newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הביקורת השמאלית על מדיניות הסגר היא הפנמת הקפיטליזם

ללא ידע מקצועי מתאים ועל אף סימני השאלה הרבים ביחס לנגיף, יותר ויותר קולות בשמאל בוחרים לבקר את עצם החלטת הממשלה להטיל סגר קורונה במקום לבקר את אופן ההתמודדות שלה עם תוצאותיו. כנראה שבאמת קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כבר זמן מה שבחוגי שמאל מסוימים מתקיים דיון מוזר מאוד בעיני, בשאלה אם היה צריך או לא היה צריך להטיל סגר כללי על מנת למנוע את התפשטות מגפת הקורונה. כך, למשל, שוטחת נטלי גרויסמן במאמרה באתר "העוקץ" ביקורת נוקבת נגד מדיניות הסגר.

>>הסגר הרס מאות אלפים. היה לגיטימי להתנגד לו

חלקו של הדיון הזה שקוע בתופעה של אפידמיולוגיית כורסה ורפואת גוגל. חלקו האחר עוסק בחישובי עלות-תועלת בנוגע למספרי מתים. אחרים עומלים במרץ על איסוף, ניתוח ופירוק התגובות השונות של המדינות השונות לנגיף, בצורה שטחית ותוך התעלמות ממגוון של גורמים, סיבות והקשרים – מתוך ניסיון שנראה קצת נואש למצוא צידוקים או הפרכות לעמדותיהם שנקבעו מראש.

כיצד נקלענו לוויכוח אפידמיולגי-מדעי חסר תוחלת במקום להתעסק בכישלונה המוחלט של השיטה הכלכלית-חברתית הקיימת בהתמודדות עם משברים כאלה? (נתי שוחט / פלאש 90)

כיצד נקלענו לוויכוח אפידמיולגי-מדעי חסר תוחלת במקום להתעסק בכישלונה המוחלט של השיטה הכלכלית-חברתית הקיימת בהתמודדות עם משברים כאלה? (נתי שוחט / פלאש 90)

לטעמי, מדובר כאן בבזבוז זמן משווע ואף מסוכן, ובהתמקדות בדיוק באותו רעש לבן שנוצר – במכוון או מתוך שלא לשמה – כדי למנוע אפילו את תחילת הסיכוי לשינוי חיובי אמיתי במציאות.

כדי שיהיה סיכוי כזה, אני סבורה שהדיון הביקורתי הרלוונטי אינו על עצם היישום של צעדים שמטרתם העיקרית והמיידית היא מניעת מוות והצלת חיים – ולא אכפת לי אם של אדם צעיר ובריא או של קשיש שסובל מעוד חמש מחלות, כל סלקציה כאן היא אפריורית בלתי אנושית ובלתי מוסרית מיסודה – אלא על האופן שבו המדינה מיישמת אותם.

באופן עקרוני, יש כאן שתי שאלות נפרדות ושונות זו מזו מהותית. הראשונה היא השאלה האפידמיולוגית-מדעית-עובדתית. השנייה היא שאלת המדיניות הכלכלית, החברתית, הפסיכולוגית וכו', הרחבה יותר. השאלה הראשונה נועדה לברר את המצב העומד בפנינו. השנייה נוגעת לאופן שבו יש להתמודד עמו.

עובדתית, המידע שעמד בפנינו בימים הראשונים של "המשבר" היה די ברור: יש וירוס חדש שלבני אדם אין נוגדנים להילחם בו. מקדם ההדבקה ושיעור התמותה שלו גבוהים מאלה של שפעת חורף רגילה. קצב ההתפשטות שלו בעולם הביא את הגורמים המומחים להכריז עליו כעל "פנדמיה" – כלומר מגיפה, ב-11 במרץ. המחלה המדוברת, שזכתה לכינוי covid19, נגרמת על ידי וירוס שתוקף את דרכי הנשימה, ומועבר דרך טיפות ואולי גם אירוסולים.

האירוע כשלעצמו אינו אירוע חריג שלא קרה מעולם, ברמה כזו או אחרת של זריעת הרג והרס. לכאורה, לאנושות יש ניסיון בתחום, שאמור להפוך את העניין לפשוט יותר. כל זמן שאין תרופות או חיסונים, האמצעים הידועים הטובים ביותר למנוע התפשטות נרחבת של המגיפה הם שמירה על ריחוק פיזי, שמירה על היגיינה, והפרדה בין חולים לבריאים.

הסיבוך הגדול שהיה כבר ידוע בשלבים הדי מוקדמים הוא שבניגוד להתפרצויות קודמות בתקופה האחרונה, למשל של הווירוסים שגרמו ל-SARS ו-MERS, תקופת הדגירה של הווירוס החדש הזה היא ממושכת יחסית, ואין התאמה בין מועד הופעת הסימפטומים לבין היותו של החולה מדבק. כלומר, אנשים חולים יכולים להסתובב במשך ימים ולהדביק אחרים בלי שהם אפילו יודעים שהם חולים.

על המדע של העניין הזה אפשר לדבר ממושכות. זה באמת נושא מרתק. אבל מי שעוקב אחרי ההתפתחויות המדעיות בתחום מגלה מהר מאוד שכל הזמן מתגלים דברים חדשים על הווירוס הספציפי הזה. טבעו של המדע האמור הוא שאין ביכולתו לספק תשובות מיידיות ברמת ודאות גבוהה.

אך מכיוון שמדובר בסכנה שדורשת תגובה מיידית, הרלוונטיות של המדע כאן היתה באספקה של כמה עובדות בסיסיות: יש וירוס חדש. הוא הפך לפנדמיה. היא מועברת בצורה X. האמצעים הטובים ביותר למנוע הדבקה הם Y (כמפורט למעלה). זה מה שהיה בידי מקבלי ההחלטות כשהתכנסו כדי להחליט על התגובה הנחוצה.

לא זקוקים למחיאות כפיים אלא לציוד, לשכר ולתנאי עבודה. תושבים בירושלים מוחאים כפיים מהמרפסות כאות תודה לצוותים הרפואיים (יוסי זמיר / פלאש 90)

חובתה של המדינה לאכוף תקנות של ריחוק פיזי עד לרמה של סגר מתוך שיקולים של בריאות הציבור, בהינתן מה שהיה ידוע לנו על הקושי המעשי להפריד בין חולים לבריאים. תושבים בירושלים מוחאים כפיים מהמרפסות כאות תודה לצוותים הרפואיים (יוסי זמיר / פלאש 90)

עד לשלב הזה אין שום פוליטיקה, ואישית אני לא רואה עניין או צורך לחלוק על המומחים, בהינתן שהמומחיות שלי ושל רוב מקבלי ההחלטות בתחומי הווירולוגיה והאפידמיולוגיה היא אפסית. אני לא הולכת לד"ר גוגל כדי שיטפל בי שאני חולה או כשצריך לפתוח סתימה בצנרת. בוודאי שלא אלך אליו כדי להחליט איך להתנהל בעיצומה של מגיפה. הפוליטיקה – והביקורת השמאלית עליה – מתחילה ביישום של האמצעים האלה בשטח ברמת האוכלוסייה.

אני אישית חושבת שלמדינה יש חובה ליישם צעדים שקשורים להגנה על בריאות הציבור, בין אם מדובר בכפיית טיפול על אנשים כשידוע שהפסקתו בטרם עת עלולה לסכן את בריאות הציבור או בחיוב בחיסונים. במקרה הספציפי הזה, לדעתי זו חובתה של המדינה לאכוף תקנות של ריחוק פיזי עד לרמה של סגר מתוך שיקולים של בריאות הציבור, בהינתן מה שהיה ידוע לנו על הקושי המעשי להפריד בין חולים לבריאים. זאת, אפילו אם המדע כאן הוא ראשוני, ולא בטוח ב-100% שהצעדים הקיצוניים האלה אכן נחוצים. שיקול שגורס כי עדיף להיות בטוח עכשיו מאשר להצטער אחר כך הוא שיקול לגיטימי לגמרי בעיני. יותר מזה, אני תומכת בו לחלוטין.

אז איפה נכנסת כאן הביקורת? בכך שהמדינה אינה רופא, אפידמיולוג או מדען, ותפקידה הוא קצת רחב יותר מבירור העובדות לגבי התנהגות הווירוס וביצוע צעדים שנוגעים אך ורק למניעת התפשטות המגיפה. כשמדינה מחליטה על יישום של צעדים להגנה על בריאות הציבור, היא חייבת לבצע אותם בצורה האנושית ביותר האפשרית – תוך שקילה, שקלול וצמצום מקסימלי של כל הפגיעות האפשריות שעלולות לנבוע מהם.

שופכים את התינוק עם המים

כאמור, לא מדובר כאן בתופעה חדשה שנחתה עלינו משמים. למעשה, נעשו כבר תוכניות מקיפות כיצד להתמודד עם מגיפות מהסוג הזה. כל הגורמים הגדולים היו ידועים מראש, ועם השאר היתה צריכה להיות יכולת להתמודד תוך כדי תנועה.

שיתוק המשק, למשל, הוא גורם כזה. לא ייתכן שקובעי המדיניות לא צפו מראש שסגר כללי לתקופת זמן שאינה יומיים יגרום לפגיעה כלכלית רחבה. אין שום סיכוי שלא היתה בידם היכולת לבצע ניתוח כבר בשלב הראשון אילו ענפים ואנשים יזדקקו לסיוע גדול יותר ואילו פחות, והאמצעים לספק את הסיוע הזה. כשמדובר בצמצום מוות ופגיעה, בין אם ברמה האישית או הלאומית, קודם כל מוציאים ורק אחר כך מתמודדים עם ההשלכות. וכמעט כל המדינות שאנחנו אוהבים להשוות את עצמנו אליהן נהגו כך במידה כזאת או אחרת.

אין גם שום סיכוי שקובעי המדיניות כאן לא היו מודעים לפגיעות הרבות שיכולות לנבוע ממצב כזה, ושום דבר שבעולם לא מנע מהם לכנס כבר בימים הראשונים צוותים של מומחים במקצועות בריאות הנפש, העבודה הסוציאלית, הרפואה הכללית, החינוך וכיוצא בזאת, כדי לספק מענה בזמן אמת לכל בעיה ומצוקה שמתעוררת בתחומים האלה ואחרים.

כיצד נקלענו לוויכוח אפידמיולגי-מדעי חסר תוחלת במקום להתעסק בכישלונה המוחלט של השיטה הכלכלית-חברתית הקיימת בהתמודדות עם משברים כאלה? כיצד נקלענו לוויכוחים החישוביים שבהם אנחנו נדרשים להכריע מי יחיה ומי ימות, במקום לדרוש כמובן מאליו שכולם יקבלו לכל הפחות סיכוי הוגן לחיות?

אין שום דבר שבעולם שחייב את מקבלי ההחלטות להתעסק בקשקושים פוליטיים כמו אם לאפשר התקהלות במסגרת תפילה או לא. אין שום סיכוי שהם לא ידעו שהדבר הקדוש והחשוב ביותר במצב חירום כמו זה הוא להעביר לציבור מידע רציף, מדויק וברור ככל שניתן.

בוודאי שאי אפשר להטיל סגר למען הגנה על בריאות הציבור ובכל שאר תחומי החיים להפקיר את הציבור לגורלו. הסגר מאבד את כל משמעותו המגינה כשבין תופעות הלוואי שלו נמצאים אנשים שירעבו ללחם, שיתאבדו מדיכאון, נשים שיירצחו על ידי בני זוגן, קשישים שימותו מבדידות או ממחלות לא מטופלות אחרות וכיוצא בזאת.

בוודאי שאי אפשר להתייחס ברצינות להגבלות כשהן לא ענייניות, לא ברורות ולעתים אף נוגדות את ההיגיון הבריא. בוודאי שתיווצר בעיית אמון קשה כשהפרזנטור שמעביר את המידע לציבור עוסק בכל דבר שאינו המידע הרלוונטי, ושהנגישות למידע הרלוונטי – כולל מהן לעזאזל התקנות – אינה קיימת. וכמובן שהאמון הזה נשחק עוד יותר כשמתרחשת כאן כל הפארסה הפוליטית שקרתה בחסות המגיפה, וכשהשלטון מנצל את המשבר ניצול ציני למטרות שאינן קשורות בכהוא זה להגנה על בריאות הציבור.

אבל – וזה אבל גדול מאוד – אני ממש לא רואה איך מגיעים מכל הדברים האלה לשפיכת התינוק עם המים. כיצד הם מובילים לביקורת על הצורך בסגר כשלעצמו, ולא לביקורת על אי התפקוד ועל האכזריות של מקבלי ההחלטות, על הניצול הציני, על "ספסרות המלחמה"?

כיצד נקלענו לוויכוח אפידמיולגי-מדעי חסר תוחלת – שכל אפידמיולוג רציני יגיד לנו שיש בו מחלוקות רבות ועמוקות והוא אפוף באי ודאות מובנית שייתכן שלעולם לא תתפזר לגמרי – במקום להתעסק בכישלונה המוחלט של השיטה הכלכלית-חברתית הקיימת בהתמודדות עם משברים כאלה? כיצד נקלענו לוויכוחים החישוביים שבהם אנחנו נדרשים להכריע מי יחיה ומי ימות, במקום לדרוש כמובן מאליו שכולם יקבלו לכל הפחות סיכוי הוגן לחיות?

זה ממש נראה שבאמת קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם כפי שהוא מיושם היום, גם במקרה מובהק שבו שהוא מוכיח את עצמו כלא טבעי, לא רציונלי, לא יעיל, לא מוסרי ולא אנושי. זה כשלעצמו לא מתיישב עם מה שאני תופסת כשמאל וכביקורת שמאלית.

כלא החשיבה הניאוליברלית

תגובה אינסטינקטיבית של סגר כללי, לנוכח המידע שהיה קיים באותו זמן של קבלת ההחלטה, היא לא רק רציונלית לגמרי בעיני, היא גם מייצגת משהו חיובי מאוד – דחף אנושי, טבעי ונפלא להציל חיים ולהגן על חלשים. אבל מדוע ההנחה הסמויה המובנת מאליה הזאת שהדחף הזה לא צריך להנחות גם את אופן הטלתו של הסגר הזה? למה, למען השם, אנחנו מקבלים כעובדה את הבחירה המודעת והלא הכרחית להציג את זה כשאלת או-או? או את הטענה הבלתי קשורה למציאות ש"ככה זה במציאות"?

נכון, בהתמודדות היומיומית שלנו עם הסיטואציה אנחנו בסופו של דבר פועלים מתוך הבנה שאנחנו חיים במדינת כל אדם לעצמו, שיש בה אפס מקום לסולידריות – מבחינת המדיניות שמסריחה מהראש ומעולם לא היתה בולטת יותר בסירחונה הזה. אבל מנגד, הביקורת שלנו צריכה להיות מופנית בדיוק לזה שאנחנו חיים במדינת כל אדם לעצמו שיש בה אפס מקום לסולידריות.

הפגנה בעקבות הרצח של טטיאנה חייקין בבת ים, 4 במאי 2020 (צילום: אורן זיו)

אף אחד לא יחכה בסבלנות עד שנסיים להתעסק בסוגיות האפידמיולוגיות שברומו של עולם כדי לשאת ולתת על אופיו של ה"נורמלי" החדש. הפגנה בעקבות הרצח של טטיאנה חייקין בבת ים, 4 במאי 2020 (צילום: אורן זיו)

את זה אנחנו חייבים לדחות אם אנחנו קוראים לעצמנו שמאל, ובוודאי ששמאל ביקורתי. גם בעיצומו של המצב הזה אפשר לפעול לשנותו. גם תוך כדי קבלת הצורך בהגנה על בריאות הציבור אפשר לבקר, למחות ולפעול נגד כל שאר ההזנחה והעוולות שהוא עלול ליצור בחברה המעוותת והלא מתוקנת שאנחנו חיות בה. גם במסגרת הזאת, אפשר ליצור מסגרות שמניחות את התשתית להתמודדות עם השפעות הסגר, וגם להפעיל את הלחצים הדרושים כדי שאנשים מסוגם של מנכ"לי משרדי הבריאות והאוצר יתביישו להראות את פרצופם ברבים.

לעניות דעתי, הדיון שעוסק בעצם נחיצותם של הצעדים האלה אינו דיון שמאלי כלל וכלל, אלא דיון שמתקיים לחלוטין בתוך המסגרות הניאוליברליות, תוך כדי קבלה כמובן מאליו של הנחות היסוד שלהן. הדרישה לביקורתיות לא יכולה להתקיים בתוך המסגרת הזאת, ויותר מזה – היא אינה באמת דרישה לביקורתיות.

עם הרצון הבסיסי לציית להנחיות שמטרתן להגן על בריאות הציבור אין לי שום בעיה. עם חדלות האישים והעצלות הפוליטית והאזרחית שבקבלת כל המעטה הבלתי-אנושי שסובב את הרצון הזה כחלק מובנה ממנו יש לי בעיה קשה מאוד. ואני בהחלט רואה סתירה בין שני הדברים האלה, וחושבת שהעיסוק בראשון בא על חשבון העיסוק בשני.

המצב הרי בשום מקרה לא יחזור ל"נורמליות", ואף אחד לא יחכה בסבלנות עד שנסיים להתעסק בסוגיות האפידמיולוגיות שברומו של עולם כדי לשאת ולתת על אופיו של ה"נורמלי" החדש. אנחנו רואים כבר עכשיו שמרוויחי השיטה מפירים את כל עקרונות היסוד שלה רק כדי להבטיח את הישרדותם הפריבילגית – בין השאר גם בכמה כיוונים טובים, שרק מעידים עד כמה שינוי סדר העדיפויות הוא אפשרי והעקרונות האלה נזילים. כמה שנתעסק יותר בהסחות הדעת וברעש הלבן, כך נפספס את ההזדמנות שאולי לא תחזור על עצמה לעשות שינוי לצד החיובי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
טיימס סקוור בניו יורק, ב-6 באפריל 2020 (צילום: Brecht Bug, CC BY-NC-ND 2.0)

טיימס סקוור בניו יורק, ב-6 באפריל 2020 (צילום: Brecht Bug, CC BY-NC-ND 2.0)

ערים ירוקות ונעימות לאדם הן כבר לא פנטזיה רחוקה

מגיפת הקורונה הפכה את הצפיפות העירונית מיתרון לסכנת חיים, והאיצה תהליכים שהופכים את המרחב בערים לידידותי יותר לאדם ולסביבה. אך יש לזכור שכדי שהשינויים האלה ייהפכו קבועים, ויגיעו גם למקומות שאין להם משאבים ויכולות לעשות אותם בעצמם, נדרש לחץ ציבורי – ממש עכשיו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf