החינוך לדמוקרטיה חולה. התרפקות על העבר הציוני איננה התשובה

ההפיכה החינוכית הימנית התחילה הרבה לפני ההפיכה המשטרית. הפגנה נגד ההפיכה המשטרית בתל אביב, 9 בפברואר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

ספרו של רמי הוד, "שעת אפס, איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית ואיך נתקן" (הוצאת אופק, 2026), הוא ספר חשוב ונחוץ בעת הזאת, משום שהוא מפנה זרקור למצבה העגום של מערכת החינוך הישראלית ומפרט מדוע מצב זה מסוכן לדמוקרטיה הישראלית.

שתי ידיעות שהתפרסמו לאחרונה ממחישות עד כמה דחופה דאגתו של הוד לדמוקרטיה הישראלית ולמערכת החינוך שלה. דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מראה כי הרפורמה של שר החינוך יואב קיש לחיזוק הזהות היהודית פגעה בלימודי האזרחות ובתכנים דמוקרטיים בבתי הספר היסודיים. תחקיר של אור קשתי ב"הארץ" חשף את קיומה של "ועדה לענייני הסתה" – מנגנון חשאי הפועל במשרד החינוך ועוקב אחר התבטאויות של מורים ועובדי הוראה ברשתות החברתיות.

>> כיצד נגן על החינוך הממלכתי מפני מיסיונריות דתית

לספר שני חלקים. בחלק התיאורי מפרט הוד כיצד התדרדרה מערכת החינוך. הסיבה להידרדרות, לטענתו, היא שמי שהוא מכנה "המחנה הדמוקרטי" גילה אדישות כלפי מערכת החינוך והזניח אותה. בעוד ההורים בסקטור הממלכתי, חילונים ומסורתיים, שקועים בקידום האינטרסים האישיים שלהם ושל ילדיהם, כותב הוד, הפוליטיקאים מהזרם הממלכתי-דתי ומהסקטור החרדי (הכולל את רשת החינוך העצמאי של החרדים האשכנזים ורשת החינוך "בני יוסף" של החרדים המזרחים של ש"ס) עסוקים כבר שנים בהזרמת תקציבים אדירים למערכות החינוך הסקטוריאליות שלהם.

המחנה הדתי, האנטי-דמוקרטי והלאומני אינו מסתפק בהגדלת התקציבים לחינוך ילדיו, אלא פועל באופן מיסיונרי להפצת ערכיו הדתיים, השמרניים והלאומניים ומשתלט על חינוך הילדים בזרם הממלכתי. כפי שמציין הוד, זו אינה תופעה ייחודית לישראל. הפיכות משטריות במדינות אחרות מלוות גם בהפיכות חינוכיות.

ההפיכה החינוכית, שהחלה שנים רבות לפני תחילתה של ההפיכה המשטרית בינואר 2023, נוחלת הצלחה. בהסתמך על מחקרים וסקרים מתעד הוד את השחיקה בערכי הדמוקרטיה והשלום בקרב בני נוער וצעירים בישראל, דוגמת התמיכה הגוברת במתן זכויות יתר ליהודים ובשלילת זכויות אזרח מערבים, בעיקר בקרב המגזר הדתי והחרדי.

הוד מפרט כיצד השתלט המחנה הדתי-לאומי על משרד החינוך, בין היתר באמצעות פעולותיהם של אבי וורצמן, שהיה סגן שר החינוך ב-2013, ושרי החינוך לשעבר נפתלי בנט ורפי פרץ, וכיום גם השרים אבי מעוז ואורית סטרוק, שמשרדיהם קיבלו תקציבים וסמכויות בתחום החינוך. הוא מראה כיצד הימין, ובעיקר המחנה הדתי-לאומי, ביסס את אחיזתו בתחום החינוך באמצעות הקמת מכוני מחקר, הוצאת כתבי עת, הכשרת מנהיגות, השפעה על תכני הלימוד וכינון מינהלת זהות יהודית המעניקה פרשנות אורתודוקסית, לאומנית ואנטי-פלורליסטית ליהדות.

בעוד עמותות ימין ומורות ומורים דתיים פועלים בחינוך הממלכתי במימון המדינה ובאין מפריע, על מורות ומורים חילוניים נאסר ללמד במוסדות החינוך הממלכתי-דתי. הוד מצא כי 50 ארגונים שמרניים מפעילים 401 תוכניות העשרה המאושרות על ידי משרד החינוך, לעומת 23 ארגונים ליברליים המפעילים 262 תוכניות כאלה. כך, בשעה שהמחנה השמרני, הדתי והלאומני עוסק באינדוקטרינציה בין כותלי הכיתות בחינוך הממלכתי, ראשי החינוך הממלכתי נמנעים מלחנך את תלמידיהם ברוח ערכים דמוקרטיים ופלורליסטיים ומקדמים חינוך קונפורמי, שבלוני, חסר שאר רוח ויצירתיות, שמטרתו להכין את התלמידים למבחנים ולשוק העבודה.

ההסדר הייחודי של ישיבות ההסדר הוא חלק מהתמונה הזו. ישיבות אלה, שהרוח החינוכית בהן היא של שמרנות אורתודוקסית, ושחלק מהרבנים המלמדים בהן משמשים השראה להשתלטות על אדמות פלסטיניות, הן בתי הגידול של האליטה הדתית שממנה יצאו, בין השאר, ראשי גוש אמונים.

ארגוני הימין וההדתה נמצאים בשטח. דוכן תפילין ליד התחנה המרכזית בירושלים, 5 ביוני 2026 (צילום: רחל אלרואי / פלאש90)

מערכת מוסדית נוספת המקדמת ערכים שמרניים ולאומניים היא המכינות הדתיות הקדם-צבאיות, שבוגריהן מאיישים תפקידים בצבא, בשב"כ ובמוסד (ראו את מינוים לאחרונה של בוגרי המכינות הללו, דוד זיני לראש שב"כ ורומן גופמן לראש המוסד). מכינות הן מסגרת מבוקשת בקרב צעירות וצעירים רבים העומדים לפני גיוס, אולם בעוד שלמועמדים דתיים אין קושי להתקבל למכינות, רבים מן החילונים המבקשים להצטרף למכינות חילוניות אינם מצליחים להתקבל אליהן. בכל מקרה, רק מעט מן המכינות החילוניות מגדירות את עצמן ליברליות ומחנכות לערכים דמוקרטיים והומניסטיים.

דוחה את רעיון מדינת כל מגזריה

בחלקו האחרון של הספר, "איך נצא מזה", הוד בוחן כמה הצעות להתמודדות עם המשבר. אחת מהן היא "מדינת כל מגזריה" (או בשמה הרשמי "תוכנית אלומות", שהציעו פרופ' יוגי'ן קנדל ורון צור), ולפיה ישראל תהפוך לפדרציה: לצד ליברלים המאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית ברוח ערכי מגילת העצמאות תחיה קבוצת האמונים-לאומנים, המאמינה בערכי ההפיכה המשטרית. רם פורמן, מייסד ויו"ר הפורום החילוני, מציע תוכנית דומה. לפי מודל זה, כל מגזר ינהל את ענייניו באוטונומיה מלאה מהמדינה. תפקיד הממשלה יצומצם לביטחון פנים וחוץ ולהקמת תשתיות משותפות, וכל קבוצה תישא בתוצאות החלטותיה הכלכליות.

גישה נוספת שבוחן הוד היא מה שהוא מכנה "האחדות הציונית". ד"ר מיכה גודמן, לדוגמה, סבור שהקיטוב בין המחנות בישראל אינו עמוק, שהמחלוקות אינן ערכיות אלא בעיקר רגשיות, ולכן אפשר ליצור הסכמות רחבות בין החלקים הניצים. גם חן ארצי סרור ועמיחי דנינו יוצאים בספרם "שבט אחים" נגד תמיכת המדינה בבדלנות שבטית וקוראים לבנייתה מחדש של ממלכתיות ציונית באמצעות כריתת ברית בין המחנות הציוניים, הערבים והחרדים המעוניינים בכך.

הוד מתנגד לגישת "מדינת כל מגזריה", שכן לדעתו אסור לוותר על מקומה של המדינה ולהותיר את ניהול החיים הציבוריים בידי מגזרים אוטונומיים. החלוקה למגזרים בעייתית, משום שהיא כולאת קבוצות כמו דתיים וערבים ליברלים בתוך מגזר שערכיו מנוגדים לערכיהם. גם את גישת

האחדות הוא דוחה, שכן לדעתו ארגוני פיוס וקירוב לבבות מסיחים את הדעת ממחלוקות יסוד בסוגיות כגון סיפוח, אופייה של הציונות וההבדל בין דמוקרטיה לתיאוקרטיה.

את המודל שהוא מציע מכנה הוד "דרך ניר עוז", על שם הקיבוץ שרבים מחבריו נהרגו או נחטפו ב-7 באוקטובר 2023. זהו מודל לסולידריות המגלם סינתזה בין ציונות לסוציאליזם. המודל נשען על מה שייצגה התנועה הקיבוצית, שהתבססה על ערכים ומוסדות משותפים: הוצאות ספרים, תנועות נוער, מכללות לחינוך, מוסדות חינוך ותרבות, ותנועה התיישבותית שסיפקה את צורכי חבריה ובד בבד היתה שותפה במוסדות המדינה. זו תנועה שהיא חלק מן הממלכה, ובה בעת אינה מוותרת על זהותה ועל ערכיה הייחודיים.

לחזור לערכים של תנועות הנוער. חברי תנועת השומר הצעיר בהפגנה נגד אירוח כנס הרצליה בכנסת, 20 בינואר 2008 (צילום: מיכל פטל / פלאש90)

הוד מייחל למחנה ליברלי שיפעל ברוח מודל זה, יקים מוסדות למימוש ערכיו, אך לא יוותר על פעילותו במוסדות הממלכתיים. כדי לממש את החזון הזה, לפי הוד, דרושה מנהיגות פוליטית שתקבל על עצמה את קידום הפרויקט. לשם כך יהיה צורך להנהיג חינוך דמוקרטי בכל המגזרים – הממלכתי, הממלכתי-דתי והחרדי; להשוות את תקציב החינוך הממלכתי לזה של החינוך הממלכתי-דתי; להפוך את מקצוע ה"דמוקרטיה" למקצוע חובה; להרחיב את לימודי האזרחות; לשלב אנשי רוח ליברלים במערכת החינוך, בדומה לרבני החינוך הדתי; להקים מועצה לחינוך ממלכתי-עברי, שתיהנה מסמכויות דומות לאלו של החינוך הממלכתי-דתי; לחזק את תנועות הנוער; ולהקים ברית בין רשויות מקומיות ליברליות, ברוחו של רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב. בקיצור, יש להקים מערכת חינוך פורמלית ובלתי פורמלית לזרם החילוני-ליברלי. במקביל, יש להקים מועצה לחינוך ממלכתי-ערבי, שתחנך את התלמידים הערבים להכיר את תרבותם ומורשתם.

הוד הוא אדם עתיר זכויות. הוא ממקימי ארגון העובדים הדמוקרטי החשוב "כוח לעובדים" וסייע להפוך את קרן ברל כצנלסון מארגון שולי לשחקן מרכזי בחברה האזרחית, העוסק במחקר, בהוצאת ספרים, בהכשרת מנהיגות, בלובינג ועוד. משום כך, הדיון הביקורתי בספרו נשען על מחויבות לערכים סוציאל-דמוקרטיים, ששנינו מאמינים בהם.

תיאור היסטורי לוקה ברומנטיקה

ספרו של הוד סובל מכמה ליקויים מרכזיים. התיאור ההיסטורי של מערכת החינוך הישראלית הוא רומנטי וחסר בכל הנוגע לרב-תרבותיות של החברה הישראלית. המחנה הליברלי וחלק מגיבוריו מתוארים באופן אידילי. הדיון התיאורטי והנורמטיבי מצומצם לשאלת החינוך לדמוקרטיה ומתעלם מהמתח שבין ליברליזם, דמוקרטיה וציונות.

הוד מתאר בספר את ילדותו כתלמיד בבית ספר א"ד גורדון בצפון תל אביב, שבו למדו, כפי שהוא מציין, רבים מבני האליטה התל-אביבית. הוא למד שם בין השנים 1991 ל-2000, ובאותה תקופה, לדבריו, הרקע הכלכלי-חברתי של התלמידים היה מגוון. "תל אביב של אז היתה שפויה יותר ומגוונת יותר מבחינת האוכלוסייה שלה", הוא כותב.

אולם בלי קשר לחווייתו האישית של הוד, התיאור הזה נראה רומנטי. דוח מבקרת המדינה לשנים 1990–1992 מצביע על כישלון מוחלט של האינטגרציה בין תלמידי דרום תל אביב, שרובם המכריע היו מזרחים מהמעמד הבינוני-נמוך, לבין תלמידי צפון העיר, שרובם המכריע היו אשכנזים מהמעמד הבינוני-גבוה. בספרו מתעלם הוד לחלוטין מהשסע העדתי.

לא מודל של אינטגרציה. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, 11 בדצמבר 2025 (צילום: דמי מרון / פלאש90)

אחד מגיבוריו של הוד בספר הוא חולדאי, מהדמויות הבולטות במחנה הליברלי. באותן שנים כיהן חולדאי כמנהל גימנסיה הרצליה, שם יישם מדיניות שהחוקרים נורה רש ויחזקאל דר כינו "סגרציה בתוך אינטגרציה". תלמידים שהגיעו מדרום העיר במסגרת תוכנית האינטגרציה למדו בכיתות נפרדות מן הילדים שהתגוררו בצפון העיר. את מדיניות הסגרגציה וההפליה בחינוך מיישם חולדאי כראש עיר גם כלפי ילדי מבקשי המקלט, ומונע מהם ללמוד לצד ילדי תושבי העיר.

באותו עניין, מפתיע שבספר כזה אין אזכור לרפורמה החשובה ביותר בתולדות מערכת החינוך, שהחלה בעקבות החלטת הכנסת באמצע שנות השישים, ושמרכיב מרכזי בה היה אינטגרציה בין ילדים מקבוצות אתניות ומעמדות שונים, בעיקר בין מזרחים לאשכנזים. הפילוסופית הפוליטית אליזבת אנדרסון מתארת את האינטגרציה כמדיניות שמטרתה לצמצם אי-שוויון ולעצב מחדש יחסים בין-קבוצתיים שאופיינו בניכור, בחשדנות ובעוינות, ולהפכם ליחסי אמון בין חברים שווים באותה חברה. למרות זאת, הנושא אינו זוכה לדיון רציני בספר, אף שכותבו מחזיק בערכים סוציאל-דמוקרטיים.

מהספר נעדרת גם העובדה שהפרדה בין הקבוצות היא מאפיין מרכזי של מערכת החינוך בישראל: הפרדה בין יהודים לערבים, בין קבוצות דתיות, הפרדה מגדרית והפרדה חברתית-כלכלית, שיש לה מתאם למוצא עדתי. כדברי החוקר שלמה סבירסקי, מערכת החינוך בישראל היא "מחוז המסלולים הנפרדים".

דווקא "המחנה הליברלי", שאליו פונה הוד, אחראי במידה רבה להפרדה ולאי-השוויון. פסקי דין של בית המשפט העליון בעשורים האחרונים (למשל בעניין ועד פוריה עילית וז'קלין שמשון) תמכו בהפרטת מערכת החינוך והעניקו יתרון מובנה לבעלי אמצעים, היכולים לשלם עבור שירותי חינוך.

לפי ההיסטוריון והסוציולוג האמריקאי דיויד לברי, הסיבה המרכזית לפערי ההשכלה בין קבוצות נעוצה בכך שמשפחות הנהנות מיתרון במערכת החינוך פועלות לשמר את מעמדן. כאשר הן חשות בלחץ "מלמטה" מצד קבוצות אחרות, הן דוחפות את ילדיהן לעלות שלב נוסף כדי שלא יידרדרו בסולם החברתי-כלכלי. בישראל באה מגמה זו לידי ביטוי ביצירתם של שני מסלולים נפרדים לאוכלוסיות שונות: מסלול מקצועי, הנחשב נחות, לתלמידים שרובם מזרחים, ומסלול עיוני יוקרתי, המוביל לתעודת בגרות איכותית, לתלמידים שרובם אשכנזים מן המעמד הבינוני-גבוה.

בתי ספר ייחודיים בנויים על מיון ותשלומים גבוהים. תלמידים בכניסה לבית ספר בישראל (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר / פלאש90)

אמצעי נוסף שנוקטות קבוצות משכילות ומבוססות כדי לשמור על יתרונן הוא בדלנות חינוכית. הן מתנגדות לשילוב ילדיהן בבתי ספר אינטגרטיביים ומנהלות מאבקים משפטיים נגד רפורמות. התנועה הקיבוצית, שמטעמי חינוך אידאולוגי ייחודי סגרה בעבר את שעריה בפני תלמידי הסביבה, היתה שותפה להתנגדויות מסוג זה. מאוחר יותר, בעקבות מצוקה כלכלית, פתחה בפניהם את בתי הספר האלה תמורת תשלום.

גישה סלחנית לבתי הספר הייחודיים

אחד הביטויים המרכזיים לבדלנות הזאת הוא הקמתם של בתי ספר ייחודיים (כגון בתי ספר ניסויים או דמוקרטיים) ושל מגמות ייחודיות (כגון אומנות או טבע). בתי הספר הללו מאופיינים במיון תלמידים ובגביית תשלומים נוספים מההורים. הוד כתב לפני שנים נגד תופעת בתי הספר הייחודיים, אך בספר הוא נוקט כלפיהם גישה סלחנית יותר, משום שלדבריו הם מבטאים חדשנות פדגוגית ואקטיביזם של הורים.

אולם ייחודיות חינוכית אין משמעותה יצירת בדלנות חברתית וכלכלית. ועדות ציבוריות, ובהן ועדת קשתי וכן ועדת ויינשטיין, קבעו כי בתי ספר ייחודיים צריכים להיות הטרוגניים ולעמוד בעקרון שוויון ההזדמנויות. דוגמה לבתי ספר ייחודיים שאינם בדלניים היא בתי הספר של רשת קדמה בקטמונים בירושלים ובראשון לציון. אין בהם מיונים; הם אינטגרטיביים, חדשניים מבחינה פדגוגית, רב-תרבותיים, מחנכים לדמוקרטיה ומממשים את עקרון שוויון ההזדמנויות במלואו.

רמי הוד מתייחס, ובצדק, לאקטיביזם הורי בתחום החינוך כביטוי להעצמה דמוקרטית. בין היתר הוא מציג שתי דוגמאות: "מחאת העגלות" מ-2011 ו"מחאת הסרדינים" מ-2015. "מחאת העגלות" היתה חלק מהמחאה החברתית ויצאה נגד יוקר שירותי החינוך לגיל הרך. היא היתה אחד הגורמים להחלטה להרחיב את תחולתו של חוק חינוך חינם לגיל שלוש.

אולם, כפי שכותבים חוקרי מרכז טאוב קיריל שרברמן ונחום בלס, להרחבה זו היה מחיר. הנהנים העיקריים ממנה היו משקי בית מן המעמד הבינוני והגבוה, ואילו שני העשירונים התחתונים הפסידו. הסיבה לכך היא שעוד לפני המחאה החברתית קיבלו משפחות ממעמדות נמוכים סובסידיות לחינוך טרום-חובה במסגרת תוכנית "יום חינוך ארוך".

את "מחאת הסרדינים" הובילו הורים וראשי ערים מרשויות מבוססות, שיצאו נגד החלטת משרד החינוך למנוע פיצול כיתות ביישוביהם, אף שההורים והרשויות הללו יכלו לממן את הפיצול. המוחים טענו שאין זה הוגן להכניס את כולם ל"מיטת סדום" חינוכית. אולם דרישתם הפרה את עקרון שוויון ההזדמנויות, הקובע כי שירותי חינוך צריכים להינתן באופן שווה. היענות לדרישת המחאה היתה מרחיבה את הפערים החינוכיים בין הורים מבוססים ורשויות חזקות ובין הורים חסרי אמצעים ורשויות עניות, בין רהט ואופקים מצד אחד לרעננה ועומר מצד שני.

בעוד הוד מחזיק בתפיסות סוציאל דמוקרטיות, רבים ממתנגדי ההפיכה המשטרית מחזיקים בעמדות של ימין כלכלי, עוינים את ארגוני העובדים, תומכים בהגבלת זכות השביתה, בהפרטה, בהחלת מנגנוני שוק בשירותים הציבוריים ובצמצום תפקידה של המדינה בכלכלה. לפיכך, קשה לראות איך ציבור הבוחרים של "מחנה השינוי" יתחבר לחזונו הציוני-סוציאליסטי של הוד.

לא במקרה מסקנות הוועדה שלו אינן מוזכרות בספר. המשורר ארז ביטון בדיון בוועדת החינוך של הכנסת, 22 בנובמבר 2016 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

הדיון התיאורטי והנורמטיבי בדמוקרטיה ובחינוך לדמוקרטיה בספר הוא דל. הוא נסמך על מספר קטן של כותבים ישראלים ומתעלם כמעט לחלוטין מהספרות הענפה שנכתבה בנושא בשלושת העשורים האחרונים בארץ ובעולם. כך, בפרק ב"חינוך לדמוקרטיה" אין זכר למסמך מרכזי בתולדות הדיון בחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך בישראל – "להיות אזרחים", דוח ועדת קרמניצר, שמינה שר החינוך דאז אמנון רובינשטיין, ואשר שרטט כיצד צריך להיראות חינוך אזרחי בישראל.

הסיפור של תלמידים ערבים ומזרחים נשאר בחוץ

כמו כן, רבים וטובים באקדמיה כתבו על חינוך לאזרחות במדינה דמוקרטית. ברשימה חלקית בלבד אפשר למנות, בין היתר, את דן אבנון, הללי פינסון, איימן אגבריה ויוסף ג'בארין, אוקי מרושק, נמרוד אלוני, אמל ג'מאל, יוסי יונה, איתי שניר, תמי הראל בן שחר, גל לוי ומוחמד מסאלחה, מיכל ברק ויעל עופרים. התייחסות לחלק מעבודותיהם היתה מעשירה את הדיון המצומצם מאוד בחינוך לדמוקרטיה.

מאז סוף שנות השמונים מתנהל דיון אקדמי וציבורי עשיר ביותר על מטרות החינוך ותכניו במדינות ליברליות רב-תרבותיות, שבהן מתקיימות קבוצות דתיות, לאומיות, אתניות ולשוניות שונות, שחלקן דורשות הכרה בזהותן הייחודית. בקרב הוגים וכותבים במסורת הליברלית קיימות מחלוקות עמוקות באשר למטרת החינוך בדמוקרטיה ליברלית: האם מטרתו לטפח אוטונומיה בקרב תלמידים (בין היתר על פי הגותם של עמנואל קאנט וג'ון סטיוארט מיל) או שמא, לפי גישת הליברליזם הפוליטי של ג'ון רולס, על המדינה להישאר ניטרלית בין תפיסות טוב שונות ולחנך למידות פוליטיות ראויות, כגון הוגנות, סובלנות וכבוד הדדי.

גישה אחרת מאמצת את תפיסתו של ויליאם גלסטון בדבר ליברליזם של גיוון, המאפשר פלורליזם רחב מאוד של אורחות חיים, ובהם גם כאלה שהם אנטי-ליברליים ואנטי-דמוקרטיים. לפי תפיסה זו, אין למערכת חינוך במדינה דמוקרטית לגיטימציה לחנך לערכים ליברליים, ועליה להסתפק בתוכנית לימודים רזה ובמתן כלים לבחירה בין דרכי חיים שונות, שיאפשרו לתלמידים המשתייכים לקבוצות מיעוט את "זכות היציאה" מן הקהילה. לפי גישה זו, הכנסת תכנים דמוקרטיים למערכת החינוך החרדית, כפי שמציע הוד, היא צעד אנטי-ליברלי.

לצד גישות אלו קיימת גם גישת החינוך הליברלית הרב-תרבותית, שמציעים, בין היתר, ויל קימליקה ורוב רייך. לפי תפיסה זו, בדמוקרטיה יש לחנך למידות פוליטיות ראויות וליכולות אוטונומיה בסיסיות, לצד מתן כלים לכל קבוצה להכיר את תרבותה וללמוד אותה. כלל התלמידים אמורים ללמוד גם את ההיסטוריה והתרבות של קבוצות אתניות ולאומיות אחרות. זהו ביטוי לצדק הכרתי.

אי-צדק הכרתי בחינוך יכול לבוא לידי ביטוי בהדרה של מרכיבים מרכזיים בזהותן של קבוצות מתוכנית הלימודים, למשל ההיסטוריה והספרות שלהן. האוטונומיה ותחושת הערך העצמי של תלמיד ערבי או מזרחי, הלומד על פי תוכנית לימודים שבה ההיסטוריה והתרבות שלו אינן מיוצגות, או מיוצגות באופן מעוות, נפגעות. תלמידים אלה חשים שההיסטוריה שלהם אינה חלק מהסיפור הקולקטיבי. לפי גישה זו, יש להתייחס לתוכנית הלימודים כאל משאב ציבורי ולהעניק לכל הקבוצות התרבותיות בחברה מקום ראוי, הזדמנות להיות נוכחות, להשמיע קול ולזכות בהכרה.

הספר של הוד אינו דן בסוגיות החברתיות, התרבותיות והחינוכיות הללו. בין היתר, הדבר נובע מכך שהוד, כמו אחרים המשתייכים למחנה השמאל המעמדי, סבור כי דיון בזהויות הוא מסוכן, פלגני ועלול ליצור גטואיזציה חברתית. אין זה מקרי שגם דוח ועדת ביטון מ-2016, להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, אינו מוזכר בספר. הדוח קבע, בהתאם לממצאי מחקרים קודמים, כי תוכנית הלימודים בישראל היא אירופוצנטרית בעיקרה ומעניקה מקום מזערי לתרבות ולהיסטוריה של יהודי המזרח, שזהותם נתפסת כגלותית, נחותה וערבית.

אין גם זכר למסמך "החזון העתידי לפלסטינים בישראל", שחיברו במשותף עשרות אקדמאים ואישי ציבור ערבים ב-2006. במסמך קראו המחברים להכיר בערבים הפלסטינים בישראל כקבוצה לאומית ילידית, "שיש לה הזכות, במסגרת המדינה והאזרחות, לבחור ישירות את נציגיה ולנהל את ענייניה הייחודיים (התרבותיים, החינוכיים והדתיים) ולכונן את מוסדותיה הלאומיים בכל תחומי החיים".

מה שהוד מציע לערבים הוא הכרה רפה בזהותם הייחודית. אולם הכרה זו אינה מתיישבת עם הצהרתו של הוד, שלפיה לחינוך לציונות ולחינוך לדמוקרטיה יש חשיבות שווה. הוא אינו דן במתח, ואף בסתירה, בין חינוך ליברלי-דמוקרטי לחינוך יהודי-לאומי פרטיקולרי.

למרות הביקורות הללו, הוד כתב ספר חשוב הקורא בימים חשוכים אלו לדיון ציבורי יסודי במטרותיה של מערכת החינוך בישראל.

פרופ יוסי דהאן הוא יו"ר מרכז אדוה, ספרו "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך" יצא בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד