הרגע שהשמאל חיכה לו כבר עשרים שנה
הרשימה המשותפת מצליחה לסחוף מצביעים פלסטינים תוך פנייה מקבילה בהיקף חסר תקדים ליהודים, בלי להתפשר על עקרונות. כך נרקמת קואליציה שגדולה מסך חלקיה
ביולי הקרוב ימלאו בדיוק עשרים שנה לוועידת קמפ דיוויד, ובעקבותיה – למכת המחץ שנתן אהוד "אין פרטנר" ברק למחנה השמאל של שנות התשעים.
השמאל הציוני הוא צל של מה שהיה. עליית המשותפת יכולה לתת לו חיים. הפגנה של שלום עכשיו נגד הכיבוש (צילום: גילי יערי / פלאש 90)
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, השמאל הציוני הגדול התבלבל, נאלם דום, והתחיל בתהליך ההיעלמות והדעיכה שנמשך כמעט בלי הפסקה מאז. לצדו פעל השמאל הרדיקלי, הלא-ציוני, היהודי-ערבי, ולא הפסיק לרגע להתנגד לכיבוש, ובהמשך למצור בעזה ולמלחמות, לצד מאבקים מעמדיים, מגדריים ואחרים בתוך החברה הישראלית, ולדרוש שלום, שוויון וצדק לכל יושבות ויושבי הארץ. אבל הוא לא הצליח לגדול.
מנגד, הימין צמח גם צמח, ההגיון של הגזענות וההפרדה, של סיפוח ועליונות יהודית, בכל רחבי הארץ השתרש והעמיק. מזה יותר מעשור מנהל הימין של נתניהו ואם תרצו קמפיין דה-לגיטימציה לעצם מושג השמאל, בהתחלה דרך המתקפה על אקדמאים ועמותות, ומשם בהדרגה על כל מי שמתעקש לקיים שותפות יהודית-ערבית כלשהי, על כל מי שמחויב לדמוקרטיה כעקרון מנחה לחברה שלנו.
מבחני הלקמוס לנאמנות שפיתח הימין – כמו דרישה לגיבוי לכוחות הביטחון ללא קשר לפשעיהם, או לגינוי של כל גילוי התנגדות של פלסטינים ושל תומכיהם בעולם (מדיפלומטיה, דרך חרם כלכלי ועד הפגנות עממיות, שלא לדבר על אלימות) – נועדו לפרק את המאבק בכיבוש, ועל הדרך שימשו לפירוק השמאל הציוני. זה האחרון מצא את עצמו בתחרות גינויים בלתי פוסקת כדי להוכיח את הפטריוטיות שלו, מתנתק כליל מהאפשרות היחידה להחלפת שלטון הימין (כלומר שותפות יהודית-ערבית), אבל לעולם לא מצליח להתנער מהתדמית שהדביקו לו שליחי השלטון הזה.
וכך אנחנו מגיעים לימינו אנו. מהשמאל הציוני נשאר רק צל של מה שהיה בעבר. מרצ, שייצגה במשך שנים את הצד היותר-פרוגרסיבי במחנה, מטעמי הישרדות נעלמה תחילה בתוך האיחוד עם מר "אין פרטנר" תומך הסיפוח החד-צדדי, ועכשיו נבלעה ברשימת העבודה. משם כבר קשה להאמין שתיחלץ, שתתמודד לבדה שוב אי פעם בעתיד הנראה לעין. העבודה, לצד מאמץ ראוי לציון לפרוץ למעגלים חדשים בפריפריה ולחזור לעולם המונחים שמאחד גם שלום וגם צדק חברתי, ממשיכה להיכשל במבחני הימין, ורק לאחרונה ניסתה שוב (לשווא) להוכיח את נאמנותה באמצעות התמיכה בפסילת היבא יזבק והגינוי לרשימה השחורה של האו"ם על מרוויחי הכיבוש.
היזון חוזר של בניית מחנה
בהקשר הזה עלייתה של הרשימה המשותפת בסקרים – לרבות הערכות שתקבל, לראשונה בהיסטוריה של המפלגות המרכיבות אותה, לפחות מנדט שלם מבוחרים יהודים – מסמנת תקווה גדולה. זה יכול להיות הרגע שלו חיכינו עשרים שנה. הרשימה המשותפת מודל בחירות 2020 (א'?) מצליחה להציג תוכנית מרשימה של גם וגם וגם וגם. גם אחדות פלסטינית לא מתנצלת מול מתקפות הימין, גם מחויבות עקבית לסיום המשטר הצבאי עם שתי מערכות החוק הנפרדות ליהודים ולערבים בשטחים, גם חזון של צדק חברתי, וגם הזמנה פתוחה למעגלים גדולים מאי פעם של יהודים להצטרף אליה.
כמו שכבר כתבו לפני אמיר פאח'ורי, מירון רפופורט, אורלי נוי ואחרים, הפנייה לבוחרים יהודים, לרבות הקמפיינים ברוסית ובאמהרית וביידיש, נעשית ללא כל התבטלות, ומתוך ביטחון של מי שרואה את עצמו כמנהיג המחנה, כריבון. זו פנייה שמציעה לשמאל היהודי את הלגיטימציה שהימין לעולם לא יעניק לו, ואת השותפות שבלעדיה הימין לעולם לא ייפול. ובשיטת השלם הגדול מסך חלקיו, בדיוק הפנייה הזו לתוך החברה היהודית מתוך גאווה והנהגה מגדילה ככל הנראה (ונדע סופית רק בלילה) גם את ההתלהבות של ציבור הבוחרים הפלסטינים, וחוזר חלילה בהיזון חוזר. כך נבנית קואליציה פוליטית שגדולה מסך חלקיה. כמו הקואליציה הצומחת של ברני סנדרס, למשל.
מיכאל מנקין כתב כאן השבוע שהשמאל עדיין מחולק בלית ברירה על בסיס קווי לאום, ושמסיבה זו הוא בוחר לפעול במסגרת הלאומית היהודית של העבודה-גשר-מרצ ולהושיט יד משם ל"מפלגת המיעוט הפלסטיני". ראשית צריך להגיד: הרשימה של השמאל הציוני היא בעלת ברית חשובה בבלימת נתניהו. זה ברור. ודאי שעדיפים פעילי עבודה המחויבים לסולידריות עם פלסטינים על מי שיוצאים נגדם, אולם הפגם הבסיסי בטיעון של מנקין הוא הנחת המוצא של אין ברירה, של ניצחון ההפרדה. הפנייה של הרשימה המשותפת ליהודים והמצביעים היהודים הרבים שבוחרים הפעם להצביע למשותפת מוכיחים אחרת, שיש ברירה.
לכן אני מצביע היום לרשימה המשותפת. כי היום, יותר מכל פעם בעבר שבה הצבעתי בתוך המחנה, אני רואה בה הזדמנות ממשית וחדשה לעתיד השמאל, לעתיד של כולנו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
