החוק שמאפשר האכלה בכפיה של שובתי רעב הוא מתן הכשר לעינויים
שביתות רעב הן כלי לגיטימי למחאה. ניסיונה של ישראל לכפות את הפסקת השימוש בו נובעת מהאפקטיביות הפוליטית שלו ולא מדאגה לבריאות האסיר
הצעת החוק שתאפשר האכלה וטיפול רפואי בכפייה של אסירים שובתי רעב, שנוסחה במשרד לביטחון פנים בתמיכת השב"ס והשב"כ, אושרה אתמול בוועדת השרים לענייני חקיקה. ההצעה אושרה למרות התנגדותם של ההסתדרות הרפואית בישראל, ארגון רופאים לזכויות אדם וארגוני זכויות אדם נוספים.
החוק, שיועבר כעת לאישורה של הכנסת, הוא חוק אכזרי ומסוכן שבמידה רבה מכשיר עינויים כלפי אסירים וגוזל מהם את טיפת האוטונומיה שנותרה להם על גופם. נראה כי מדינת ישראל מבקשת לעקר את כלי המאבק הבלתי אלים המרכזי העומד לרשות האסירים הפלסטינים, ולהעמיק את הדיכוי והשליטה על הציבור הפלסטיני.
הצעת החוק עומדת בסתירה להצהרת מלטה שפרסם ארגון הבריאות העולמי בשנת 1992 בדבר פרקטיקה רפואית מול שובתי רעב. בין השאר אומרת ההצהרה כי "האכלה מלאכותית תקינה מבחינה אתית רק אם השובת הביע הסכמה לכך או אם למרות שאינו מסוגל להחליט או לתקשר לא הביע התנגדות לכך לפני החמרת המצב." בנוסף מציינת האמנה כי "האכלה כפויה אינה קבילה מבחינה אתית. אין לאיים, לכפות או לכבול אדם לצורך האכלתו. פעולה כזו תחשב לטיפול בלתי אנושי ומשפיל".
במספר מקומות בעולם בהם ניתן היתר להאכלה בכפיה, ביניהם כלא גוואטנמו בו פתחו אסירים בשביתות רעב נרחבות, דווח על התעללות קשה, פציעות חמורות בגרון ובמערכת העיכול, זיהומים, השפלות קשות ושימוש בהאכלה כאמצעי ענישה והרתעה.
הצעת החוק הנוכחית נוסחה על רקע של שביתות רעב ממושכות ומסכנות חיים של מספר אסירים פלסטינים בבתי הכלא הישראלים. בראשם חאדר עדנאן ששבת רעב במשך 66 ימים, שביתת רעב שהביאה לשחרורו. בעקבותיו הגיעו שובתי רעב נוספים שעוררו סערה ציבורית בישראל, בציבור הפלסטיני ובעולם, ביניהם שחקן הכדורגל מחמוד סרסק, האסירה הנא שלבי וסאמר עיסאווי. שלושת אלה כמו גם שובתים נוספים שוחררו בעקבות מאבקם.
> הזנה בכפייה יכולה להרוג יותר אסירים משביתת הרעב
סאמר עיסאווי ששבת רעב מעל מאתיים ימים בבית המשפט בדיון בעתירתו נגד מעצרו המנהלי (צילום: אורן זיו)
על פי נתוני ארגון א-דמיר, בישראל מוחזקים 5,224 אסירים פוליטיים. מעל מאה מהם שובתים רעב בשלושת השבועות האחרונים.
כאסיר, נלקחים ממך החופש לנוע, החופש לראות את משפחתך, החופש לחיות את חייך. אובדן החופש הוא אובדן השליטה המוחלט. אתה רחוק מעין ציבורית ומהעולם שסביבך, ושום דבר אינו נתון עוד לבחירתך האישית מלבד דבר אחד – האוכל. כאסיר של מדינה כובשת או כעצור מנהלי הכלוא ללא משפט וללא תאריך שחרור חוסר האונים גדול עוד יותר. הכולאים שלך שולטים בכל מלבד ברוחך והאם תאכל או לא.
עבור אסירים פוליטיים הבחירה לשבות רעב היא החלטה גדולה של השבת השליטה, בחירה אמיצה וקשה של הרמת ראש, של אמירה: אם אמות מידי אמות ולא מידיכם, שום דבר לא עומד מעל החופש. ואני, למרות הצבא שלכם, מערכת המשפט והכליאה שלכם, המימון האמריקאי, מטוסי הקרב ומערך ההסברה, אני האסיר האלמוני, אביס אתכם.
השימוש בשביתות רעב ככלי מחאה של אסירים פוליטיים ושבויי מלחמה או של קבוצות מאבק נוספות הוא בעל היסטוריה מפוארת שמגיעה עד למיתולוגיה ההינדית בהודו. בהיסטוריה הקרובה יותר נעשה שימוש בשביתה במאבקם של אסירים טיבטים בסין, במאבק המחתרת האירית נגד השלטון האנגלי ומאבקן של הסופרג'יסטיות האמריקאיות והבריטיות שלחמו למען זכויות הצבעה לנשים. אחת מהן, אגב, נפטרה לאחר שהואכלה בכפיה.
שביתות רעב הם כלי מחאה בלתי אלים המעביר מסר חזק וברור. הן כלי לגיטימי, וניסיונה של ישראל לכפות את הפסקת השימוש בו נובעת מהאפקטיביות הפוליטית שלו ולא מדאגה לבריאות האסיר.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
