החרם עובד: מניע אפשרי לעמדת ההסתדרות הרפואית בעד סירוב
ליאוניד אידלמן קורא לרופאים לסרב לציית לחוק ההזנה בכפייה אם יעבור. זוהי עמדה מבורכת ואמיצה. האם יתכן שהיא הושפעה מהחשש מתגובות גופים רפואיים בעולם כלפי ההסתדרות הרפואית?
ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) הכריזה אתמול שלא תגן על רופאים שיזינו אסירים בכפייה אם אלה ייתבעו בבית הדין הבינלאומי בהאג. יו"ר הר"י, הד"ר ליאוניד אידלמן, קרא לרופאים לסרב להזין אסירים שובתי רעב בכפייה אם הכנסת תעביר בקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק שמקדם ראש הממשלה בעניין. "אתיקה רפואית גוברת על החוק", אמר אידלמן.
יש לברך על עמדתה הנחושה והאמיצה של ההסתדרות הרפואית. במציאות הישראלית בכלל לא ברור שגוף שנחשב חלק מהמיינסטרים, שמייצג עובדים בממסד שלא חשוד ברדיקליות מיוחדת, ושלא עוסק יותר מדי בפוליטיקה (למעט במסגרת מאבקי עובדים) – יתייצב באופן כל כך ברור נגד עמדת הממשלה וייקרא לאי-ציות אזרחי בהיקף כזה.
> הזנה בכפייה יכולה להרוג יותר אסירים משביתת רעב, וזה מה שהממשלה רוצה
יתכן ומדובר בעמדה עקרונית, אתית עמוקה וכנה לגמרי. יתכן, ואני בכלל לא רוצה לפסול או אפילו לערער על כך, שאידלמן מאמין בכל ליבו בצורך להתנגד לניסיון להפוך רופאים לשותפים למה שמוגדר כצורה של עינויים, ושבתור מי ששבת רעב בעצמו בעבר יש לו הזדהות מיוחדת עם הנושא.
אבל אני רוצה להדגיש זווית אחרת בסיפור. בכתבה ב"הארץ" מובאים דבריה של עו"ד לאה ופנר, מזכ"לית הר"י. לדבריה, אם רופאים ישראלים ישתתפו בהזנה בכפייה תוכל הר"י להיות מורחקת מההסתדרות הרפואית העולמית בגלל פגיעה בכללי האתיקה. מהלך כזה יהיה ללא ספק כואב לרופאים בישראל לא רק מבחינת היוקרה אלא אולי גם מבחינת האפשרות לשיתופי פעולה, כנסים בינלאומיים וכו'. מי יודע, אולי הרחקתה של ישראל גם תקשה על ופנר עצמה להמשיך בתפקידה המקביל כיועצת משפטית של ההסתדרות העולמית, ואולי גם תקשה על אידלמן להמשיך ולכהן בתפקידו הנוכחי כיו"ר ועדת הכספים והתכנון שם.
האם יכול להיות שגם לאפשרויות האלה היה חלק בהחלטתה של הר"י להתייצב בנחישות נגד ההזנה בכפייה? אולי. בכל מקרה לא קשה לדמיין מצב שבו אפילו אם אידלמן לא היה מתעניין בנושא באופן אישי כלל – היה הלחץ הבינלאומי של הקולגות מחייב אותו לנקוט עמדה.
זהו בדיוק ההיגיון שעומד מאחורי יוזמות החרם למיניהן, בעיקר אלה האקדמיות והתרבותיות, יוזמות שהפלסטינים מקדמים כאחד ממגוון כלים להתנגדות לא אלימה לכיבוש בשנים האחרונות. הרעיון מאחורי היוזמות הוא שאחרי עשרות שנים לא נראה שישראל עומדת לסיים את הכיבוש מעצמה או לכבד את החלטות האו"ם בנושא, וגם לא נראה שבציבור הישראלי יש איזושהי דרישה משמעותית לעשות זאת.
מה שכן יש בציבור הישראלי הוא שותפות ברמות שונות במפעל הכיבוש, בין אם כחיילים, כעובדים בחברות שמפיקות רווחים מהכיבוש באמצעות טכנולוגיות מעקב או משכנתאות לבנייה בהתנחלויות, ובין אם כאקדמאים באוניברסיטה שמכשירים חוקרי שב"כ או מנהלים מחקרים בשותפות עם אוניברסיטת אריאל בתוך הגדה המערבית.
> תגובה לחגי מטר: לא רק לחץ בינלאומי, גם פעילות פוליטית מקומית משפיע
לכן, אומרים הפלסטינים, הגיע הזמן למעט לחץ בינלאומי. שגם אקדמאים יידעו, למשל, שמעמדם הבינלאומי יהיה בסכנה כמו זה של הרופאים אם ימשיכו לתמוך ביוזמות שמפרות את החוק הבינלאומי. כישראלים יש לנו את האפשרות לפעול בכלים אחרים, להידבר אחד עם השני בתוך החברה שלנו ולנסות ביחד לסיים את הכיבוש למען העתיד המשותף של כולנו, אבל האם אפשר להאשים את הפלסטינים כשנוכח סרבנות השלום שלנו הם פונים לכלים שכאלה?
(אגב, מעניין האם עמדתה הנחרצת של הר"י – שאליה הצטרפו לשכת עורכי הדין והמועצה לביואתיקה של משרד הבריאות – תוביל את נתניהו לשקול שנית את הצעת החוק. זה דבר אחד להודיע שאתה נלחם ב"מחבלים" ששובתים רעב, משהו שמעטים בישראל מתעניינים בו, ודבר אחר לגמרי להתחיל להתמודד עם מרד רופאים, שאולי לא יסתפקו בסירוב אלא אף ייצאו לרחובות, יחלקו פלאיירים במחלקות ויעשו רעש שיהיה קשה להתעלם ממנו. אולי עדיף לקבור את ההצעה באיזה תת-ועדה לבחינה מחודשת).
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן