הסגר הרס מאות אלפים. היה לגיטימי להתנגד לו

אני לא אפידמיולוג וגם מומחיות הגוגל שלי היא מוגבלת למדי. ובכל זאת, אני מבקש לחלוק כאן על שכתבה עמיתתי יונית מוזס כאן. בעיקר אני חולק על השורה התחתונה שלה, ולפיה הביקורת על הסגר המוחלט שהטילה ישראל הוא הפנמת הקפיטליזם.

>> הביקורת השמאלית על מדיניות הסגר היא הפנמת הקפיטליזם

אני חושב בדיוק ההפך. קבלת הסגר המוחלט ללא כל תהייה, ועיסוק רק ב"איך עושים את הסגר קל יותר", דינם כקבלת השיטה כפי שהיא, תוך קבלת חלוקת עבודה מלאכותית בין הדרג "המקצועי" לדרג "הפוליטי". כאילו כל מה שנשאר לעשות לפוליטיקה הוא לנהל את השיירים שמשאירים לה המומחים – בין אם הם כלכלנים, גנרלים או רופאים.

אין מחלוקת מבחינתי על כך שווירוס הקורונה הוא מדבק, קשה לעקוב אחרי התפשטותו וכמובן שאי אפשר לחלוק על מידת קטלניותו. 287 אלף המתים שהפיל עד הבוקר הזה הם עדות לכך. אין גם מחלוקת אמיתית שריחוק חברתי כלשהו הוא דרך יעילה להילחם בו, כמו בכל מחלה מדבקת אחרת. לא צריך לקחת קורס באפידמיולוגיה ב-MIT כדי לדעת זאת. מספיק לקרוא את התנ"ך, שם נכתב כי מי שיימצא חולה צרעת "בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא י"ג, מ"ו).

אלא שמאז ימי המקרא הרפואה התפתחה – וככה גם החברה האנושית. וכפי ש"עין תחת עין" היא לא דרך המלך במשפט הפלילי היום, ככה גם הרחקת חולים מחוץ למחנה היא לא דרך הטיפול היחידה במגיפות. יש בידינו אמצעים יותר מתוחכמים.

ואכן, מול התפשטות הקורונה, מדינות שונות נקטו אמצעים שונים: סגר קיצוני של אזורים נגועים; בדיקות קפדניות לכל מי שנכנס למדינה ומערך בדיקות מפותח בתוך המדינה אבל חופש תנועה פנימי; חופש תנועה כמעט מוחלט תוך הסתפקות בהמלצות וולונטריות לריחוק; ורמות שונות של סגר מוחלט על כל המדינה.

התוצאות עד עכשיו לא מצביעות על שיטה אחת כעדיפה באופן נחרץ על פני האחרות, אבל ודאי  שמופרך לומר שמי שהחליט על סגר עשה זאת מנימוקים סוציאל-דמוקרטיים ומי שהחליט על חופש תנועה עשה זאת מנימוקים קפיטליסטיים.

לפיכך היה מקום לוויכוח על שאלת הסגר, משום שמהרגע הראשון שאלת הסגר היתה שאלה פוליטית-חברתית-כלכלית – ולא רק שאלה רפואית נטו.

מה עוד שמי שהחליט על הסגר בישראל הם אנשים שלא למדו אפילו יום אחד רפואה מימיהם – ראש הממשלה בנימין נתניהו, מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב וראש המועצה לביטחון לאומי מאיר בן שבת. אחד הוא פוליטיקאי, שני הוא כלכלן ושלישי הוא איש הממסד הביטחוני. שניים מתוכם היו אחראים אישית לייבוש מערכת הבריאות הציבורית במשך שנים. אין שום סיבה להתייחס להחלטה שלהם כהחלטה מקצועית נטו שכל כולה רצון לשמור על בריאות הציבור.

האופציה הקלה ביותר

ניסיון להציג את מי שחלק על הסגר הכללי שהטילה ישראל כמי שלא אכפת לו מחיי אדם הוא לא הוגן, במקרה הטוב. ועדת סל התרופות מקבלת מדי שנה מידי פוליטיקאים תקציב מוגבל לתרופות חדשות ומתוכו היא בוחרת למי לתת סיכוי רב יותר לחיות ולמי לא, גם על פי מדדים כמותיים.

מי שהחליט על סגר גם היה צריך להביא בחשבון שהוא עלול להביא לעלייה בתמותה ממחלות אחרות, שכן בתי החולים כוונו כולם לטיפול בקורונה ואזרחים חששו לצאת מבתיהם להיבדק. כלומר אפילו מהבחינה הרפואית הצרה, היתה כאן העדפה של מניעת תמותה מקורונה על פני תמותה מגורמים אחרים.

ישראל החליטה בסופו של דבר על סגר כולל. זו בהחלט אופציה לגיטימית, אבל היא גם היתה האופציה הכי קלה. לישראל, בניגוד לרוב מדינות העולם, בוודאי באירופה, יש שער כניסה אחד מרכזי – נתב"ג. אפשר היה להחליט שבודקים בקפדנות את כל מי שנוחת. הרי האנשים האלה ידועים בשמם ובכתובתם.

אפשר היה גם להכין מערך משוכלל של בדיקות. אפשר היה להגן הגנה מיוחדת על מקומות רגישים כמו בתי אבות. אפשר היה להשקיע במערך הסברה משמעותי ולקרוא לאחריות של אזרחים.

מההתרשמות שלי מהליכה ברחובות תל אביב, האזרחים צייתו בסך הכל להנחיות. אבל זה היה קצת יותר מורכב. לרשות הפלסטינית – שבניגוד לישראל אין לה שום שליטה מי נכנס ומי יוצא ממנה וכמובן משאביה הבריאותיים נחותים בהרבה – לא כמעט ברירה אלא לנקוט את השיטה התנ"כית של בידוד מוחלט. ישראל לא היתה חייבת לחזור לספר ויקרא.

יותר מכך. מכיוון שההחלטה על הסגר היתה מראש החלטה פוליטית לא פחות מאשר בריאותית, ההשלכות החברתיות המזעזעות של הסגר המוחלט – מאות אלפי מובטלים, הרס מוחלט של מפעל חיים של עשרות אלפי בעלי עסקים קטנים – היו צריכות להיות חלק מההחלטה הראשונית.

אם מחליטים על סגר מוחלט בלי להחליט מראש על סיוע של קרוב ל-100% לקבוצות החלשות בחברה, אז עדיף לא להחליט על סגר בכלל. אם מראש לא מוכנים לפצות את מאות האלפים שחייהם ייהרסו, אז צריך לחפש דרכים אחרות שלא יגרמו לתוצאה הזאת. אין שום תוקף מוסרי להחלטה של "בואו נעשה סגר ואחר כך נראה".

בעיני, העמדה השמאלית נמצאת בדיוק שם – לא לקבל את ההחלטה הלכאורה מקצועית, ואחר כך לרוץ לתקן את התוצאות שלה. זוהי בדיוק קבלת השיטה.

עמדה שמאלית חייבת לבקר את ההחלטה הראשונית מכל ההיבטים שלה – בריאות הציבור, בריאות החברה, בריאות הדמוקרטיה, בריאות הצדק החברתי. לא יכולה ואסור שתתקיים הפרדה. כמובן שכל החלטה היא פשרה, אבל היא צריכה לפשר בין כל המרכיבים האלה, ולא לקחת מרכיב אחד – ההידבקות בקורונה – ולבודד אותו מהשאר.

ויש עוד עניין. מאז ראשית משבר הקורונה, רבים מצטטים את "דוקטרינת ההלם" של נעמי קליין. בצדק מסוים. יש לה רלוונטיות שכן נראה שמשבר הקורונה מנוצל לחיזוק החזקים ולהחלשת החלשים.

אפשר לראות את זה באופן הכי ברור בטריליוני הדולרים שהעביר ממשל טראמפ לתאגידים הישר מכיסם של האזרחים המתרוששים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שבאמריקה נרשמו 33 מיליון מובטלים חדשים והבורסה חוגגת.

אני לא אומר שטראמפ, נתניהו או מנהיגים באירופה שהחליטו על סגר אימצו מראש "דוקטרינת הלם" כדי לשנות את פני החברה. אבל בתור אנשים פוליטים, אנחנו מחויבים להסתכל על מבחן התוצאה לא פחות ואולי יותר מאשר על מבחן הכוונה. ואם היה סיכוי סביר שזו תהיה התוצאה של הסגר המוחלט, הרי זו סיבה מצוינת להתנגד להחלטה, גם אם היו לה כוונות מעולות.