newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדו"ח שקובע כי קשירה היא לא טיפול פסיכיאטרי חייב להפוך למציאות

דו"ח משרד הבריאות קובע כי יש להפחית השימוש בקשירת מטופלים בבתי חולים פסיכיאטרים ב-70 אחוזים באופן מיידי, עד לצמצום כמעט מוחלט. זהו ניצחון ענק למטופלים שהעזו להרים את קולם ולפרסם עדויות

מאת:

כותבת: מיכל בסן

מחר (חמישי) יפורסם דו"ח הוועדה לצמצום ההגבלות המכניות בבתי החולים הפסיכיאטריים, או בשמה הפחות מכובס, דו"ח הועדה למניעת קשירות. עיקרי הדו"ח, המהווה הישג כביר, הם בראש ובראשונה בהמלצה לצמצום מידי של כמות הקשירות ב-70 אחוזים (ואז בצמצומן המדורג במשך שלוש השנים הבאות עד להפסקתן הכמעט מוחלטת), בהגבלת יכולתו של הצוות הרפואי לקשור מטופלים (כל קשירה מותנית בפנייה למדרג הולך ועולה של אנשי צוות בתוך בית החולים ואז מחוצה לו) וכן בהגבלה של זמן הקשירה ו/או הבידוד.

לכתיבת הדו"ח קדם מאבק בן קרוב לשלוש שנים בשטח: ראשיתו, בעמוד הפייסבוק "מטופלים שוברים שתיקה", שם התפרסמו בעקביות עדויות מטרידות מתוך מחלקות פסיכיאטריות, בתי חולים פסיכיאטריים ומוסדות אשפוז. המאבק הזה הסלים עם פרסום דו"ח שוברים קשירה שכתבה שרון פרימור מארגון "בזכות", ועם סיפורה המזעזע של נעה בת העשרים ושמונה, שנקשרה משך עשרים וארבע ימים בבית החולים תל-השומר. ביום חמישי יפורסם הדו"ח במלואו, ובניגוד לדו"חות רבים שפורסמו ואז הפכו לפסולת אורגנית – הדו"ח הזה חייב להפוך למציאות.

הקשירה היא משטור

בעיני, דו"ח הועדה למניעת קשירות הוא צעד אחד קדימה וצעד אחד אחורה. צעד אחד קדימה לקראת חברה הוגנת ושוויונית יותר, שבה טיפול נפשי הוא אכן טיפול ולא, אליבא ד'פוקו, הזדמנות להרחיק את העני, השונה והזר מהחברה הנורמטיבית תחת אצטלה רפואית. כמו כן, הוא גם צעד אחד אחורה, צעד אחד של נסיגה של המערכת מהמהלך של פירוק שירותי הרווחה, צעד אחד, מינורי ככל שיהיה, של לקיחת אחריות מטעם המדינה, על האופן בו היא מתנהלת בפועל ועל השירות והיחס שהיא מעניקה לאלו בתוכה, שהם חסרי אונים יותר מכל.

> הפוך ערוץ 2: במקום קמפיין נגד חופשות התלמידים, דרשו עוד חופש להורים

חדר אשפוז לנפגעי נפש בכפר שאול, ירושלים (נועם מוסקוביץ / פלאש90)

חדר אשפוז לנפגעי נפש בכפר שאול, ירושלים (נועם מוסקוביץ / פלאש90)

הצעד הזה, כאמור, לא נעשה מטוב לבו של משרד הבריאות וגם לא מרצונה הטוב של הפרופסיה הפסיכיאטרית. הגם שישנם יוצאי דופן, בכירי הפסיכיאטרים בישראל לא הבינו בכוחות עצמם – יש מאין – כי קשירת מטופלים איננה צעד הומאני. לו תלוי היה הדבר באנשי המקצוע שלנו, פרקטיקות של קשירה ובידוד היו, קרוב לוודאי, עדיין הנורמה. ככלות הכל, רק לפני שנתיים דיבר השיח על מטופלים "אלימים" ומטפלים המרגיעים אותם באמצעות קשירה.

הפיכת הטענה כי קשירות נעשות לצורך מניעת אלימות ל"טאבו", ויותר מזה, החלחול האיטי של ההבנה כי מרבית הקשירות נעשות לא לשם מניעת אלימות, אלא כצורת משטור – היא כשלעצמה התקדמות גדולה. ועדיין – הצעד הזה לא מספיק. בכדי להשלים את השינוי האדיר שהתחולל כאן בשנים האחרונות יש להעביר את הדו"ח ולהפוך את דרישת השטח להפסקת קשירות מדיבורים באוויר, למציאות בשטח.

הזכות למרפא

מדוע אם כן מאבקם של נפגעי הנפש לקבלת טיפול הומאני – או יותר נכון, להכרה בכך שקשירה ובידוד אינן צורות טיפול – הוא חשוב כל כך? התשובה מורכבת. ראשית כל חשוב להקדים ולומר שהמאבק הזה איננו חשוב ממאבקים אחרים. אדרבא: המאבק למען דיור ציבורי. המאבק להשוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום. המאבק להפסקת האלימות נגד נשים (האם חסרים לנו מאבקים? ממש לא), כולם חשובים וכולם, בעיניי, קשורים זה בזה. יתירה על כך, לכל המאבקים האלה שורה תחתונה אחת: כולם מגיעים מהשטח. כולם משמיעים את קולן של אוכלוסיות מוחלשות, וכולם, בסופו של דבר, אומרים דבר אחד: כולנו בנות-אדם. לכולנו מגיע יחס שוויוני והומאני.

"אל-תשליכני, לעת זקנה," נכתב במקורות. "ככלות כוחי, אל-תעזבני. לאמור, אלוהים עזבו; רדפו ותפשוהו, כי-אין מציל."

לכולנו – ילדים, נשים, נכים, להטב"קים, מזרחים, נפגעי נפש, שורדות-זנות וניצולי טראומה – מגיע להינצל. לכולנו מגיעה קורת-גג, לכולנו הזכות ללכת לישון על בטן מלאה, לכולנו מגיע להיות מוכרים כבני-אדם שלמים, בזהות שבחרנו לעצמנו. כולנו זכאים למורה ולמרפא. וכולנו זכאים לכך שהמרפא הזה, באשר הוא מרפא לגוף או מרפא לנפש, יהיה הוגן, חומל ואנושי.

מיכל בסן, מתמודדת.

> במקום מו"מ בין לא שווים – הגיע הזמן לבוררות בינלאומית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

שום תוכנית לימודים לא תמחק מהעולם את הלאומיות הפלסטינית

הדיכוי של הלאומיות הפלסטינית במערכת החינוך משיג את ההיפך מהמכוון, ומחקרים מראים כי המורות והמורים הערבים מוצאים דרכים להתמודד עמו ו"להלך בין הטיפות". ראוי שמשרד החינוך יוביל את השתחררות החברה הישראלית מפחדיה, וייתן להם אוטונומיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf