הבן שלי דומה לילדים בעזה. איך חייל ששירת שם שם מסתכל עליו?

אחרי תקופה ארוכה, שבה העדפתי לא ללכת למקומות ציבוריים בערים יהודיות או מעורבות, החלטתי לאחרונה לקחת את הילדים שלי למתחם משחקים באזור חיפה. ישבנו, צפינו בילדים היהודים; הילדים שלי שיחקו איתם קצת. דיברנו בינינו בערבית, כמובן בקול רם, כי ישבתי רחוק מהילדים שלי וכי ילדים מטבעם מדברים בקול רם.

>>> איומים, חקירות וצנזורה עצמית: העיתונאים הערבים בימי מלחמה

לא הבחנתי במבטים מוזרים, אבל לרגע לא עזבו אותי המחשבות על האנשים שהיו במקום, משפחות כמונו. הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי: האם האדם הזה היה במילואים לאחרונה? האם הוא משרת ביחידה קרבית? האם הוא משרת בחיל האוויר, בתותחנים, בשריון, או שהוא עובד על דחפור D9? האם הרג מישהו מעזה? האם הרג שם ילדים?

על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, בעזה נהרגו יותר מ-15 אלף ילדים. המספר האמיתי כנראה גבוה בהרבה, כי אלפים עדיין קבורים מתחת להריסות, או שגופותיהם לא נמצאו, או שהם נקברו ללא תיעוד, או התאדו. כן, התאדו. על פי מקורות רפואיים בעזה, גופותיהם של כ-1,800 אזרחים התאדו ונעלמו בגלל השריפות והפיצוצים.

חיילים ששירתו בעזה סיפרו שהיו עדים למקרים של הרג ילדים. האמת שאין צורך בעדויות: מדי יום אנחנו רואים תמונות וסרטונים של ילדים שנהרגו או של שרידי גופות של ילדים.

ולצד השאלות האלה, עולות אצלי שאלות אחרות: איך היהודי-ישראלי הזה, שאולי שירת כחייל בעזה, מסתכל על הילדים של האזרחים הפלסטינים בישראל? איך הוא מסתכל על הבן שלי? הרי הבן שלי דומה לילדים בעזה, הוא מדבר בשפתם, השם שלו דומה לשמות שלהם. האם מי שראה את האזרחים בעזה כאויבים, יסתכל אחרת על אזרחים ערבים במקומות אחרים?

אני תוהה האם זה נורמלי שאחייה לצד חייל שביצע מעשים כאלה או אפגש איתו? איך מי שנכנס לבתים של אנשים בעזה, הרס צעצועים של ילדים, שרף קוראן וצילם את עצמו בבגדים של נשים עזתיות, יסתכל על הבית שלי? הרי אנחנו – תושבי המשולש, הגליל, הנגב והערים המעורבות – דומים לתושבי עזה. אנחנו לא רק חלק מאותו העם. חלק גדול מאוכלוסיית עזה הם פליטים או צאצאי פליטים שהגיעו מערים וכפרים בתוך הקו הירוק, ויש להם קרובי משפחה כאן.

אחרי 7 באוקטובר, היו מי שהאשימו אותנו, האזרחים הפלסטינים בישראל, באחריות לטבח שביצע חמאס, ודרשו מאיתנו לגנות שוב ושוב. כאשר ישראל החלה במעשי הטבח בעזה, נאסר עלינו לגנות אותם. המרחב שלנו להבעת דעה הצטמק כל הזמן. פחדנו לדבר, לא רצינו להסתבך. רובנו הפסיקו אפילו לנהל ויכוחים רגילים. אני מכיר אזרחים ערבים רבים שמעדיפים לא לדבר ערבית ברכבת או במקומות ציבוריים. גם לפני 7 באוקטובר התופעה הזו היתה קיימת. עכשיו היא מתרחבת.

אני שואל את עצמי איך האזרח היהודי הרגיל, שיושב בבית קפה, ושאני פוגש בקניון, ולפעמים בעבודה, יכול להצדיק את השמדת העם בעזה? יש טענה שהיהודים-הישראלים מבדילים בין תושבי עזה לאזרחים הפלסטינים בתוך ישראל. אבל בכל עימות, כמו שקרה לפני שלוש שנים באירועי מאי 2021, ההבדלה הזו קורסת. יש מי שאומר שמדובר במיעוט בקרב היהודים, אבל כשרואים את התגובות ברשתות החברתיות – לא רק לידיעה על הרוגים בעזה, אלא גם על תאונת דרכים קטלנית ברהט – הרושם הוא אחר.

ילדי בן השש מלווה אותי לפעמים לעבודה. אנחנו נוסעים יחד ברכבת. הוא, כמו כל ילד בגיל שלו, מתעניין בחדשות, שומע מה קורה בעזה. הוא יודע שהצבא הישראלי מפציץ והורג אנשים שם. הוא שואל אותי על המראות שהוא רואה, ואני לא יכול לשקר.

אני אומר לו שהחמאס ביצע מתקפה ב-7 באוקטובר והרג הרבה ישראלים, אבל גם אומר לו שזו לא המלחמה הראשונה בעזה; שהיא נתונה במצור מתמשך ושיש כיבוש. אני אומר לו שאנחנו שוחרי שלום, רוצים וחולמים שיסתיימו המלחמות, ושיגיעו כבר להסכם שיאפשר לו ולכל הילדים לחיות בשלום. אני אומר לו שחבריי היהודים חושבים כמוני.

ואז אנחנו עולים לרכבת והוא רואה את החיילים הרבים, את האנשים הרבים נושאי הנשק, והוא שואל אותי מי הם. ולפעמים הוא אומר מילים כמו "עזה" או "פלסטין", ואני נבהל, מנסה לשנות נושא ולהסיח את דעתו. אני יודע שסביר מאוד שאיש לא שם לב למה שהוא אומר, אבל יש גם אפשרות שמישהו ישים לב ויגיב, ואינני יודע לאן הדברים יתפתחו.

חבר יהודי, שנחשב לאיש שמאל, אמר לי לפני כחודש שהוא חושב שנתניהו והנהגת הצבא חלשים, כי הם לא פגעו בעזה ביד ברזל כמו שצריך. לפני שבוע, כשהלכתי באחת מערי המרכז, שמעתי שני גברים משוחחים. אחד מהם, מבוגר מאוד, אולי בן תשעים, אמר לשני: "לא תהיה עסקה". השני, הצעיר יותר, השיב: "כן, הלוואי שלא תהיה". חבר יהודי אחר אמר לי שאם לא היו חטופים בעזה, לא היינו רואים כל כך הרבה ישראלים שדורשים לשים קץ למלחמה.

אני מקווה בכל ליבי שהעמדה הזו נובעת מכך שיהודים בישראל לא נחשפים לזוועות שמתרחשות בעזה, לא באמת מבינים מה קורה שם, ולא משום שהם רוצים נקמה שאין לה סוף. הרי לא סביר שמי שמצדיק, בקלות ובלי להניד עפעף, הרס והרג של אנשים בעזה, יסתכל עלינו, האזרחים הערבים, באופן אחר – גם אם הוא טוען שהוא מסתכל עלינו אחרת וגם אם הוא רוצה להסתכל עלינו אחרת.

בחברה הערבית, אנשים חוששים מהעתיד. "חכו עד שהמלחמה בעזה תסתיים, ואז תורנו יגיע", הם אומרים. אני לגמרי מבין את התחושה הזו. הפחד של האזרחים הפלסטינים מהאזרחים היהודים, ומהרשויות במדינת ישראל, עולה בהרבה על הפחד שלהם מטילים של חזבאללה שעלולים ליפול על בתיהם.

תחושות כאלה לא הכרנו קודם בחברה הערבית, גם משום שמעולם לא ראינו הרס והרג בסדר גודל של מה שמתרחש בעזה. הידיעה שמי שביצע ומבצע את הטבח הזה יכול להיות מישהו שאני מכיר, או שפגשתי פעם, או שאפגוש יום אחד – מטילה אימה. לכך אפשר להוסיף את הנוכחות המסיבית של אזרחים יהודים עם נשק. הפחד הוא שריב או אי-הסכמה עם יהודי עלולים להסתיים בירי באזרח פלסטיני, ואיש לא יחקור את המקרה.

היחס לאזרחים הפלסטינים בישראל החל להידרדר אחרי אירועי מאי 2021, ואולי בעצם אחרי אירועי אוקטובר 2000. 7 באוקטובר רק האיץ את ההידרדרות הזו. אזרחים ערבים נעצרו על כל ציוץ או לייק ברשתות החברתיות. החלטת מפקד תחנת חיפה לסגור את סניף חד"ש בגלל סרט שהיה אמור להיות מוקרן בו על ג'נין מזכירה את ימי הממשל הצבאי.

יש מי ששואלים בחברה הערבית למה המחאה על הטבח בעזה פחותה ממה שהיה בעבר. זו שאלה לגיטימית. אבל אנחנו צריכים גם לשאול את עצמנו מהי הזכות הבאה שישראל תיקח מאיתנו, אחרי שבפועל לקחה מאיתנו את הזכות להביע דעה.

יהיה מי שיגיד לי: אם אתה מפחד לעתידך ולעתיד ילדיך, עזוב את הארץ. אני אומר שלא עזבנו את הארץ הזו גם לאחר שרוב עמנו נעקר ורוב הכפרים שלנו נהרסו בנכבה, ולא נעזוב אותה גם היום. אנחנו בארצנו ובארץ אבותינו, ולאף אחד אין זכות לומר לנו שעושים לנו טובה בכך שהשאירו אותנו כאן, בלי לעקור או להרוג אותנו.

אבל אני אכן חושש לילדיי במקום הזה. התחושות האלה יכולות להסביר את ההגירה של משפחות וזוגות צעירים. כתבנו בעבר שיש אזרחים ערבים שמהגרים בגלל הפשיעה, אבל אני מכיר הרבה משפחות, שהיגרו או מחפשות להגר בגלל שהתנאים בארץ הפכו בלתי נסבלים. קשה לאדם לחיות במדינה שמתייחסת אליו כאויב וגיס חמישי במקרה הרע, או כאזרח סוג ב' במקרה הטוב.

אנחנו יודעים שהימים קשים,והם עלולים להיות קשים עוד יותר. הגזענות עלולה להחריף ולהפוך מוצהרת יותר. אבל כל זה לא ימנע מאיתנו לדבוק בזכותנו לחיות בכבוד בארץ הזו, בחלום שלנו להשיג שלום צודק ולבנות עתיד חופשי מהרג, מגזענות ומהרס, עבור כל הילדים הפלסטינים וכל הילדים היהודים.