ההיסטוריה הארוכה של בריתות וקריאות להִפּרדות בקהילת הלהט"ב

היסטוריה משותפת של פעילות פוליטית למען שוויון וחירות למיעוטים מיניים ומגדריים. מצעד הגאווה בניו יורק, 1989 (צילום: ג'וזף ברנה, מתוך אוסף המוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית)

בטור דעה שפרסם במאקו מבקש אמרי קלמן, לשעבר יו"ר אגודת הלהט"ב, "לפרק את ברית אותיות הלהטבפא"ק+", ואם אפשר, "לסיים יפה". אם לתמצת את טיעונו של קלמן, הוא סבור שרבים מחברי הקהילה הגאה כבר השיגו את ההישגים שלשמם התארגן המאבק הגאה מלכתחילה, כך שאין הרבה טעם להמשיך את העסק. בנוסף, אליבא דקלמן, הקהילה הגאה נעשתה ל"קהילה של השתקה" בהובלתן של קבוצות ש"צברו לעצמן כוח בלתי סביר במסדרונות הנהגת הקהילה", ושאין סיבה להמשיך לסבול את התנהגותן.

>> אמרי קלמן, אכן הגיע הזמן להיפרד – ממך ומשכמותך

מיהן אותן קבוצות? קלמן לא מציין בבירור, אבל נותן רמז עבה: אלה "קבוצות אשר חבריהן אינם עסוקים בדרישה לקבל את עצמם כפי שהם, אלא נאבקים על לשנות את עצמם ואחרים – שינויים פנימיים, חיצוניים, בלתי הפיכים". במלים אחרות, קלמן רוצה להיפרד מהקהילה הטרנסית.

בבועה המצומצמת של פעילות ופעילי הקהילה הגאה, טור הדעה שלו עורר דיונים רבים, כולל בשאלה אם נכון להתייחס לדבריו ומהן המוטיבציות הפוליטיות שהניעו אותו לכתוב את מה שכתב. כל זה לא מעניין אותי כאן. אני רואה בקלמן מקרה פרטי של קול הומואי שנשמע לאורך ההיסטוריה ושעולה עכשיו מתוך הקשר פוליטי מסוים. כשנשמע הקול בעבר, בדרך כלל היו לכך השלכות שליליות על המאבק הגאה כמו שאני מבין אותו.

היסטוריה של בריתות וקריאות להִפּרדות

ההיסטוריה של המיעוטים המיניים היא גם היסטוריה של מגוון מגדרי, עוד הרבה לפני שהמלים "הומו", "לסבית", "מגדר" ו"טרנסג'נדר" באו לעולם. המרחבים המכוננים שבהם צמחה דמותו של ההומו המודרני תמיד היו כאלה שקראו תיגר על ביטויי המגדר המצופים מגברים בחברה. באנגליה של המאה ה-18, למשל, התקיימו "Molly Houses", שהיו מועדונים סודיים שהגיעו אליהם גברים שנמשכו לגברים אחרים, כמו גם מי שחיו כגברים בחיי היומיום שלהם, אבל במועדון בראו לעצמם קיום נשי: הם השתמשו בשמות נשיים, פנו זו לזו בכינויי גוף נשיים ולבשו שמלות. גם במאה ה-19 ולאורך המאה ה-20, הומואים, מלכות דראג וטרנסיות חלקו את אותם מרחבים, לפעמים גם עם לסביות וגברים טרנסים – אם היו אלה נשפים, מועדונים או מרחבי קרוזינג.

גם ההיסטוריה של הפעילות הפוליטית למען שוויון וחירות למיעוטים מיניים ומגדריים היתה משותפת. במידה רבה, תנועת המאבק הראשונה של הקהילה הגאה היתה "הוועדה המדעית-הומינטרית" שייסד ד"ר מגנוס הירשפלד בברלין בשנת 1897. לאחר הקמת רפובליקת ויימאר, הקים הירשפלד גם את "המכון לחקר המין". בשתי המסגרות האלה נאבק הירשפלד למען ביטול האיסור על משכב זכר בחוק הגרמני, אך גם למען הפסקת הרדיפה המשטרתית של מי שלבשו פרטי ביגוד של המגדר "האחר" (כלומר, זה שלא זוהו איתו בלידתם), ותרם תרומה ממשית לפיתוח הידע הרפואי לביצוע ניתוחים להתאמה מגדרית.

מגנוס הירשפלד ובן זוגו, טאו לי, בכנס הרביעי של הליגה העולמית לרפורמה מינית, 1932 (צילום: Wellcome Images, CC BY)

גם הסיפור המכונן של הפוליטיקה הגאה המודרנית – מהומות סטונוול, אותה התעמתות של הקהילה הגאה בניו יורק עם המשטרה בשנת 1969 – הוא סיפור של שיתוף פעולה בין כלל אותיות הלהט"ב. צריך לזכור, עם זאת, שמי שהנראות החיצונית שלהם היתה שונה מהנורמה המגדרית תמיד חטפו יותר מהמשטרה וסבלו מאלימות רבה יותר ברחוב. במובן הזה, הקהילה הגאה חייבת חוב היסטורי לאותם אנשים ונשים, שלא יכלו אלא להתחכך בדיכוי החברתי ובכך דחפו לביטולו (כמובן, לצד מאבקים חשובים שהובלו על ידי הומואים ולסביות ש"עברו" כסטרייטים, שחלקם גם שילמו מחירים כבדים). החוב הזה הוא לא רק סיפור אמריקאי: גם בישראל נשים טרנסיות (וגם אנשים כמו זלמן שושי, שהזדהה בו זמנית כהומו וכקוקסינל) התעמתו עם המשטרה ורשויות המדינה והשמיעו את קולן בתקשורת, בזמן שחלקים אחרים בקהילה הגאה פחדו לעשות זאת.

אבל ההיסטוריה היא לא סיפור על הרמוניה הומו-טרנסית. בכל אחת מהתקופות שציינתי עלה קול הומואי (ולפעמים גם לסבי) שביקש להיפרד מהקהילה הטרנסית, או בניסוח מעט פחות דיפלומטי: להשליך אותה מתחת לגלגלי האוטובוס.

בגרמניה של ראשית המאה העשרים ושל רפובליקת ויימאר עלתה תנועה של הומואים שהתנגדו להירשפלד. בניגוד לתפיסות המדעיות שלו, הם ביקשו להתחבר לרגשות הפולקיסטיים והלאומניים שהולידו לבסוף את הנאציזם. הם ראו בהומוסקסואליות תשוקה לגבריות, לרעות בין גברים, מהסוג שמתקיים בשורות הצבא, למשל. הם ביקשו לכונן את גרמניה כאומה של גברים חזקים, שבה הומואים – שלדעתם היו כל כך גברים עד שלא נזקקו לנשים – יובילו את העם. זה כמובן דרש להתרחק מכל שמץ של נשיות. ואכן, הם בזו לנשים, להומואים נשיים ולרעיונות של הירשפלד על התאמה מגדרית. שווה לשים לב שהתהליך הזה התרחש במהלך ומיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהיתה רגע של שינוי טקטוני בפוליטיקה האירופאית, שנחווה כמשבר בגבריות והתאפיין בעליית כחות סמכותניים.

גם בשני הגלים של עליית השמרנות בפוליטיקה האמריקאית – בשנות ה-50 ובשנות ה-80 – צמחו תנועות של הומואים ולסביות שביקשו לומר לציבור האמריקאי: אנחנו נורמליים, ממש כמוכם. ארגונים כמו "אגודת מטאשין" ו"בנות ביליטיס", שייצגו הומואים ולסביות (בהתאמה) בשנות ה-50, הדגישו שעל הומואים לדבוק בתספורת קצרה ובבגדים גבריים והמליצו ללסביות להאריך שיער וללבוש שמלות. בשנות ה-80 החל לפעול הסניף הגאה של המפלגה הרפובליקנית ("Log Cabin Republicans"), שביקש גם הוא להציג נורמליות ולהשתלב בסדר החברתי הניאו-ליברלי שהתהווה באותה עת.

לכל הארגונים הנ"ל יש גם נקודות זכות בהיסטוריה הקווירית והיו להם אפיזודות מרשימות של מאבקים אמיצים, אבל ככלל הם השמיעו את אותו קול שעולה גם מטור הדעה של קלמן: עדיף לנו בלי הטרנסיות, בלי הבוצ'ות, בלי האוחצ'ות ובלי הקוקסינלים. נוכל להשיג יותר בלעדיהם. לא מפתיע שהקול הזה נשמע באותם רגעים שבהם הפוליטיקה האמריקאית – תחת מקארתי או רייגן – היתה עוינת ביותר לקהילה הגאה.

עליית הסדר החדש

בנקודה אחת בטור שלו קלמן בהחלט צודק: באלף הנוכחי הצליחה הקהילה הגאה במערב להשיג את "האפשרות והזכות להקים משפחות, להעמיד צאצאים, להיבחר ולהתפרנס". זה קרה בזכות מאבקים מרשימים של ארגוני הקהילה הגאה, אבל גם בזכות סדר פוליטי גלובלי מסוים, שהחל להתכונן עם נפילת הגוש המזרחי וביתר שאת לאחר הפיגוע במרכז הסחר העולמי בניו יורק ויציאתה של ארה"ב ל"מלחמה בטרור". בסדר הפוליטי הזה, הקהילה הגאה הפכה לסמל לדמוקרטיה הליברלית. פוליטיקאים, מפלגות ומדינות שביקשו להציג את עצמם כשוחרי חופש, דמוקרטיה וליברליזם, דיברו על זכותם של אנשים לחיות את חייהם כפי רצונם תוך נפנוף בדגל ששת הצבעים כבני ברית של הקהילה הגאה.

גם בישראל רשמה הקהילה הישגים מרשימים לאורך שנות ה-90 והאלפיים. בשני העשורים האחרונים, היא הכשירה את הלבבות וסללה מסילות אל חיק המיינסטרים הישראלי. כמובן, לא כל הקהילה הגאה נהנתה במידה שווה מהתהליך הזה. אכן, מי שהיו מעוניינים "להקים משפחות ולהעמיד צאצאים", כלומר להיעשות דומים יותר לאותו מיינסטרים, הצליחו להתקבל במידה רבה יותר. מי שנאבקו כדי לחיות את חייהם כפי שהם רואים ורואות לנכון, גם אם באופנים שחורגים מהקונצנזוס הישראלי – התקשו יותר לעשות זאת.

הקהילה הטרנסית עומדת בחזית המאבק בשמרנות העולה. הפגנת מחאה על אלימות נגד טרנסג'נדרים (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מכל מקום, זה בעבר. הסדר הגלובלי שבמרכזו הדמוקרטיה הליברלית הולך וקורס ותחתיו עולה סדר פוליטי חדש, שאת טיבו הסופי קשה לאמוד כרגע, אבל הוא מתגלה לעינינו בעליית הפופוליזם הימני ברחבי המערב (ולא רק) ובהפנמת המאבק בין דמוקרטים ליברלים למי שאינם כאלה מהזירה הבינלאומית אל תוך המדינות עצמן. כמו אחרי שתי מלחמות העולם וכמו בקריסת מדינות הרווחה ועליית הניאו-ליברליזם בשנות ה-80, אנחנו נמצאות ונמצאים ברגע משברי, שמתאפיין בעליית הלכי רוח שמרניים, בחרדות ביחס למעמדם של גברים ושל משפחות מסורתיות ובעליית האלימות מכל הסוגים כלפי הקהילה הגאה. כמי שמסמלים את הדמוקרטיה הליברלית, להט"בים הפכו עתה לשעירים לעזאזל ולקורבנות נוחים בקרב אותם גורמים שמבקשים להחריב אותה. גם קלמן מכיר בכך, כשהוא כותב על "העלייה במספר הדיווחים על אלימות כלפי חברי קהילה".

אז מה עושים? כמו עכברים שנוטשים את הספינה, או אולי – אם לשאול מטאפורה ימית אחרת – כמו המלחים שהשליכו את יונה הנביא הימה מפחד הסופה, גם עתה עולה קולם של ההומואים המבקשים להשתחרר מעול הברית ההיסטורית בין אותיות הלהט"ב. בניגוד לימי רפובליקת ויימאר, לשנות ה-50 או לשנות ה-80, היום קל מאי פעם לעשות זאת. הקהילה הטרנסית ממילא נמצאת תחת מתקפה ברחבי העולם. התנועה הטרפית (TERF – פמיניזם רדיקלי המדיר טרנסיות) ותנועות אנטי-טרנסיות אחרות נמצאות בעלייה בבריטניה, בארה"ב ואפילו בארץ. ארגונים מסוימים בימין המשיחי בישראל מדברים על טרנסג'נדריות כעל השחתת אבריהם של ילדים, ב"ארץ נהדרת" מלעיגים על "קוויריות למען פלסטין", והנשיא טראמפ הבטיח לקצץ את תמיכת ארה"ב בטיפולים להתאמה מגדרית. למה שהומואים ולסביות יעמדו לצד הקהילה הטרנסית ואולי ישלמו על כך מחירים פוליטיים?

לא חשבתי שהנמרים יאכלו לי את הפנים

יש שתי סיבות שבגינן אני מצפה מחבריי ומחברותיי לקהילה הגאה לעמוד לימין הקהילה הטרנסית. הראשונה היא סיבה מוסרית. כפי שתיארתי בתחילת דבריי, קיימת ברית היסטורית בין הומואים, לסביות וביסקסואלים-ות ובין הקהילה הטרנסית ומופעים שונים של מגוון מגדרי. במסגרת הברית הזאת, הקהילה הטרנסית היתה שותפה פעילה במאבקים לטובת כולנו וגם סבלה יחד אתנו – והרבה פעמים יותר מקבוצות אחרות – מנחת זרועה המדכאת של חברת הכלל (לרוב בהופעתה כמשטרה, אבל לא רק). יש לנו חוב היסטורי לקהילה הטרנסית. אנשים ונשים על הקשת הטרנסג'נדרית תמיד היו חלק מאתנו או שותפות ושותפים שלנו. יהיה זה מעשה נבזי לא להיחלץ לעזרתם כשהם נמצאים תחת מתקפה, והכרזה על פרידה רשמית מהם היא ממש חטא על פשע.

ככל שהסדר החדש יתבסס כאן כך יהיה קשה יותר לכולנו. מצעד הגאווה בירושלים, ב-3 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

יש ודאי מי שלא ישתכנעו מהסיבה הזאת. אנחנו חיים וחיות בעידן שבו הקשב לטיעונים מוסריים קצר. יש, אם כן, סיבה נוספת, פוליטית: אותם כוחות שעולים בישראל ובעולם כנגד הקהילה הטרנסית לא יעצרו שם. הם מבקשים שינוי יסודי של אושיות הדמוקרטיה הליברלית. כדי להיאבק בהם, יש דווקא לחזק בריתות ולכרות בריתות נוספות עם כל מי שנפגעים משינוי כזה ועוד ייפגעו ממנו בעתיד (יש להרחיב את הבריתות גם מחוץ לקהילה הגאה וגם אל עבר קהלים שנפגעו מהליברליזם, אבל קצרה היריעה מלדון בכך כאן).

על אף תחושת הבטן שקלמן מבטא, לא יהיה קל יותר להתמודד עם האיומים המושתים על הקהילה הגאה כקבוצות נבדלות. יכול להיות שמהלך כזה יאפשר להומואים, לסביות וביסקסואלים-ות מסוימים לסבול קצת פחות בסדר השמרני המתהווה, ואולי גם יהיו מי שיאומצו בתור "מתפכחים" או הומואי מחמד על ידי אולפני ערוץ 14 ושאר השופרות של הסדר הזה, אבל ככל שהסדר החדש יתבסס כאן, כך יהיה קשה יותר לכולנו. הסיכוי היחיד להדוף אותו הוא יחד. כמו במקרים אחרים בעבר, היום הקהילה הטרנסית עומדת בחזית המאבק בשמרנות העולה, אבל מחר גם אנחנו נעמוד שם ולא יעזור לנו גם אם נצהיר שאנחנו והם כבר לא. אם לצטט את המֵם האינטרנטי המפורסם: "לא חשבתי שהנמרים יאכלו לי ת'פנים", אמרה האישה שהצביעה למפלגת הנמרים שאוכלים לאנשים את הפנים.

דותן ברום הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ממקימי "פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית" ומגיש שותף בהסכת "תולדות המיניות" שעוסק בהיסטוריה, תרבות ופוליטיקה קווירית