חשמלי. דימא, היא נזכרת, הלכה לשם עם ממתק ביד.

"אחרי עשר דקות שמעתי פיצוץ חזק מאוד ליד הבית. החלונות בבית התנפצו, גם במטבח. פחדתי מאוד. אמרתי שעכשיו אני יוצאת מהבית ולוקחת את דימא לבית ספר של אונר"א. בעלי אמר לי שאלך לבית של אחיו, לפני שתהיה עוד תקיפה. הלכתי להתלבש ואז שמעתי מישהו אומר משהו על דימא. רצתי מהר החוצה ואז ראיתי מכונית נוסעת משם. בעלי, סעד, עמד שם ואז הוא אמר לי שדימא נפלה שהידית. התמוטטתי. הייתי בהלם. התחלתי לשנן: אנחנו עבדי אללה, וסופנו לשוב אליו. כולם לידי התפללו ואני בכיתי".

דינא מספרת שדימא היתה מפוחדת מאוד מפני ההפגזות והתחננה בפני הוריה מוקדם יותר באותו היום לעבור לאחד המקלטים שפתחו בבתי הספר. אלא שאביה, שזכר כיצד המקלטים המאולתרים האלה סומנו כמטרות במתקפת 2014, חשש לעבור לשם עם המשפחה. בסופו של דבר, הטיל מצא את דימא מטרים ספורים מביתה.

"אני כל הזמן חושבת איך היא עמדה בכאבים? מה קרה לה בדיוק כשהטיל פגע בה? האם כאב לה? האם היא קראה לי או לאבא שלה? מה היא עשתה באותו רגע? השאלות האלה לא יוצאות לי מהראש, זה סיוט שאני לא יוצאת ממנו.

"דימא הייתה מטרה בבנק המטרות של הצבא הישראלי. זה בנק המטרות שלהם, ילדה קטנה, בתחילת החיים שלה".