newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הזרעים שמהם יוכל לנבוט ביטחון תזונתי בישראל

מתוך האסון נולדה גם הזדמנות לחשיבה מחדש על תשתית שוק המזון – שוק הזרעים בכלל והחיטה בפרט – שפרט לבעיות המיידיות של מאגרי החירום וניהולם הכושל, סובל מבעיות מבניות, כמו ריכוזיות יתר. הפתרונות יבואו מלמטה, מהאנשים

מאת:
המטע של מאור לוי בקיבוץ משמר הנגב (צילום: אייל בן שמחון, אדמה חיה)

מאמין בחיבורים. המטע והפלחה של מאור לוי בקיבוץ משמר הנגב (צילום: אייל בן שמחון, אדמה חיה)

ב-7 באוקטובר גילינו בצורה כואבת עד כמה המערכות המדינתיות פריכות. ברגע אחד, הבנו שמה שחשבנו שמגן עלינו – בחזית, אבל גם בעורף, לא ממש מתפקד, ובלית ברירה, אזרחים נכנסו לנעליה הנטושות של המדינה. בכתבה קודמת תיארנו את הכשלים בהגנה על הביטחון התזונתי של אזרחי המדינה: גם מכיוון שחלק משמעותי מהתוצרת החקלאית מיוצר בעוטף עזה; גם בשל עזיבת העובדים הזרים; וגם מכיוון שלפי טענות, מלאי החירום בישראל לא מספיק אפילו לזמן הנדרש של שלושה חודשים.

>> המלחמה חושפת את הכשלים בחזית הביטחון התזונתי של ישראל

אבל ביטחון תזונתי אינו רק גידול ירקות, וגם לא רק יצירת מלאי חירום שמספיק לכמה חודשים קדימה. זו גם לא רק שאלה של הרחבת ייצור גידולי השדה, אם כי ההסתמכות הכמעט מוחלטת על יבוא בתחום (לפי מאזן אספקת המזון שפורסם ב-2022, 97% מהדגנים ו-75% מהקטניות הגיעו מייבוא) בהחלט מדאיגה, וטומנת בחובה סיכונים רבים שקשורים לשינויי אקלים, אי יציבות כלכלית או, כמובן, מלחמה.

זה אולי נראה קצת תלוש בתקופה כל כך סוערת וקשה, אבל ממשבר כה גדול יכולה לצמוח תשתית חדשה, שמאתגרת ואף מפרקת את התשתית הפיזית והמחשבתית הבעייתית הקיימת, ומכוונת לביטחון תזונתי יציב ובר קיימא לטווח הארוך. וכמו כל דבר שצומח, זה מתחיל מזרעים.

ביטחון תזונתי מהסוג הזה מתחיל קודם כל בהגדלת תמהיל הזרעים הנגיש לנו כמדינה, וביכולת להגדיל את כושר הייצור של מגוון הזרעים המדינתי. חשוב להבין שלא מדובר בפעולה מיידית, אלא כזו שדורשת תכנון, שכן מחזור גידול זרעים יכול לקחת שנתיים-שלוש עד שיגיע לקנה מידה מסחרי.

"מגוון גידולים וזני זרעים חיוני לקיימות של המערכות", אומר לירון ישראלי, מייסד אדמה חיה, דוקטורנט לחקלאות ואקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב שמתמחה בפיתוח אגרו-אקולוגי עבור משקים חקלאיים והקשרים בין חקלאות לקהילתיות. כדי להמחיש את חשיבות העניין, הוא חוזר למקרה עצוב באירלנד במאה ה-19, שם חקלאים רבים גידלו זן תפוח אדמה יחיד, שהיה נוח לגידול, אלא שב-1845 פשטה מחלה בשדות, והוא הפך לבלתי אכיל. בעקבות זאת מתו לפי הערכות כמיליון איש ברעב.

לירון ישראלי (צילום: תדמית הפקות)

"מגוון גידולים וזני זרעים חיוני לקיימות של המערכות". לירון ישראלי (צילום: תדמית הפקות)

קשה לחשוב על איום כזה היום, בעיקר לנוכח העובדה ש"המהפכה הירוקה" שהתרחשה בחקלאות במהלך המאה הקודמת הובילה לגידול בתפוקת המזון, באמצעות גידול בשיטת מונוקולטורה (גידול של זן אחד), ובאמצעות שיטות הדברה ודישון כימיים. אבל מתוך הקידמה התעוררו קשיים חדשים, ושוק הזרעים הפך ריכוזי ומצומצם מבחינת מגוון במידה מסוכנת.

למעשה, ארבעה תאגידי ענק מחזיקים כיום ב-60% לערך מהשוק העולמי, שכולל מספר מצומצם של זרעים מובילים כמו סויה, תירס, כותנה, קנולה ואלפלפה. מגמת ההתמזגות (קונסולידציה) בענף היא ארוכת שנים – רק לפני כמה שנים פעלו בשוק שש חברות (בין השאר, באייר התמזגה עם מונסנטו, דאו ודופונט התמזגו ויצרו תאגיד חדש).

בפועל, הריכוזיות הזאת מצמצמת את יכולת הבחירה של החקלאים, ועלולה להוביל לתנודתיות במחיר הזרעים. הביקורת הזאת אינה בשוליים, ונשמעה בארה"ב גם במשרד החקלאות וגם בדו"ח מטעם משרד הכלכלה ,שיצא ביוני השנה. ההסתמכות הגוברת על תאגידי ענק פרטיים לצד מהלכים של דה-רגולציה גובה מחיר כבד של חוסר יציבות, ומכרסמת דה-פקטו בריבונותן של מדינות.

קושי נוסף, שהולך יד ביד עם הריכוזיות, נעוץ בכך שהזרעים והמוצרים הנלווים להם מוגנים בזכויות יוצרים ופטנטים, דבר שמוביל להגבלות על האופן בו נעשה שימוש בזרעים וכיצד מתבצע הסחר בהם, כולל לצורכי שימור זרעים ומחקר. בישראל, אגב, לא מגדלים צמחים מהונדסים למטרות גידול מסחריות, אבל משתמשים במוצרים מיובאים המכילים רכיבים מהונדסים גנטית. מכל מקום, זה מגביל את הנגישות של חקלאות קונבנציונלית ואורגנית למאגר הזרעים הגנטי, מה שבתורו מגביל את מגוון הזרעים ומערער את הביטחון התזונתי העולמי.

"העולם המערבי יוצר תלות"

אז מה אפשר לעשות מול בעיות מבניות כה עמוקות בשוק הזרעים? דרך התנגדות אחת היא תמיכה בחקלאים מקומיים, שזורעים מגוון רב של זרעים.

לירון ישראלי מספר ש"בעולם הזרעים, רוב החברות האורגניות הן ביו-דינמיות (חקלאות שמבוססת על גישה הוליסטית אקולוגית ותיקה; מד"ש), והן מנסות ללמד חקלאים לייצר לעצמם את הזרעים. שם היינו פעם, כשלכל מגדל יש את הזנים שלו, מותאמים לאזור הגידול". באופן כזה, נוצר חוסן ספציפי של הגידול, שעמיד יותר לשינויי אקלים, וגם חוסן כלכלי וחברתי. בהקשר הזה, החברה של ישראלי מספקת לחקלאים דוגמה מעשית, שמלווה אותם לעצמאות.

אחד האנשים שישראלי משתף עימם פעולה במגוון תחומים, כולל גידול החיטה, מתוך חשיבה "סימביוטית" לדבריו, הוא מאור לוי, שמגדל מטעים ופלחה (חקלאות בעל – ללא השקייה מסודרת – נרחבת של גידולי שדה, בעקר לגרעינים; מד"ש) בין שורות עצי מטע בקיבוץ משמר הנגב. לדברי לוי, "במערכת הקפיטליסטית יש הפרדה, כל אחד עושה דבר אחד – זה עושה מטעים, זה פלחה, זה גידולי שדה. אני מאמין בחיבורים. כשחושבים על כלכלה, קהילה ומזון – כל משק יכול לסגור את המעגלים האלה לעצמו מבחינת גידול מזון וחי".

תחום החיטה נותר עצמאי יחסית גם בשוק הריכוזי של הזרעים, מכיוון שלא הצליחו עדיין לעשות בו "זני מכלוא" (זנים שנוצרים מהכלאה ידנית ותכונותיהם אינן נשמרות; מד"ש). "זה לא כמו בזרעים אחרים, שהחקלאים נאלצים לקנות מחברות הזרעים כל שנה מחדש, ואז נוצרת תלות", אומר חגי בן יהודה הבעלים של מאפיית "חגי והלחם".

חגי בן יהודה במאפייה שלו, "חגי והלחם" (צילום: נועם פריסמן)

שיתוף פעולה עם מכון וולקני לגידול זני חיטה עתיקים שצמחו בארץ. חגי בן יהודה במאפייה שלו, "חגי והלחם" (צילום: נועם פריסמן)

בן יהודה פועל בשיתוף פעולה עם מכון וולקני לגידול זני חיטה עתיקים שצמחו בארץ, "על מנת להחזיר את הטעמים והמרקמים ששייכים במקור לאדמה הזאת". את יתר החיטה שבה הוא משתמש הוא רוכש מחקלאים בגרמניה, שהוא מכיר אישית. "במה שאני מתעסק יש יותר מגוון ביולוגי, זנים שמתאימים לאקלים. יש גם עניין של זהות – זנים שגדלו פה, ונזנחו כבר בשנות ה-60, והסוף היה בשנות ה-70. קטעו ברגע אחד רצף של 10,000 שנה של מסורת, בגלל 'המהפכה הירוקה' של נורמן בורלוג, שפיתח את החיטה המודרנית".

גם לוי התחיל לגדל זני חיטה מסורתית, בנוסף לחיטה לצרכים מסחריים, ועתיד לשתף פעולה עם בן יהודה. "השנה, אחת החלקות מיועדת לזני מורשת של חיטה. מהבדיקה שערכנו, גם יכולה להיות לזה היתכנות כלכלית אם נפעל בשיתוף פעולה עם מאפיה שתמכור את הלחמים שנאפו מהחיטה הזו. כאן נכנס בן יהודה לתמונה", הוא אומר.

"העולם המערבי יוצר תלות. כיום אנחנו נשענים על זנים פגיעים, שהפרוטוקול שלהם נכתב עוד לפני שבדקו דברים כמו קליטת מים בקרקע, פרוטוקול של 'שים ככה וככה חומרי דישון ורסס'. זו תלות. הבשורה לדעתי תגיע מהערך התזונתי הגבוה (של הזנים המסורתיים; מד"ש), מהכלכלה המקומית. בעיני זה העתיד", אומר לוי .

לדברי בן יהודה, "אחד הדברים שעושים במכון וולקני, ושאני מנסה לקדם, הוא לעודד את הריבוי של המגוון הגנטי. אבל חשוב לי לסייג שאני לא מתעניין בכמות היבול. למשל, חיטת האינקורן, זן שאני מאוד אוהב ויש בו ערכים תזונתיים נהדרים, לא הולך ביחד עם ביטחון תזונתי מבחינת כמות. מה שאני עושה לגמרי מגרד את המותרות, לא כמו החיטה המודרנית, שהצילה אנשים מרעב".

חשוב להבין שגם על הטענה הזו, שנראית מובנת מאליה, אין הסכמה גורפת. בפועל, חוסר ביטחון תזונתי קשור פעמים רבות דווקא בחוסר נגישות כלכלית. חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' אמרטיה סן, למשל, טוען בספרו "עוני ורעב: מאמר על זכות וקיפוח", שרעב אינו נובע ממחסור במזון אלא מאי שוויון שטבוע במנגנוני חלוקת המזון בין הפרטים. לטענתו, משברי מזון קשים התרחשו כשלא היתה בעיה של זמינות. וכל זה מבלי לדבר על איכות, שגם היא מרכיב למימוש ביטחון תזונתי.

לחולל שינוי ברמה הקהילתית

כרגע, לנוכח התפרקות המדינה, יש אפשרויות לחולל שינוי ברמה הקהילתית-מקומית, ויש ממי ללמוד איך לתמוך בחקלאים ובבעלי עסקים שמקדמים גידולים מקומיים. לדברי בן יהודה, בצרפת למשל, התאגדויות של חקלאים-אופים משתתפות יחד ברכישת ציוד חקלאי ובשימוש בו, ולכל חקלאי כזה יש קהילת קונים קבועה.

>> הכפר הפלסטיני שמציע דמוקרטיה פרוגרסיבית אמיתית במזה"ת

בטווח הבינוני והארוך, נדרשת מדיניות רחבה יותר. לדברי ישראלי, "אם נרצה שהמסים שלנו יקדמו ביטחון במזון, צריך לפעול בכמה רבדים. רובד אחד, לטווח הארוך, הוא פיתוח של זנים חדשים, ביו-דינמיים ויציבים. הרובד השני הוא הכשרה לחקלאים, שיעשו את השינוי המחשבתי הזה. והרובד השלישי הוא חינוך הצרכנים – מאנשי קולינריה ועד לצרכן הפרטי".

בן יהודה מקווה "שלחקלאים יהיה את הדרייב לגדל את הזנים, וזה יקרה אם תהיה דרישה". לדבריו, אפשר לעודד זאת באמצעות תמיכה של המדינה בחקלאים שמגדלים זנים מסורתיים, שתהיה זהה בגובהה לתשלום שהם מקבלים מתחנות הקמח.

כיום, כדי לקבל רישיון יבוא, תחנת קמח חייבת לצרוך כמות מסוימת של חיטה מקומית. "מחיר הקמח נקבע לפי המחיר שנקנה מארה"ב או אירופה, כולל המשלוח. החקלאים מקבלים מחיר טוב. מצד אחד זה נהדר שהמדינה שומרת על החקלאים, אבל זה לא מעודד אותם להתנסות בזנים האלה. בסופו של דבר, זה רק כוחות שוק. אם המדינה תרצה לעודד את זה בהמשך, יש פה אוצר, זרעים מתקופות היסטורית חשובות, והחקלאי ירוויח הרבה יותר מאשר התשלום של טחנת הקמח".

לוי אומר שיש עניין מצד המדינה, ו"קורה הרבה ש(נציגי המדינה) מגיעים לראות". עם זאת, לדבריו, כשהמדינה תהיה מוכנה לספק תמיכה, "אדע שיש מאחור גוף שמוכן להתבונן בתפיסת עולם אחרת. זה הרבה מעבר לתמיכה כספית".

"כל שק זרעים הוא קניין פרטי, קניין ציבורי וקניין אנושי", אומר ישראלי. "מגוון הזרעים הוא משהו שאנחנו צריכים כתרבות לדעת איך לנהל אותו, ובסוף כל חברה מחליטה איך עושים את זה. השאלה היא איך אנחנו הופכים את זה למשאב ציבורי, משאב משותף (Commons)", אומר ישראלי.

זוכת פרס נובל לכלכלה, פרופ' אלינור אוסטרום, עסקה ברעיון של ניהול משאבים משותפים, ומחקריה מצאו כי הניהול המיטבי הוא כזה שמבוצע על ידי האנשים שמשתמשים בו. גם בהקשר של זרעים עלה הרעיון הזה, שיכול לספק תשתית מחשבתית, משפטית וכלכלית לתחום כולו, ולאפשר לחקלאים ולכולנו עצמאות ומימוש של הזכות לריבונות מזון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf