"היא גוססת מול עיניי": הילדים שגוועים מרעב בעזה
יותר מ-70 אלף ילדים ברצועת עזה סובלים מתת תזונה חמורה. רופאים אומרים שמעולם לא ראו מקרים כל כך חמורים של תת תזונה בילדים, שמובילה לסיבוכים רפואיים קשים. ובינתיים המצור נמשך, ארגוני הסיוע מפסיקים את פעולתם ומחירי המזון שעוד נותר מאמירים לרמות בלתי אפשריות

"אני מקווה שהשיער שלי יצמח שוב. אני רוצה ללכת ולשחק עם האחים שלי, כמו פעם". רהף עיאד, בת 12, מהעיר עזה (צילום: אחמד אחמד)
רהף עיאד, בת 12, סובלת מתת תזונה כל כך קשה עד שהיא בקושי מסוגלת לדבר. השיער שלה נושר, צלעותיה בולטות והיא כמעט אינה מצליחה להזיז את גפיה. היא ממצמצת באיטיות, בעפעפיים כבדים.
רהף, במקור משג'אעייה שבמזרח העיר עזה, גרה כיום עם שבעה מבני משפחתה בחדר בודד בבית של קרוב משפחה בשכונת א-רימאל בעיר. שורוק, אימה של רהף, מסבירה שהבריאות של בתה החלה להידרדר במהירות בגלל המחסור במזון. "אם מישהו נוגע בה, או שהיא מנסה להזיז את הידיים או הרגליים, היא פשוט צועקת מכאב", היא מספרת למגזין 972+. "היא אומרת שזה מרגיש כאילו שהגוף שלה בוער מבפנים. היא מבקשת עוף, בשר או ביצים – אבל אין שום דבר בשווקים".
שורוק, ובעלה ראני בן ה-45, עברו ממרפאה למרפאה בחיפוש אחר טיפול, תוספי מזון או אפילו רק ייעוץ, אבל מערכת הבריאות החרבה של עזה לא יכלה לסייע להם. "הרופאים אמרו לנו שיש מאות ילדים כמו רהף, ושהדבר היחיד שיכול להציל אותם זה מזון הולם", היא אומרת. "קניתי לה ויטמינים בבית מרקחת, אבל כשחזרתי שבוע לאחר מכן כדי לקנות עוד, כבר לא היה להם יותר".
אחיה של רהף עוזרים לטפל בה: הם מאכילים אותה, רוחצים אותה, לוקחים אותה לשירותים ומחליפים לה בגדים. כשיש מזון, המשפחה נותנת לה קודם. "אנחנו אוכלים רק אחרי שהיא אכלה", אומרת שורוק. "כשיש לנו כסף, אנחנו קונים כל מזון שהיא מבקשת. אבל עכשיו אין כלום – וכשאנחנו מוצאים משהו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות אותו".
גם כששורוק מצליחה למצוא ולהכין כמה מצרכי יסוד שעוד ניתן להשיג בעזה, כמו אורז, עדשים או פסטה, רהף מבקשת בבכי עוף, בשר או ביצים – כל דבר שמכיל חלבון שהגוף שלה זקוק לו נואשות. בסופו של דבר הרעב מנצח, והיא אוכלת את מה שיש.
"אני מספרת לה שהגבול ייפתח בקרוב, ושאביא לה כל דבר שתרצה", אומרת שורוק, ומנסה לכבוש את הדמעות. "הבריאות של רהף קורסת כל יום. היא גוססת מול העיניים שלי, ואנחנו לא יכולים לעשות שום דבר".
רהף אוהבת את השפה האנגלית. היא חלמה בעבר ללמוד אנגלית באוניברסיטה ולהיות מורה. אבל חייה – כמו חייהם של מאות אלפי ילדים בעזה – התנפצו ללא היכר בעקבות המלחמה המתמשכת. "אני מקווה שהשיער שלי יצמח שוב", לוחשת רהף. "אני רוצה ללכת ולשחק עם האחים שלי, כמו פעם".
הרוצח השקט
במשך קצת יותר מחודשיים, ישראל מונעת כניסה של מזון, אספקה רפואית ומוצרים אחרים לרצועת עזה. ההשלכות קטסטרופליות: לפי משרד התקשורת הממשלתי בעזה, יותר מ-70 אלף ילדים קיבלו טיפול רפואי בגלל תת תזונה חמורה, ו-1.1 מיליון בני אדם אינם מקבלים את הצרכים התזונתיים היומיים ההכרחיים להישרדות.
משרד הבריאות הפלסטיני בעזה מדווח כי, נכון ל-5 במאי, לפחות 57 ילדים מתו מאז תחילת המלחמה מסיבוכים בריאותיים שקשורים לתת תזונה, ו-3,500 ילדים נוספים מתחת לגיל חמש נמצאים בסיכון ממשי למוות מרעב.
"בשבועיים האחרונים הרעב גדל משמעותית", אומר ד"ר אחמד אל-פראע, מנהל מחלקת יולדות וילדים בבית החולים נאסר, למגזין 972+. "בתקופה הזאת, טיפלנו בכ-10 ילדים שסובלים מתת תזונה חמורה מאוד".
ד"ר עאהד ח'לאף, מומחה לרפואת ילדים בבית החולים נאסר, אמר לאל-ג'זירה לאחרונה שהם מעולם לא ראו מקרים כל כך חמורים של תת תזונה בילדים. "הם סובלים מהרעלת דם, קריסת אברים, נזקים לכבד ולכליות, זיהומים חיידקיים ומיקרוביאליים ומערכת חיסון מוחלשת".

"בשבועיים האחרונים הרעב גדל משמעותית". עזתים ממתינים לקבל מזון בצפון הרצועה, ב-4 במאי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
זמן קצר אחרי ששר הביטחון ישראל כ"ץ הכריז ב-16 באפריל כי "לא עומד להיכנס שום סיוע הומניטרי לעזה", ארגונים מקומיים ובינלאומיים שעוסקים בחלוקת מזון, והיו עורק החיים של מאות אלפי אנשים, התחילו להיסגר אחד אחרי השני. ב-25 באפריל, ארגון תוכנית המזון העולמית (של האו"ם) הודיע שאזל מלאי המזון שנותר להם. ב-7 במאי, המטבח המרכזי העולמי הודיע ש"אין להם יותר אספקה כדי לבשל ארוחות או לאפות לחם בעזה".
"המצור על עזה הוא הרוצח השקט של ילדים וקשישים", אמרה דוברת אונר"א, ג'ולייט תומא במסיבת עיתונאים ב-29 באפריל. "יש לנו קצת יותר מ-5,000 משאיות עם אספקה מצילת חיים שמוכנות להיכנס. ההחלטה [לא להכניס אותן] מאיימת על חייהם ועל יכולת הישרדותם של האזרחים בעזה, שמתמודדים גם עם הפצצות כבדות כמעט מדי יום".
"כל מי שאני מכיר מרושש"
איברהים בדאווי, בן 38, זקוק לפחות ל-4 ק"ג קמח ביום כדי להאכיל את משפחתו, בת תשע נפשות. בימים אלה הוא בקושי מצליח להשיג קילו אחד. "אני מרגיש חסר אונים כשהילדים שלי מבקשים לחם ואין לי מה לתת להם", הוא אומר למגזין 972+. "לפעמים אני מקווה למות יחד עם ילדיי בהפצצה מהאוויר, כדי שלא נצטרך לסבול יותר מכאבי הרעב ומהייסורים המתמשכים האלה".
בדאווי, שנעקר מביתו בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, גר במקלט מאולתר מברזנטים ושמיכות על החוף ליד העיר עזה. מאז שישראל הפרה את הפסקת האש במרץ, בדאווי לא קיבל חבילת מזון אחת.

"הילדים שלי סובלים מעוויתות ובעיות עיכול. אם הרעב הזה יימשך, כולנו נמות". איברהים בדאווי, בן 38, וילדיו באוהל של המשפחה בעיר עזה, ב-4 במאי 2025 (צילום: אחמד אחמד)
בדאווי ואשתו ובנם הבכור, מוסטפה בן ה-15, התרגלו ללכת לישון רעבים כדי שהילדים הצעירים יותר יוכלו לאכול עוד קצת אורז או עדשים שהם מקבלים לפעמים מהמטבח הקהילתי. "הבן הצעיר שלי, עבדאללה, שהוא בן ארבע, בוכה מרעב ואומר שכואבת לו הבטן. אני משקר ואומר לו שאביא קמח בקרוב, רק כדי שיצליח לישון", מקונן בדאווי.
גם כשיש קמח, בדאווי לא יכול להרשות לעצמו לקנות אותו. עד סוף מרץ, רוב העזתים ניזונו ממאגרי לחם וממוצרים משומרים, בזמן שהמחירים זינקו. אבל אז המשבר העמיק: כשכל 26 המאפיות של תוכנית המזון העולמית נסגרו בגלל מחסור בקמח ובדלק, קמח לבן הפך למוצר יקר בצורה בלתי אפשרית. שק של 25 ק"ג קמח לבן, שעלה 30 שקל לפני המלחמה, עולה עכשיו 1,500 שקל.
"לוויתי כסף משכנים וחברים פעמים רבות כדי לקנות קמח", אומר בדאווי. "אבל עכשיו כל מי שאני מכיר מרושש. הילדים שלי סובלים מעוויתות ובעיות עיכול. אם הרעב הזה יימשך, כולנו נמות".
"אל תתנו לנו למות מרעב"
הדיה ראדי, בת 42 ואם לשישה, גרה עם משפחתה באוהל מאולתר ברחוב אל-וחדה בעיר עזה. כמו משפחות רבות אחרות ברצועה, הם מתמודדים עם רעב והפצצות כבר חודשים. ב-15 באפריל, הפצצה ישראלית פגעה מטרים בודדים מהאוהל שלהם, וכמה מבני משפחתה נפצעו, כולל בנה בן ה-7, יאמן, שרגלו נשברה מפגיעת רסיס.
יאמן מטופל כעת בבית חולים שדה אל-סראיא של הסהר האדום, ומתקשה להחלים בגלל סיבוכים שנובעים מתת תזונה חמורה. "הוא איבד 10 ק"ג בחודשיים", מספרת ראדי למגזין 972+. "לא אכלנו שום דבר חוץ מאורז מאז תחילת המצור. בלי תזונה הולמת, הפצעים שלנו לא יחלימו".
כל כך קשה להשיג מזון עכשיו, עד שגם מעשים קטנים של חסד עלולים להיות מסוכנים. לא מזמן, שכן שמע את יאמן בוכה בטלפון מהאוהל בבית החולים, ומבקש לחם מאימא שלו. בבוקר שלמחרת הוא הביא למשפחה עשר חתיכות לחם, מוסתרות בשקית שחורה כדי לא למשוך תשומת לב של אנשים רעבים. ראדי החביאה את הלחם באוהל שלהם כמו שמחביאים אוצר. "כל יום שלחתי ליאמן חתיכה אחת של לחם עם בעלי. האחים שלו ביקשו בבכי לקבל קצת, אבל אמרתי להם שקודם צריך לתת לפצועים ביותר".

"אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו קמלים, ולישראל, לחמאס ולעולם כולו לא אכפת". הדיה ראדי, בת 42, ושתיים מבנותיה, סאנה (בת 9) והודא (בת 6), ב-2 במאי 2025 (צילום: אחמד אחמד)
יאמן מתחנן שאימו תבוא לבקר אותו, אבל ראדי מוגבלת בגלל פציעות שספגה בפיצוץ – רגל שבורה, שהותירה אותה תלויה בקביים. היא אינה יכולה גם להגיע לביתה בת ה-13 חנאן, שמטופלת באחת מהמחלקות העמוסות בבית החולים א-שיפא.
חנאן איבדה את אחת מעיניה ואינה יכולה ללכת בעקבות פגיעת רסיס. המחסור במזון מקשה מאוד על החלמתה. "היא צריכה ירקות, מזון בריא וטיפול מיוחד כדי להחלים", מסבירה ראדי, "אבל לא ניתן להשיג את זה כאן".
ראדי מאמינה שישראל מרעיבה את עזה כדי ללחוץ על חמאס, אבל אומרת שמשפחות רגילות משלמות את המחיר. "אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו קמלים, ולישראל, לחמאס ולעולם כולו לא אכפת", היא מקוננת. "למה הילדים שלנו צריכים לרעוב למוות? מה עשינו שזה מגיע לנו? אם אי אפשר להפסיק את המלחמה, לפחות שיפתחו את הגבולות. אל תתנו לנו למות מרעב".
היבה מלאחי, בת 41, גרה גם היא באוהל מאולתר ברחוב אל-וחדה בעיר עזה, מאז שהפצצה ישראלית הרסה את ביתה בג'וחור א-דיכ ב-2023. עכשיו היא ובעלה רבחי, בן 45, מדלגים לעיתים קרובות על ארוחות כדי ששבעת ילדיהם יוכלו לאכול.
מחמוד, בנם בן ה-6 של הזוג, סובל מתת תזונה חמורה. "הוא עייף כל הזמן, הוא אינו אוכל, העצמות שלו כואבות והשיניים שלו מתחילות ליפול", מספרת היבה למגזין 972+. "בשבוע שעבר הוא התחנן לקבל עגבניות. מכרנו את המזון המשומר האחרון שנשאר לנו כדי לקנות קילו אחד – כולנו חלקנו את הארוחה הזאת".

"אם אנשים היו מדמיינים את הילדים שלהם במצב הזה, אולי הם היו פועלים". היבה מלאחי, בת 41, עם בניה מחמוד (בן 8) ותייסיר (בן 11), ליד האוהל שלהם בעיר עזה (צילום: אחמד אחמד)
בתם בת ה-17 רובא משתוקקת נואשות למזון פשוט כמו תפוחי אדמה, אבל הם עולים כעת 60 שקל לק"ג, מחיר בלתי אפשרי. "נתניהו מעניש אותנו רק על זה שאנחנו קיימים", אומרת היבה. "אולי מישהו כמו טראמפ יכול להכריח אותו לפתוח את הגבולות לפני שנגווע כולנו מרעב. אם אנשים היו מדמיינים את הילדים שלהם במצב הזה, אולי הם היו פועלים".
דרומה משם, בח'אן יונס, מונה אל-רקאב, יושבת עם בנה בן החמש אוסאמה כבר שבוע במתחם הרפואי נאסר. הוא שוקל כיום 9 ק"ג. אחרי שנעקר מביתו פעמים רבות מאז תחילת המלחמה וסבל ממחסור במזון ובמים נקיים, מערכת העיכול שלו כמעט קרסה. "רופאים מנסים לתת לו חומרים מזינים", אומרת אל-רקאב, "אבל ילד שגדל צריך אוכל אמיתי מסוגים שונים".

"אני לא יכולה להניק אותו כי אני בקושי אוכלת בעצמי. אין לי מילים לתאר איך זה מרגיש כאימא". יוסוף, בן 5 חודשים, במתחם הרפואי נאסר בח'אן יונס (צילום: רווידה עאמר)
כמה חדרים לידה, נג'יה א-נג'אר, בת 30, שומרת על התינוק שלה יוסוף, בן 5 חודשים, שסובל מתת תזונה חמורה. ארבעת ילדיה האחרים נמצאים עם אבא שלהם באוהל בכפר עבסאן, אחרי שביתם בשכונת בני סוהילה בח'אן יונס נהרס. בית החולים נאבק לספק תמ"ל אחרי שהגבולות נסגרו. "אני לא יכולה להניק אותו כי אני בקושי אוכלת בעצמי", אומרת א-נג'אר למגזין 972+. "אין לי מילים לתאר איך זה מרגיש כאימא".
ד"ר אל-פראע מסביר שהמחסור במזון גורם להפלות ולילודים שסובלים מתת משקל מסוכן ומומים קשים. משפחות טוחנות כעת פסטה – או אפילו אורז ושקדים – כדי להכין קמח מאולתר. "לא אכפת לי אם אמות מרעב", אומרת אל-נג'אר. "אבל מה הילדים שלי עשו כדי שזה יגיע להם?"
אחמד אחמד הוא שם בדוי של עיתונאי מהעיר עזה, שמבקש להישאר בעילום שם מחשש להתנכלות. רווידה עאמר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית