הבחירה של המנהיג החדש בגרמניה: ישראל או החוק הבינלאומי

הנוף הפוליטי השתנה. שלטי בחירות של CDU ו-SPD בפרנקפורט, בינואר 2025 (צילום: conceptphoto.info / פליקר, CC BY 2.0)

תוצאות הבחירות בגרמניה מסמנות נקודת מפנה במדיניות החוץ של המדינה. ראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), פרידריך מרץ, מיהר לאותת על יישור קו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. פחות מ-24 שעות אחרי שקיבל את נתח הקולות הגדול ביותר בבחירות, מה שהפך אותו למועמד הריאלי היחיד לתפקיד הקנצלר, מרץ הזמין את נתניהו לביקור – בצעד מפורש של התרסה נגד החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) להוציא צווי מעצר נגד נתניהו ושר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, בעילה של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, וגם נגד מנהיגי חמאס שחוסלו בינתיים.

"אני חושב שזה רעיון אבסורדי לגמרי שראש ממשלת ישראל לא יכול לבקר ברפובליקה הפדרלית של גרמניה", הכריז מרץ במסיבת עיתונאים אחרי הבחירות, והבהיר היטב מה עמדת מפלגתו בנוגע לישראל. הצעד מציב את גרמניה במרכז של עימות שהולך ומסלים עם ה-ICC – שאמנם קדם לבחירות, אך עלול להשפיע בצורה משמעותית על עמדת האיחוד האירופי בנוגע לסמכויותיו של בית הדין.

צווי המעצר שהוציא ה-ICC הגיעו בתקופה שבה בית הדין נמצא תחת התקפה הולכת וגוברת מצד ממשלות מערביות. ממשל ביידן הבהיר שוושינגטון תתנגד לכל ניסיון לדרוש דין וחשבון מהמנהיגים בישראל. הנשיא דונלד טראמפ הלך אפילו יותר רחוק, והטיל סנקציות על ה-ICC. כעת נשאלת השאלה אם האיחוד האירופי – ובמיוחד גרמניה – יילכו בעקבותיו.

המתח הזה אינו חדש לגמרי: כשה-ICC ביקש את צווי המעצר בשנה שעברה, גרמניה לא הצהירה על תמיכה, אלא הגישה תסקיר "ידיד בית המשפט" (amicus curiae) – תרגיל משפטי שמעכב את התהליך, ומבטיח כיסוי דיפלומטי ומשפטי לישראל. הטענה של ברלין נשענה על מה שמכונה "עקרון המשלימות", שנותן עדיפות לחקירות ברמה הלאומית על תביעה בינלאומית. זאת, אף על פי שארגוני זכויות אדם בישראל, כמו יש דין, הזהירו באופן ברור שישראל לא נוהגת לחקור את פשעי המלחמה של עצמה ברצינות.

מומחים בלתי תלויים כמו מנהל Human Rights Watch לשעבר, קנת' רות', מצביעים על דפוס רחב יותר בגרמניה: העדפת "אינטרס המדינה" (Staatsräson) – מדיניות עמומה של שמירה על ביטחון ישראל ככפרה היסטורית על השואה – על פני המחויבות לחוק הבינלאומי. עם מרץ בשלטון, רבים חוששים שחוסר האיזון הזה יידרדר עוד ויגיע לשפל חסר תקדים.

תפקידה של גרמניה כאן הוא מכריע. במשך שנים, ברלין מיצבה את עצמה כמגינה עיקשת של ישראל וכמדינה שנמצאת בחזית קידום הסדר הבינלאומי מבוסס הכללים. אבל מאז המתקפה הישראלית על עזה אחרי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, כבר לא ניתן להתעלם מהקונפליקט בין שתי המחויבויות האלה. רבים חוששים שאם גרמניה תיישר קו עם ארה"ב בהתנגדות לאישומים של ה-ICC, ההשלכות של זה יהיו רחבות הרבה יותר מהגנה על המנהיגים הישראליים ממתן דין וחשבון, ולא יהיו מוגבלות לישראל בלבד.

כשנשאל על עמדתו של מרץ לגבי ה-ICC, נקט אחד ממנהיגי מפלגת השמאל "די לינקה", יאן ואן אקן, בעמדה אופוזיציונית מובהקת: "כמובן שצריך לעצור את נתניהו אם יגיע לגרמניה", הוא אמר, "זה החוק הבינלאומי". ואן אקן מתח ביקורת חריפה על מרץ, טען שהוא לוקה ב"מוסר כפול", וקרא להצעתו להתעלם מצו המעצר שהוציא ה-ICC לנתניהו "קטסטרופה". אם גרמניה תתייחס ברצינות לצווי המעצר של ה-ICC, זה יאותת שמדינות אירופה מוכנות להיאבק בהתערבות האמריקאית, ולהחליש את יכולתה של וושינגטון לאיים על בית הדין. אבל זה "אם" גדול מאוד. בינתיים, גרמניה מהססת לאתגר את ההגמוניה האמריקאית.

מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני AfD, אליס ויידל, לא הגיבה פומבית על צו המעצר של ה-ICC נגד נתניהו. אך הפגישה שקיימה לאחרונה עם סגן נשיא ארה"ב, ג'יי. די. ואנס – שנתפסת כשבירה של טאבו פוליטי – מאותת על ברית מעמיקה עם המטרות הגיאופוליטיות של הימין האמריקאי. אף שוויידל מתחה בעבר ביקורת מתונה על המדיניות של נתניהו בעזה, היא צפויה כעת ליישר קו עם ממשל טראמפ בסוגיות של מדיניות חוץ גלובלית.

הפכו לכוח דומיננטי בפוליטיקה הגרמנית. תעמולת בחירות של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) באופנבך, ב-8 בפברואר 2025 (צילום: conceptphoto.info / פליקר, CC BY 2.0)

גם השאלה אם ממשלתו של מרץ תתבצר בתפקיד ההגנה על מנהיגי ישראלי אינה לגמרי חדשה. המדיניות בעידן הקנצלרית אנגלה מרקל הציבה את "האינטרס הלאומי" בנוגע לישראל כעיקרון מנחה, אבל עדיין ניסתה לשמור על איזון שברירי – תמיכה בישראל תוך כדי תשלום מס שפתיים, לכל הפחות, לחוק הבינלאומי. נראה שהאיזון הזה קורס כעת, ומוחלף בדחייה מלאה של סמכות ה-ICC. וזה אינו רלוונטי לנתניהו בלבד.

אם גרמניה ובעלות בריתה באירופה ילכו בעקבות ארה"ב ויצטרפו לערעור סמכותו של ה-ICC, הם יקבעו תקדים מסוכן, לא רק לישראל-פלסטין אלא לכל מאמץ עתידי לדרוש ממדינות דין וחשבון על פשעי מלחמה. אם אירופה תטען של-ICC אין סמכות לגבי ישראל, מה ימנע ממוסקבה או אפילו ממדינות מערביות לטעון טענות דומות? כשהוא מגן על נתניהו, מרץ לא רק מקבל החלטת מדיניות חוץ, הוא מסייע לעצב מחדש את הזירה הגלובלית שבה קיימת דרישה לתת דין וחשבון, על חשבון הסדר הבינלאומי שגרמניה טוענת שהיא דוגלת בו.

"חומת האש" מתנדנדת

אבל ה-CDU אינם העניין המרכזי של הבחירות האחרונות בגרמניה. התוצאה המדאיגה ביותר שלהן היתה ההיקף העצום של התחזקות הימין הקיצוני. שיעור ההצבעה למפלגת אלטרנטיבה לגרמניה (AfD) עלה ל-20%, עם 152 מושבים בפרלמנט הגרמני, ובכך היא הפכה לכוח דומיננטי בפוליטיקה הגרמנית. זאת, עם מצע שכולל גירוש המוני, התכנסות לאומנית, גזענות גלויה והתקפה על הרב תרבותיות.

הצלחתה של ה-AfD היא חלק מתופעה רחבה יותר במערב, של שקיעה כלכלית שמתדלקת פוליטיקה ראקציונרית. וכמו במדינות אחרות, גם מפלגות הממסד בגרמניה חשבו שאימוץ של רטוריקה ימנית קיצונית – כמו הצגת מגבלות על הגירה וקבלת מבקשי מקלט כאמצעים ביטחוניים דחופים – תנטרל את האיום. במקום זה, הרטוריקה הזאת רק הפכה את הקיצוניות של AfD ללגיטימית, וסייעה למפלגה להיכנס ללב המיינסטרים.

במזרח גרמניה, ההתחזקות של AfD היתה בולטת במיוחד, וחשפה פצעים ישנים שלא החלימו מאיחוד גרמניה אחרי נפילת חומת ברלין. ה- AfD ניצלו את הטינה המתמשכת: קריסת התעשיות מהעידן הסוציאליסטי, הברוטליות של הניאוליברליזם של אחרי המלחמה הקרה, וממסד פוליטי שמעולם לא קיים את ההבטחות שלו בנוגע לגרמניה המאוחדת. המספרים מספרים סיפור ברור: 38% ממצביעי מעמד הפועלים תמכו ב- AfD, כמעט פי שלושה משיעור התמיכה שלה זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD).

הפערים הכלכליים היו מניע מרכזי. ב-2022, רק 39% מהגרמנים האמינו שהכלכלה נמצאת במצב גרוע; כיום, השיעור זינק ל-83%, ובקרב מצביעי AfD הוא מגיע ל-96%. אינפלציה, ירידה בשכר ומשבר דיור מעמיק יצרו קרקע פוריה למפלגה שניזונה מפחד מהגירה ומדעיכה כלכלית. אבל ה-AfD גם מספרים סיפור על כישלונותיהן של מפלגות המיינסטרים. כאשר פוליטיקאים מהמרכז העמיקו את מדיניות הצנע והגדילו את ההוצאות הביטחוניות, תוך כדי התעלמות מהחששות של מעמד הפועלים, הימין הקיצוני נכנס לזירה עם תשובות פשטניות: האשמת מהגרים, האשמת האליטות, האשמת השמאל והאשמת הפוליטיקה הליברלית ("woke").

עבור אחד מחמישה מצביעים בגרמניה, המסר הזה הספיק. שיעור ההצבעה בבחירות הנוכחיות הגיע לשיא היסטורי – הגבוה ביותר מאז איחוד גרמניה – כשאנשים רבים שלא הצביעו בעבר נטו לכיוון ה-AfD. עכשיו נשאלת השאלה עד כמה הקיצוניות של AfD תשפיע על הממשלה החדשה. ה-AfD כבר הצליחו להפוך ללגיטימיות עמדות שלא היה ניתן להשמיע בפומבי לפני עשור. וככל שהנורמליזציה של המפלגה מתגברת, רבים מאמינים ש"חומת האש" לכאורה של גרמניה – המחויבות של הממסד לא להיכנס לקואליציה עם הימין הקיצוני – עלולה לקרוס עד הבחירות הבאות ב-2029.

פער בין דורי גובר

בתוך כך, ההתחזקות הבלתי צפויה של מפלגת השמאל מדגישה את הפער הבין דורי הגובר בפוליטיקה הגרמנית. בעוד מצביעים מבוגרים יותר המשיכו לתמוך במפלגות הממסד או פנו למפלגת הימין הקיצוני AfD, הבוחרים הצעירים יותר – במיוחד נשים צעירות – נהרו לשמאל. זה לא היה קשור רק לצדק כלכלי או לתסכול מהסטטוס קוו; זו היתה גם תגובה למפלגות המרכז שנירמלו רטוריקה נגד מהגרים ולהיסוס של מרץ בעניין "חומת האש" כמה שבועות לפני הבחירות.

גם למדיניות החוץ היה כאן תפקיד. די לינקה היתה אחת המפלגות הבודדות שהתנגדה בזהירות למתקפה הישראלית על עזה. זאת, בזמן שמפלגות המיינסטרים – כולל מפלגת הירוקים, שנחשבה פעם לאלטרנטיבה פרוגרסיבית שמתנגדת למלחמות – לא הצליחו לתפוס את הזעם של הדור הצעיר, שעוצב על ידי משבר האקלים, אי השוויון הגובר והזוועות בזמן אמת של פשעי המלחמה שמבוצעים באמצעות נשק מתוצרת גרמניה.

האם יצליחו לתרגם את המומנטום לכוח פוליטי יציב? הפגנה של מפלגת די לינקה נגד מכירת נשק לישראל בפרנקפורט, בנובמבר 2024 (צילום: conceptphoto.info / פליקר, CC BY 2.0)

בזמן שדי לינקה התחזקה בעזרת אקטיביזם שבא מהשטח ומהרשתות החברתות, ה-AfD רתמו תערובת רעילה של רטוריקה נגד מהגרים ולאומנות ימנית קיצונית. שאלת מפתח אחת בחודשים הקרובים תהיה האם די לינקה יצליחו לתרגם את המומנטום שלהם לכוח פוליטי יציב – או שהשסעים בשמאל, במיוחד לנוכח עלייתה של מפלגת BSW של זארה וואגנקנכט – שהיו חסרים לה כמה רק אלפי קולות כדי להגיע לאחוז החסימה, שעומד על 5% – יפצלו את התנועה לפני שתצליח לעצב מחדש את הנוף הפוליטי.

בשנה האחרונה, גרמניה הגדילה את יצוא הנשק לממשלתו של נתניהו תחת דגל ה"אינטרס הלאומי", וכך יצרה, אולי שלא ביודעין, אפשרות ל-AfD לנצל באופן יעיל את הדוקטרינה הזאת לצורכיה. "האינטרס הלאומי" הפך למגן נוח לימין הקיצוני, שמאפשר לו להסתיר את האנטישמיות שלו במסווה של תמיכה בלתי מעורערת בישראל.

דוגמה מובהקת לכך היתה חילופי הדברים ברשת X בין בעליה אלון מאסק ומנהיגת ה-AfD אליס ויידל. בעיוות בוטה של העובדות ההיסטוריות, ויידל טענה את הטענה האבסורדית שהיטלר היה "קומוניסט", ואז המשיכה לקביעה מפוקפקת נוספת: שהאנטישמיות של היום נוכחת בעיקר בקרב "פלסטינים שמאלנים" שמותחים ביקורת על ישראל. ההערות האלה איחדו בצורה חלקה בין הנטייה של AfD לשכתב את ההיסטוריה לבין ההתקפות השכיחות של המפלגה על תרבות הזיכרון הגרמנית, כל זאת תחת עמדה פרו-ישראלית שקשה להבחין בינה לבין העמדה שבה מחזיק המיינסטרים הפוליטי.

הנוף הפוליטי המשתנה בגרמניה מעורר כמה שאלות דוחקות. האם האיחוד האירופי ייאבק בהתערבות האמריקאית ב-ICC, או שממשלת גרמניה החדשה תסייע לוושינגטון לפרק את אחד מהמגנונים האחרונים שנשארו לתביעת דין וחשבון בעולם – גם בעניין ישראל וגם בעניין רוסיה? וכאשר גרמניה נוטה לימין תחת מרץ, האם ההתחזקות הבלתי צפויה של די לינקה מסמלת התעוררות רחבה של אופוזיציה שמאלית, או שאולי זו רק חריגה זמנית?

אין ספק שלהחלטות שתקבל גרמניה בחודשים הבאים יהיו השלכות שיחרגו הרבה מעבר לגבולותיה. מה שמונח על הכף כאן ברור לגמרי: עתיד החוק הבינלאומי, הארגון מחדש של הפוליטיקה באירופה, והפרק הבא בהתחזקות הימין הקיצוני בעולם.

האנו האונשטיין הוא עיתונאי עצמאי וסופר מברלין. עבודותיו התפרסמו בין השאר ב"גרדיאן", "האינטרספט" ו"ברלינר צייטונג". מאנגלית: יונית מוזס