האסון שלנו הוא הדלק לתוכניות המשיחיות שלהם. זה חייב להיפסק

בשם המחירים האישיים שאנחנו שילמנו, הממשלה והצבא מנהלים מסע נקמה נפשע וחסר היגיון. בתים הרוסים לאחר טבח 7 באוקטובר בקיבוץ כפר עזה (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

שנינו ילידי עוטף עזה, משפחותינו גרו באזור עד לאחרונה. למדנו בבית הספר האזורי שער הנגב בימים אחרים, לפני הקסאמים והפצמ"רים, לפני ה"צבע אדום" ואפילו לפני שהנגב המערבי הפך ל"עוטף עזה". הכרנו על רקע אהבה לסוסים והתחברנו, למרות הפרש הגילים בינינו. מעוז היה מגיע ברכיבה מניר עם כדי לרכוב באורווה בכפר עזה. אף שהאורווה ממוקמת בקצה הקיבוץ, בנקודה המשקיפה על רצועת עזה, בכלל לא חשבנו עליהם – על שני מיליון בני האדם שחיים שם, מעבר לגדר. היינו נערים.

עם ההתבגרות כל אחד מאיתנו התפכח ועשה דרך משלו – מעוז הפך ליזם ופעיל שלום וזיו הפכה למנכ"לית ארגון זכויות האדם 'יש דין'. שותפות הגורל של אסון 7 באוקטובר חיברה בינינו לאחר 30 שנה. כמו רבים, מתקפת חמאס הרצחנית שינתה את חיינו וגבתה מאיתנו מחיר אישי נורא. מעוז שכל את הוריו שנרצחו בממ"ד בביתם בנתיב העשרה; זיו, שביקרה את משפחתה בכפר עזה, שרדה את הטבח ושכלה את גיסתה שנרצחה גם היא בממ"ד. איבדנו גם חברים ומכרים רבים מכדי למנות כאן.

כ-1,200 אנשים חפים מפשע נרצחו ומאות נוספים ונוספות נחטפו לעזה במתקפה שפוררה את הקהילות שבהן גדלנו, ובדיעבד גם את החברה הישראלית כולה. בזמן שחלף מאז, נוספו לחיינו אבל וצער מתמידים ולצידם תחושה מתגברת של זעם. אנחנו רואים בכאב איך כוחות קיצוניים מנצלים את האסון כדי להגשים שאיפות משיחיות מסוכנות, חלקם אפילו חוגגים "תקופה של נס".

המסע שעשינו מאז הימים היפים שבילינו באורוות העץ הקסומה של כפר עזה דומה. שנינו למדנו מה מתרחש מאחורי הגדר הפיזית והווירטואלית שבנו פוליטיקאים ציניים, גנרלים צמאי דם ומערכת חינוך חד ממדית, ופעלנו להכיר גם בבני האדם החיים שם, באנושיותם ובזכויותיהם.

לכן, מקומם כל כך שבשם המחירים האישיים שאנחנו שילמנו, הממשלה והצבא מנהלים מסע נקמה נפשע וחסר היגיון או אופק מדיני המתחולל בעזה כבר למעלה משנה. עשרות אלפי ההרוגים, מדיניות ההרעבה, הגירוש וההרס מעלים חששות כבדים שישראל מבצעת טיהור אתני וייתכן שאף ג'נוסייד. בו בזמן, הממשלה דוהרת להחלת ריבונותה בגדה המערבית, שמשמעותה קיבוע העליונות היהודית והפיכת ישראל כולה למדינת אפרטהייד באופן רשמי ומוצהר.

האלימות והדיכוי הם מרכיבים מרכזיים בתוכנית המשיחית. זה לא מקרה שתחת הממשלה הנוכחית התגברה מאוד אלימות המתנחלים והפכה לעבריינות שיטתית שמטרתה לגרש ולדחוק את הפלסטינים מאדמותיהם. האלימות חסרת המעצורים הביאה לעקירה בכפייה של קהילות שלמות תוך זמן קצר. כפרים ועיירות פלסטיניים בגדה המערבית חשופים באופן יומיומי לאלימות, הצתות, איומים, השחתת רכוש והתנכלויות. בכירים בממשלה מובילים מדיניות של חסינות לעבריינים הפוגעים בפלסטינים, ותומכים בפרקטיקות שמשמעותן טיהור אתני גם בגדה. ראש הממשלה, השרים סמוטריץ' ובן גביר ורבים אחרים בקואליציה מכחישים את קיומה של האלימות, ובה בעת גם תומכים בה ואף מתגמלים אותה באמצעות הכשרת מאחזים בלתי חוקיים ותנופת בנייה ופיתוח חסרת תקדים בהתנחלויות.

האלימות חסרת המעצורים הביאה לעקירה בכפייה של קהילות שלמות תוך זמן קצר. קהילה אום ג'מאל שבצפון בקעת הירדן (צילום: אורן זיו)

במשך שנים ההנהגה הישראלית מגביהה את החומות ומפרידה בין ישראלים ופלסטינים כדי שלא נכיר זה את זה, ובעיקר כדי שלא נדע ונחשוב מה קורה בצד השני; שנים שאומרים לנו שעוד מיגון, עוד כוח צבאי, עוד פיתוחים טכנולוגיים ושכלול החומה, יספקו לנו הגנה; שנים מטפחים את הזרות, הניכור, הפחד והשנאה ושנים מנסים למכור לנו שהתנחלויות והמשך השליטה בפלסטינים יביאו ביטחון לאזרחי ישראל. אלא שהמציאות היא הפוכה לחלוטין – הדרך היחידה להשיג ביטחון היא למנוע את המלחמה הבאה, לא להתכונן אליה.

עבור רבים מחברי הכנסת והשרים, סיום המלחמה בעזה, החזרת החטופים והסכם מדיני הם חלום בלהות. הם לא יוותרו על ההזדמנות שנקרתה בדרכם לכבוש מחדש את עזה ולהתנחל בה, תוך העתקת דפוסי הפעולה האלימים מהגדה. מה שנראה היה בתחילת המלחמה כתנועה שולית והזויה צבר תאוצה והתנרמל לא רק בשוליים הסהרוריים של הימין, אלא גם במפלגת השלטון. למען הגשמת חזונם הם מוכנים להקריב לא רק את החטופים שעדיין נמקים בשבי חמאס, אלא את כולנו. על הניסים והנפלאות שהם מדברים בהם משלמים בדם כבר עכשיו עשרות אלפי בני אדם. והם לא מחכים לנס משמיים, הם פועלים כל הזמן להגשמת החזון, למשל שיירת הקרוואנים שהוציאה תנועת נחלה, שבראשותה עומדת דניאלה וייס, לגבול עזה, בהשתתפות חברי כנסת.

דניאלה וייס באירוע סוכות בגבול עזה בקריאה להקמת התנחלויות ברצועה (צילום: אורן זיו)

הפנטזיה המשיחית המסוכנת של "ישראל הגדולה", הכוללת גם את עזה והגדה, מאיימת על היציבות האזורית, מחסלת כל אפשרות להסכם עתידי, מציבה את ישראל בעימות ישיר עם הקהילה הבינלאומית ומצביעה על כשל מוסרי עמוק, משום שהיא הופכת את כולנו לשותפים לביצועם של האיומים שבפשעים.

האלימות שבאמצעותה יתממש החזון אינה משרתת צדק או ביטחון; היא מפוררת את ערכי האנושיות, הסולידריות והכבוד הבסיסיים של החברה הישראלית ומנציחה את השנאה לדורות הבאים. הממשלה הרעה בתולדותינו חונקת כל תקווה לעתיד טוב יותר וכולאת אותנו בתוך מעגל של סבל ואובדן.

7 באוקטובר צריך היה, ועדיין יכול, להפוך לתזכורת לכל מה שאפשר לאבד כששנאה וקנאות דתית מנהלות את חיינו. אנחנו, שנמצאים במעגל הנפגעים הראשון, מאמינים בכל לב שהדרך להבטיח חיים לכל תושבי המקום הזה מבוססת על הכרה הדדית, שוויון ושותפות. שהיכרות, שיתוף ידע, ניסיון ופעולה משותפת הם הדרך לבנות אלטרנטיבה. דווקא מתוך הכאב, אנחנו חייבים להאמין ולפעול למען עתיד אחר שיביא תקווה וחיים לשני העמים. אסור לנו לתת לקיצוניים לקבוע את עתידנו.