הוויכוח בלבנון: עצמאות או מדינת חסות אמריקאית

המטרה האמיתית של ישראל היא לא לפרק את חזבאללה אלא לטהר אתנית את דרום לבנון. הפגזה ישראלית על כפר בדרום לבנון, 15 באפריל 2026 (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

לבנון חצויה כיום. חלק ניכר מהציבור סבור כי יש הזדמנות להסכם עם ישראל, שיוציא את לבנון ממעגל המלחמות שחזבאללה או גורמים ערביים אחרים גררו אותה אליהן. חלק אחר סבור כי מדובר באשליה ובניסיון של האליטות בלבנון למכור את האינטרסים של המדינה לאמריקאים.

כמה מאמרים שפורסמו בתקשורת הערבית לאחר שהחלו המגעים הישירים בין ישראל ללבנון, אך לפני ההכרזה על הפסקת האש, משקפים את המתח הזה.

>> "השיעים בלבנון מרגישים שהמאבק קיומי, והתמיכה בחזבאללה גברה"

כך, לדוגמה, במאמר דעה שפרסם הפובליציסט הלבנוני חאזם סאריה בעיתון "א-שרק אל-אווסט", נטען כי המו"מ הישיר בין ישראל ללבנון הוא "התפתחות מבורכת, שמסמנת את תחילת יציאתה של לבנון לעצמאות דיפלומטית".

סאריה דחה את הביקורת מצד תומכי חזבאללה, המאשימים את לבנון בשבירת החזית האחידה נגד ישראל. לדבריו, המבקרים מתעלמים מכך שלאורך ההיסטוריה שלה שימשה לבנון, שלא בטובתה, גורם שולי מול כוחות חיצוניים שקבעו את מדיניותה, בלא שהיתה לה השפעה עליהם.

כדוגמה, סאריה הזכיר את משטר אסד, האב והבן, שהשתמשו ברטוריקה של "אחדות" כדי להצדיק את התערבותם בלבנון ואת הדם הרב ששפכו תומכיהם במלחמות האזרחים. הוא ציין גם את ההתנקשות ברפיק אל-חרירי, ראש הממשלה לשעבר, וכמובן את ההרס האדיר שהביא חזבאללה על לבנון בשל דוקטרינת "אחדות הזירות", שבשמה תקף הארגון את ישראל כהבעת תמיכה בחמאס בעזה.

סאריה הדגיש את הגיחוך שבעובדה כי בזמן שבביירות טיפלו בפצועים מ"המתקפה הפושעת" של ישראל, מיד לאחר ההכרזה על הפסקת האש בין איראן לארה"ב, ובעוד ישראל מנסה לכבוש את העיירה בינת ג'בייל בדרום המדינה, עסקו אנשי חזבאללה בקמפיין שנועד לצייר את נוואף סלאם, ראש ממשלת לבנון, כ"ציוני", משום שיזם שיחות ישירות עם ישראל.

לדעת סאריה, זו עדות לכך שאין מדובר בוויכוח אידאולוגי של ממש, אלא שהמתנגדים למו"מ מעוניינים שלבנון תישאר כפופה לאיראן. לשיטתו, סלאם פועל מתוך הנחה שעצם קיומו של מו"מ עצמאי עם ישראל – בין שהשיחות יובילו להסכם ובין שלא – מלמד על יציאתה של לבנון לעצמאות דיפלומטית.

לפי סאריה, האלטרנטיבה לעצמאות דיפלומטית היא התאבדות: אם תימשך המלחמה, היא תוביל לכיבוש ולהשמדה של דרום לבנון, להמשך קריסתה של ביירות, להחמרה במשבר הפליטים ולהתגברות מתחים בין-עדתיים. אזרחי לבנון ימשיכו להיות קורבנות במלחמה שאין להם שום שליטה עליה. המודל הנכון עבור לבנון, כך כתב, הוא זה של מדינות קטנות אחרות, משווייץ ועד איחוד האמירויות: מדינה ניטרלית, המסוגלת לתווך בין כוחות גדולים ממנה, וכך לזכות במשקל דיפלומטי גדול ממשקלה הטבעי.

כיום, טען סאריה, המדיניות של לבנון הפוכה. חזבאללה ביקש לבנות כוח צבאי בלתי פרופורציונלי, כדי לכפר, כביכול, על החסך בדיפלומטיה. ההתנגדות של חזבאללה לסלאם, הוא כתב, נובעת מהרצון לסכל את העצמאות הדיפלומטית של לבנון.

המו"מ מעורר ויכוח. שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, אחרי יציאתו מהפגישה עם שגרירת לבנון בוושינגטון, 14 באפריל 2026 (צילום: אריה לייב אברמס / פלאש90)

האתגר: להפוך את המו"מ עם ישראל לקונצנזוס

במאמר שפורסם גם הוא ב"א-שרק אל-אווסט" לפני הפסקת האש, הביע הפובליציסט הלבנוני ראמי א-רייס תמיכה במו"מ הישיר עם ישראל. א-רייס הצביע על האירוניה, לדבריו, בכך שמי שהוא מתאר כ"שליחיה של איראן" יצאו להפגין בביירות נגד המו"מ עם ישראל, בעוד שבאותו זמן ממש נציגי איראן נחתו באסלאמאבאד כדי לשאת ולתת עם ארה"ב. עוד טען א-רייס כי למרות הרטוריקה שלה, איראן למעשה הפקירה את לבנון ולא המשיכה לתקוף את ישראל, אף שזו לא הפסיקה את תקיפותיה במדינה.

דבריו של א-רייס נכתבו, כאמור, לפני הפסקת האש. בסופו של דבר הודיעה איראן כי היא מתנה את פתיחת מצרי הורמוז בהפסקת אש בלבנון, ולאחר שטראמפ הכריז על הפסקת האש הודיעה כי תפתח אותם מחדש. כלומר, איראן קישרה ישירות בין הורמוז ללבנון – דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טענותיו של א-רייס.

עם זאת, בשונה מסאריה, שהביע תמיכה לא מסויגת במו"מ ישיר עם ישראל, א-רייס סייג את תמיכתו וטען כי מי שמנהלים את המו"מ חייבים להשיג קונצנזוס בחברה הלבנונית. כל עוד אין קונצנזוס כזה, הדגיש א-רייס, גורמים העוינים את המו"מ יבקשו להביא לפיצוץ כדי לסכל את עצם קיומו או את הסיכוי שיושג הסכם כלשהו.

א-רייס הציע כי על ממשלת לבנון לנהל את ההתנגדות לכיבוש הישראלי המתנהל בשטחה, תוך שילוב חזבאללה במסגרת המדינה. כדי שהדבר יצליח, חזבאללה יצטרך להתנתק מאיראן לחלוטין ולפעול אך ורק על פי האינטרס הלאומי הלבנוני.

עד עכשיו, כתב א-רייס, חזבאללה לא עשה כן, וההוכחה לכך היא המלחמה האחרונה שיזם כתגובה להתנקשות במנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי. לדבריו, כדי לשרוד חזבאללה חייב להפוך לגורם לבנוני. הוא אינו יכול לבסס את הלגיטימציה שלו על שיח של "האשמות שחוקות בבגידה", שהלבנונים כבר אינם מאמינים לו.

אם הארגון ימשיך כך, צפה א-רייס, הוא יוסיף לגרור את לבנון לשרשרת מלחמות שיביאו לגירוש חוזר ונשנה של תושבי הדרום, ויאבד לגיטימציה הן בדרום המדינה הן בשאר חלקיה, שם ייאלצו אזרחים לתמוך בפליטים ולארחם. א-רייס קרא למדינות ערב לסייע ללבנון לעבור את התקופה הקשה, אחרת היא עלולה לקרוס וגם הן ישלמו את המחיר.

כיבוש ללא תאריך סיום

דעה כמעט הפוכה הביעה הפובליציסטית הירדנית למיס אנדוני במאמר שפרסמה באתר העיתון הערבי "אל-ערבי אל-ג'דיד". לפי אנדוני, המו"מ הישיר עם ישראל הוא ביטוי לרצונן של אליטות מסוימות בלבנון "לא לעצמאות, אלא לחסות אמריקאית".

אנדוני הדגישה כי ההסכמה למו"מ איננה מבטיחה שישראל תיסוג מהשטחים שכבשה בדרום לבנון, או את שלמותה הטריטוריאלית של המדינה. הנכונות הלבנונית למו"מ אינה ביטוי לרצון טוב, אלא לחולשה. וממש כמו בגדה המערבית, הזהירה אנדוני, ארה"ב עשויה לאפשר לישראל להמשיך בכיבוש ללא תאריך סיום.

הממשלה רוצה לשמור על עצמאות. נשיא לבנון ג'וזף עאון (ויקיפדיה)

מטרתה הסופית של ישראל, לפי אנדוני, איננה רק פירוק חזבאללה מנשקו. ישראל מכוונת לטיהור אתני בלתי הפיך של דרום לבנון. ארה"ב תאפשר זאת, שכן הפרויקט העכשווי שלה הוא השלטת הגמוניה ישראלית באזור כולו. עבור האמריקאים, המתקפה הישראלית על לבנון והרג אזרחיה הם קלף במו"מ מול איראן, טוענת אנדוני. במקביל, ישראל מפעילה לחץ על ממשלת לבנון כדי שזו תפרק את חזבאללה מנשקו ותיכנס למו"מ לפי תנאים שמכתיבות ישראל וארה"ב.

לפי אנדוני, יש לראות את ההליכה למו"מ ישיר עם ישראל על רקע מגמת הפנייה הנלהבת של אליטות לבנוניות מסוימות לארה"ב ולשליחיה באזור בשנים האחרונות, והחיפוש אחר חסותם. יותר מהתנגדות לחזבאללה, כתבה אנדוני, האליטות האלה אימצו אידאולוגיה נאו-ליברלית קיצונית והפרטה פרועה של כלכלת לבנון, תוך פירוק כל סוג של אחריות חברתית ושוויון כלכלי. הכפיפות לארה"ב הגיעה לרמה כזו, שכאשר מורגן אורטגוס, סגנית השליח האמריקאי המיוחד למזרח התיכון, דרשה מלבנון להפסיק להשתמש במונח "התנגדות" בשיח הרשמי שלה, הסכים לכך ראש הממשלה סלאם ללא כל דיון.

אנדוני כתבה כי לא ניתן להכחיש שחזבאללה אכן ניכֵּר חלקים גדולים מן העם הלבנוני, בייחוד בשל נאמנותו לאיראן והתערבותו במלחמת האזרחים הסורית. גם לבנונים שאוהדים את מאבקו של הארגון נגד ישראל מסתייגים מדרכי פעילותו בתוך לבנון ומהיותו מייצג את האינטרסים האיראניים.

מסיבה זו, טענה אנדוני, אל הכוחות בלבנון שביקשו מאז ומעולם לחתור לנורמליזציה עם ישראל, בייחוד מקרב החברה הנוצרית, הצטרפו כעת גם סונים רבים ואף שיעים. זרם זה מבטא תחושה הרווחת בעולם הערבי כולו, ולפיה ההתנגדות הערבית והפלסטינית הובסה. זרם זה בולט במיוחד בלבנון, בין השאר משום שהימין הלבנוני תמך תמיד בישראל.

אולם במקביל, כתבה אנדוני, חלה גם התפתחות הפוכה: ההתערבות הגסה של ישראל בלבנון עוררה התנגדות אפילו בלב הימין הנוצרי. בסופו של דבר, לטענתה, מגוון הקולות והכאוס בזירה הציבורית הלבנונית מעידים בעיקר על היעדרה של מדינה מתפקדת. במצב של חולשה כזו, החלטת הממשלה ללכת למו"מ ישיר עם ישראל, עוד לפני ההתחייבות להפסקת אש, חושפת עוד יותר את לבנון לתוקפנות ישראלית ואמריקאית.

כמו א-רייס, גם אנדוני קוראת לעזרה מבחוץ – אך לא ממדינות ערב אלא מאיראן. לדעתה, אסור לאיראן לנטוש כעת את לבנון, שכן עמידה לצידה תשרת את האינטרס האיראני ותאפשר לה להצטייר כמעצמה אזורית, המחויבת לשכנותיה ולבעלות בריתה. לפי אנדוני, אם איראן תמשיך לסייע ללבנון, תהיה זו הוכחה נוספת, מעבר לשליטתה במצרי הורמוז, לכך שארה"ב לא הצליחה להביס אותה.

אליצור גלוק כותב בפורום לחשיבה אזורית מבית מכון ון ליר