החשבון שאחרי: הלקחים של מדינות המפרץ מהמלחמה עם איראן
בעוד מדינות המפרץ משתקמות מנזק לא אגבי כלל ממלחמת ארה"ב וישראל באיראן, פרשנים בעולם הערבי מציעים תפיסות חלופיות לתלות בהגנה אמריקאית
מדינות המפרץ הבינו שהקונספציה של הגנה אמריקאית קרסה. מטוס בשדה התעופה של דובאי על רקע עשן שעולה מהפצצה איראנית, 16 במרץ 2026 (צילום: איי.פי)
המתקפה חסרת התקדים של ארה"ב, יחד עם ישראל, על איראן הובילה לתגובה חסרת תקדים אף היא מצד איראן – תקיפת מדינות המפרץ במטרה לגבות מחיר מארה"ב ומהכלכלה העולמית. איראן לא הגבילה עצמה לתקיפת בסיסים אמריקאיים, אלא תקפה גם תשתיות אזרחיות, ובייחוד תשתיות נפט – תוך פגיעה באזרחים. מדינות המפרץ, בעלות ברית קרובות של ארה"ב, שאירחו את בסיסיה מתוך הנחה כי ברית זו תגן עליהן מפני איום איראני, מצאו עצמן מטרות בדיוק מסיבה זו – וארה"ב נכשלה מרות בהגנה עליהן.
לפי מאמרו של אחמד טה באתר העיתון הערבי המיינסטרימי "אל-ערבי אל-ג'דיד", למהלך זה של איראן שורשים היסטוריים עמוקים. במאמר, שעוין באופן גלוי את איראן, טוען טה כי התקיפות במדינות המפרץ חרגו מגבולות ההצדקה הצבאית הרשמית שלהן – שלפיה מדינות אלו מארחות בסיסים צבאיים אמריקאיים, שהם מטרה צבאית לגיטימית. עומאן, למשל, מטעים טה, לא רק שאיננה מארחת בסיס כזה, אלא אף הקפידה לנהל מדיניות ניטרלית, ואפילו תיווכה בין איראן לארה"ב – למשל, כשאירחה את השיחות האחרונות בין שתי המדינות לפני פרוץ המלחמה. למרות זאת, איראן לא נמנעה מלתקוף את עומאן.
לדעתו של טה, אסטרטגיית הביטחון של איראן נשענת על דחיית כל נוכחות צבאית זרה במפרץ הפרסי, הנחשבת, מניה וביה, לאיום ביטחוני עליה. טה מדגיש כי איראן ביקשה לבסס את שליטתה באזור עוד לפני המהפכה האסלאמית. כך, למשל, ב-1971, כאשר הבריטים הסתלקו מן המפרץ, כבשה איראן שני איים מאיחוד האמירויות. לפי טה, הרצון של איראן להגמוניה במפרץ רק התעצם עם המהפכה – שכן המשטר המהפכני הכריז בגלוי על שאיפתו "לייצא את המהפכה" לשכנותיו. הוא מוסיף כי הבסיסים האמריקאיים במפרץ הם, בעיני האיראנים, חלק מהעימות בינם ובין ארה"ב כבר ממלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991. בסיסים אלו, לדבריו, נתפסים הן כעימות ישיר הן כפגיעה בזכותה של איראן להגמוניה ביטחונית באזור. מנגד, הוא מציין, מדינות המפרץ פנו לברית זו עם האמריקאים בגלל העליונות הצבאית של איראן – שאותה החשיבו כאיום ישיר עליהן. טה רואה גם את ההתעקשות האיראנית לקרוא למפרץ "המפרץ הפרסי" ולא "המפרץ הערבי" חלק מהאידאולוגיה המובנית שלה, שלפיה המפרץ הוא אזור השפעה המגיע לה – התעקשות שלדעתו מוגזמת ומגוחכת. לפי טה, ההתקפות של איראן על מדינות המפרץ ערערו כל אפשרות שלהן לסמוך עליה.
נחוץ שינוי עמוק במדיניות
מה אם כן יעשו מדינות המפרץ מול התנפצות תפיסת הביטחון שלהן באופן כה דרמטי? מאמרו של סטיבן קוק, מומחה למזרח התיכון ב-Council on Foreign Relations, באתר המגזין Foreign Policy, ממחיש עד כמה מרכזית השאלה עבור מדינות המפרץ. קוק מציין כי היציבות השלטונית והביטחון היחסי – בייחוד בהשוואה לשאר מדינות המזרח התיכון – שמהם נהנו מדינות המפרץ, עמדו ביסוד מודל הפיתוח שהזניק אותן אל מרכז הכלכלה העולמית. מודל הפיתוח הזה התבסס על גלובליזציה ועל השתלבות מרחיקת לכת בכלכלה העולמית, שהתאפשרו בשל מה שנדמה כביטחון כמעט מוחלט. ביטחון מדינות המפרץ לא עורער אפילו במהלך הקונפליקט האזורי שהתפתח מאז אוקטובר 2023. עד עכשיו.
אלפי טילים בליסטיים וכטב"מים פגעו בתשתיות נפט ובמגזר הטכנולוגי באיחוד האמירויות, וכן בתשתיות נפט מרכזיות בכוויית, בבחריין, בקטר ואף בערב הסעודית. גם התנאים שמציבה איראן להפסקת אש נראים בעייתיים עבור מדינות המפרץ, שכן היא דורשת שכוחות הביטחון שלה ישלטו במעבר ספינות במצרי הורמוז – הנתיב המרכזי לייצוא ממדינות המפרץ. האיראנים עשויים אף לדרוש תשלום על מעבר במצרים, מה שיפגע כלכלית במדינות המפרץ. מצב זה התאפשר משום שהמלחמה הראתה כי איראן שולטת במצרי הורמוז לא רק תיאורטית אלא גם בפועל – ולא סביר שתוותר על שליטתה בקרוב. לא זו אף זו, איראן תמשיך להחזיק ביכולת לפגוע במדינות המפרץ בעתיד הנראה לעין.
לפי קוק, גם האפשרות שטראמפ יחדש את המערכה במלוא עוצמתה ויביס את איראן, ובכך יסיר את האיום מעל מדינות המפרץ, איננה נראית סבירה. האופציה היחידה שנותרה למדינות המפרץ, אם כן, היא לשנות את מודל הפיתוח שלהן ולהסיט משאבים למיגון ולהתעצמות צבאית. במסגרת זו, להערכת קוק, ייתכן כי מדינות המפרץ ינסו לצמצם את תלותן בארה"ב באמצעות פיתוח קשרים עם סין.
תשובה ערבית לנאט"ו
לפי מאמרו של טה, הדבר היחיד שיוכל לאזן את התוקפנות האיראנית כלפי המפרציות הוא התערבות של שאר מדינות ערב. לדעתו, קואליציה ערבית בהובלת מצרים וסעודיה תוכל לשמש משקל נגד ראוי לעליונות הצבאית של איראן. לפי מאמרו של נידאל מנסור, גם הוא ב"אל-ערבי אל-ג'דיד", אפשר ואף צריך לעשות יותר מכך. מנסור מעלה אפשרות להקמת מעין מקבילה ערבית-אסלאמית לנאט"ו.
מנסור מדגיש כי המלחמה הוכיחה שארה"ב אינה מסוגלת להגן על מדינות המפרץ מפני איראן, וכן שאיראן ומשטרה מסוגלים לשרוד מתקפה אמריקאית. שתי עובדות אלו הפכו את נוכחותה של איראן כשחקן אזורי לבלתי ניתנת להכחשה. לפי מנסור, המסקנה היא דווקא שיש לבחון את האפשרות לשתף פעולה עם איראן ולהגיע עימה להבנות שיבטיחו את יציבות האזור.
דוקטרינת ההרתעה קרסה. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בפגישה עם מנהיגי מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, 14 במאי, 2025 (צילום: דניאל טורוק, הבית הלבן)
לדבריו, הסיבה המרכזית לכישלון ההגנה האמריקאית על מדינות המפרץ היא קריסת דוקטרינת ההרתעה במובנה הקלאסי. לפי דוקטרינה זו, עצם הנוכחית האמריקאית היתה אמורה להרתיע את איראן מלתקוף את מדינות המפרץ. בעיה נוספת התעוררה כשאיראן החליטה לגבות מחיר ממדינות המפרץ בגין ההתקפות האמריקאיות עליה, אף שלמדינות אלו לא היתה כל השפעה על המדיניות שהובילה למצב זה. בעיה שלישית ואחרונה היא שההגנה האמריקאית לא היתה מעוגנת בהסכמים מחייבים.
לפי מנסור, יש שחקן נוסף המאיים על ביטחונן של מדינות ערב כולן – מדינת ישראל וממשלתה הימנית-קיצונית תחת נתניהו. ישראל אינה מנסה רק לבסס הגמוניה צבאית, היא גם משתלטת באופן ישיר על שטחים – החל בגדה המערבית, דרך איום על ירדן וכלה בכיבוש שטחים בסוריה ובלבנון. עובדה זו, לדעתו, מחייבת חתירה לפתרון רחב יותר: החייאת הרעיון של "נאט"ו ערבי-מוסלמי".
מנסור מבקש להבחין בין רעיון זה ובין תפיסתו של טראמפ, שקרא להקמת "נאט"ו מזרח תיכוני", הכולל את ישראל, כדי להיאבק באיראן, וכן בין "הברית האסלאמית" בראשות סעודיה, שכללה 40 מדינות ונועדה להיאבק בטרור. לדעתו, בשלב ראשון יש לבנות ברית הכוללת את ערב הסעודית, מצרים, טורקיה ופקיסטאן – ובהמשך לפתח אותה למסגרת של תיאום צבאי וביטחוני, שתכלול מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות. לדבריו, לארבע מדינות אלו מאפיינים העשויים לסייע לברית שכזו להצליח: פקיסטאן היא מעצמה גרעינית; טורקיה בעלת תעשייה צבאית מפותחת; סעודיה היא כוח כלכלי; ומצרים היא כוח צבאי ופוליטי חשוב. עוד הוא מציין כי בדומה לנאט"ו המקורי, ישמש נאט"ו ערבי-מוסלמי כוח הרתעה אזורי, וכך יתאפשר להחליף את מטריית ההרתעה האמריקאית שכשלה.
פעולת חירום הישרדותית
מנסור מצטט את עמרו מוסא, לשעבר שר החוץ המצרי ומזכ"ל הליגה הערבית, שהדגיש כי ברית צבאית ערבית אמיתית יכולה להיות אפקטיבית רק אם תתבסס על הסכמה פוליטית הדדית של ממש, ולא על תגובות לאירועים מקומיים. למרות הקושי שבדבר, טוען מנסור, האירועים האחרונים באיראן הוכיחו כי ברית כזו הכרחית. ברית כזו תוכל גם, פוטנציאלית, לרסן את ארה"ב: גם אם, כפי שמעריכים מומחים מסוימים, מדינות ערב לא יוכלו להתנתק צבאית לחלוטין מארה"ב, ייתכן שהן יוכלו להשפיע על הבסיסים האמריקאיים שבשטחן ולהגביל את השימוש בהם למטרות התקפיות.
מנסור סבור כי אם ברית כזו תצא אל הפועל, היא תוכל גם לפתח מערך יירוט טילים משותף, מערך הגנה על תשתיות נפט ומערך הגנה בתחום הסייבר. נוסף על כך, ברית כזו תוכל לקיים שיח מקיף עם טהראן, שיתבסס לא על עוינות ועל כוח אלא על רצון כן לשכנות טובה, שתהיה מועילה לשני הצדדים. לפי מנסור, הגעה להבנות עם איראן איננה בגדר דבר בלתי אפשרי. היא פשוט דורשת השתחררות מהתלות באמריקאים.
מנסור מסכם כי ניסיון העבר איננו מעיד באופן חיובי על ניסיונות שיתוף פעולה ערביים. אפילו מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, לכאורה הדוגמה המוצלחת ביותר לשת"פ כזה, סבלה ממתחים קשים בשנים האחרונות. גם ארה"ב לא תוותר בקלות על האינטרסים שלה באזור, ולא תאפשר למדינות ערב לבנות מערך הגנה מנותק ממנה. למרות זאת, הוא מדגיש, הסכנות המאיימות על האזור בעידן טראמפ ונתניהו מחייבות פעולות חירום לשם הישרדותן הפוליטית של מדינות ערב.
אליצור גלוק כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
