הגירוש שלנו ממסאפר יטא נמשך כבר 22 שנה

כשהייתי בן שלוש, חיילים עברו בין הבתים שלנו, גירשו את כל המשפחות בכפרים שסביבי בכוח, ועצרו את מי שניסה להישאר. 700 בני אדם הפכו לפליטים. זה קרה ב-1999, בהחלטה של אהוד ברק, אז ראש ממשלה. הצבא הרס 14 כפרים במסאפר יטא, דרום הר חברון, שם נולדתי.

הגירוש ההמוני היה אירוע טראומטי, שבמידה רבה ליווה את החיים שלי גם כשהתבגרתי. כדי להוציא את הטיהור האתני לפועל, הצבא השתמש בתירוץ, שלפיו הכפרים שלנו נמצאים בשטח אש, שבו חיילים צריכים להתאמן. זה לא נכון. רק בשנות ה-80 הוכרז האזור שבו אנחנו גרים כבר דורות כשטח אש, במטרה לגרש אותנו משם.

כשהייתי בן ארבע, המגורשים עתרו לבג"ץ. בית המשפט איפשר להם לחזור לבתים, בצו זמני, עד שתתקבל החלטה סופית. 22 שנה חלפו מאז, והמשפט נגרר. כולנו בגרנו בצל ההמתנה להחלטה: אם יגרשו את רוב מי שאני מכיר ואוהב, או שלא. מחר, ביום שלישי, צפוי להתקיים הדיון האחרון. ואחריו, החלטה.

הגורל של 1,300 אנשים עומד שוב על הפרק. לא לנו הזכות לעצב את הגורל שלנו, אלא לצבא זר, שכבש אותנו. התחושה הזו, שאתה נשלט על ידי אחרים, נמצאת בכל פרט כאן. בכל יום.

במשך 22 שנה שבהן המשפט מתנהל, ראיתי איך הצבא מפורר את הקהילה שלי: מנשל אותנו מהאדמה, לאט, ובדרך מחריב הכל – מלבד המערות שאבותינו חפרו בבטן האדמה. רק אותן הצבא לא הורס. כל דבר אחר, אפילו פאנלים סולאריים או בארות מים, נחשב "לא חוקי", ובולדוזרים מחריבים אותו.

אני פותח את הכונן הקשיח במחשב, הוא עמוס בתיעוד שצילמו המבוגרים ממני, ואני אחריהם. יש שם מאה צורות שונות של גירוש. אינספור משפחות שהחריבו את בתיהן. ואז, בחשכת הלילה, תושבים העמיסו בלוקים, שקי חול ולוחות פח בטרקטורונים שלהם, כדי לבנות מחדש עבור אלו שהפכו לחסרי בית.

הגירוש שלנו מכאן לא פסק לרגע אחד, במהלך 22 שנות המשפט. בהיעדר יכולת לגרש את כולם בבת אחת כמו ב-1999, הצבא ניסה לגרש אותנו לאט, להמאיס עלינו את החיים, כדי שנעזוב. מדי שנה ראיתי איך חיילים סותמים פה את בורות המים, חותכים צינורות, הורסים את הדרכים שמחברות בין הכפרים שלנו.

הנהיגה כאן, כיום, בדרכים המקולקלות, היא תזכורת תמידית לחוק הגזעני הזה של הצבא, שמונע מאיתנו להתקיים באדמה באופן חוקי. אפילו את כלי הרכב שבהם אנו נוהגים, חיילים מחרימים כשמתחשק להם – בטענה ש"אסור לנו לנסוע בתוך שטח אש".

החיים כאן הפכו כמעט בלתי אפשריים עבור בני הדור שלי. אנחנו רוצים להקים משפחה, לבנות בית – אבל יודעים שהצבא יהרוס לנו אותו.

מאז הקיץ האחרון, לקראת המשפט, אני נפגש בקביעות עם דיפלומטים ונציגים של הקהילה הבינלאומית, כדי להסביר להם על העוול שקורה פה, במסאפר יטא, ולבקש מהם להפעיל לחץ על הממשלה הישראלית לעצור את הרס הבתים. שאלתי את הדיפלומטים למה בשיחות שלהם עם ישראל, הם מתדיינים על מספר הבתים שייהרסו, ולא דורשים להפסיק לגמרי את ההריסות. ובעיקר שאלתי: למה לא עושים כלום? הדבר היחיד שמשנה את המציאות הם מעשים.

קשה לי, ביממה הזו שלפני המשפט, לא לחשוב על רוסיה. הקהילה הבינלאומית כולה פועלת כעת בנחישות, כדי לבודד אותה כלכלית מהמערב. כאן, העולם מתעקש למחזר מילים ריקות על פתרון שתי המדינות, ולשגר הודעות גינויים סתמיות – כאשר בשטח, המתנחלים בגדה הם כבר 10% מהיהודים בין הנהר לים. בניגוד לרוסיה, הכיבוש כאן נמשך בנחת, כי הוא משרת את המערב.

בזמן שרוסיה הופכת מאות אלפי בני אדם לפליטים, דעו שגם כאן, מחר בבוקר, ידונו שופטים בירושלים בגירוש המוני של האנשים הכי יקרים לי. הם אולי ייהפכו שוב לפליטים, באופן מכוון, כי כך הצבא שכבש אותנו דורש. והכל כדי להגשים חזון גזעני לייהד את האדמה דרומית לחברון. לצערי, מול הכיבוש הזה העולם לא עושה דבר.