האם יש מקום אצלכם בקמפוס לכאב הערבי שלי?

איך אפשר להמשיך את היום בכיתה עם הבכי שמחכה מחוץ לדלת? סטודנטים בקמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

"עדיף להיוולד כיהודי בישראל, או כערבי בשטחים הכבושים בגדה או בעזה. אבל הבֵּין-לבין הזה כבר בלתי אפשרי. הוא הורג". הדברים הללו נאמרו באגביות במהלך הפסקת קפה באוניברסיטת בן-גוריון, לפני זמן מה, והמשיך להדהד בראשי. הסטודנט שאמר אותם הצליח לסכם היטב את החוויה הכללית של הערבים בישראל בכלל, ובפרט את חווייתם של הסטודנטיות והסטודנטים הערבים בין כותלי הקמפוס בעת המלחמה.

>> אני לא על תנאי יותר

"אני חושבת שהשנה האחרונה לימדה אותי, ולמעשה את רוב הסטודנטים הפלסטינים בישראל, איך להסתיר, להעלים ואפילו למחוק את עצמנו ואת הרגשות שלנו. למדנו למחוק את השייכות לעם שלנו ולנסות לשרטט לעצמנו מה מותר לנו להרגיש ולהגיד. ייקח שנים עד שנבין מה דיכאנו והדחקנו", אומרת ר', סטודנטית פלסטינית שהעדיפה להישאר בעילום שם, כמו כל הסטודנטיות והסטודנטים ששוחחתי איתם.

כבר מהיום הראשון למלחמה, הסטודנטים הערבים מצאו את עצמם על הגבול שבין שני עולמות מנוגדים – מציאות אחת בשפת האם, הערבית, ומציאות אחרת בשפה העברית. בריצה בין השיעורים, כשהם מציצים בחדשות להתעדכן, פוש החדשות של צד אחד מדווח על "חיסול חוליית פעילים של החמאס", ואילו מהצד השני של אותו גבול בלתי נראה לא מפסקים לדווח על "תקיפת צבא הכיבוש, רוב ההרוגים הם ילדים ונשים".

כבר בימיה הראשונים של המלחמה אלפים נהרגו. כיום, כעבור שנה חצי, סופרים בעזה יותר מ-50 אלף הרוגים – וזה עוד לפני ספירת אלפי בני אדם נעדרים. מציאות זו מתרחשת במרחק של כשעה מקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון, שבימיה הראשונים של המלחמה ספגה אבדות קשה במיוחד. רבים מאנשי הסגל, המשפחות שלהם וסטודנטים באוניברסיטה נהרגו בבוקר 7 באוקטובר.

כך מצאו את עצמם הסטודנטים הערבים בלב סערה מתמשכת, מאז ועד היום. הם נלכדו על הגבול שבין הערבית לעברית, בין פלסטין לישראל. מציאות אחת לשני נרטיבים שביניהם אין גשר, אין תיווך, רק קיום אחד סכיזופרני.

חרף זאת ובלית ברירה, הם נאלצו להמשיך בחייהם, כאילו ניתן לאחוז בשני העולמות בעת ובעונה אחת. בבאר שבע הם צריכים לשבת בכיתות מסודרות, להכין שיעורים, לכתוב עבודות וללמוד למבחנים. לעיתים, כשהם שקועים בסיכום מאמר אקדמי, נשמעת אזעקת צבע אדום, שלא נותנת להם לשכוח את המרחק שלהם מהמלחמה בעזה. אחרי שהצופרים דועכים, השיעור ממשיך; העבודות חייבות להימסר, הבחינות מתקרבות, והם שבים הישר למסלול, בחזרה לקיום הסכיזופרני.

לקראת סוף תקופת המבחנים ורגע לפני תחילת סמסטר האביב, פגשתי את אלה החיים את המתח שבין שני העולמות. במסדרונות האוניברסיטה שוחחנו אודות נושאים רבים, שכולם עסקו בשאלה מהי המשמעות של להיות סטודנט ערבי בעת הזאת באוניברסיטת בן גוריון.

"מאז שהתחילה המלחמה, הכל השתנה מהיסוד. גם כיום, כעבור שנה וחצי, אי אפשר אפילו לחשוב על אירוע פוליטי, חברתי או אפילו תרבותי בערבית – לא כזה שסטודנטים ערבים יארגנו ובוודאי לא כזה שהאגודה או האוניברסיטה ייזמו", אומרת סטודנטית למדעי הרוח.

"מעולם לא חששתי לשים על המחשב מדבקה של דגל פלסטין", היא ממשיכה. "בעיניי זה היה מעשה יפה שמבטא את הדעות שלי, לא יותר מזה. אבל מאז שפרצה המלחמה, אפילו המדבקה הזו לא ניצלה מההסתה. כל מדבקה שיש עליה מילים בערבית הפכה למטרה למסיתים. הסיפור של המדבקה, קטן ופשוט ככל שיהיה, משקף היטב את השינוי הדרמטי שהתרחש".

"בזמן שהעם שלנו עובר רצח עם, אנחנו ישבנו וראינו חדשות". פלסטינים נושאים גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית על ח'אן יונס, ב-18 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ס', סטודנט בפקולטה למדעי החברה, אומר דברים דומים. "אני מכיר סטודנט שחשש להזדהות כפלסטיני. בכל הזדמנות שבה נדרש להזדהות, הוא העדיף להגיד שהוא ישראלי". מיותר לציין כי רוב הסטודנטים הערבים נעלמו מהרשתות החברתיות כליל. ס' אומר שבעיני חבריו לספסל הלימודים, הוא וחבריו הערבים הפכו בין לילה "לדוברים הרשמיים של חמאס בקמפוס".

י', גם הוא סטודנט בפקולטה להנדסה, מרחיב: "שיחות מתנהלות בזהירות יתרה – במיוחד בשפה הערבית, מחשש לתגובות או לפרשנויות שגויות מצד מי שאינם דוברי השפה". סטודנט אחר סיפר שכל פעולה, שולית ככל שתהיה, הפכת להיות מאבק פוליטי – הליכה בקמפוס, שיחה בערבית בין חברים ואפילו השתתפות בדיונים בכיתה. "כל פעולה מלווה בתחושת אי-נוחות ואף פחד", אומר י'. "לאחר 7 באוקטובר, נוצרה התחושה שקריאה להרג אנשים היא הנורמה, ושכל מי שחושב אחרת אינו שפוי".

לצד הקפדנות והזהירות בבחירת מילים, א' מסביר כי אף על פי שיש לו לפעמים מה להגיד בשיחות או בדיונים, הוא "חושש לומר משהו שעלול להתפרש בצורה שגויה, במיוחד כי יש כאלה שרוצים לפרש את דבריי לפי רצונם, גם אם כוונתי היתה אחרת לחלוטין. העברית אינה שפת האם שלי, מה שמעצים את החששות הקיימים ממילא".

החשש הקיומי עלה רמה. חלק ניכר מהסטודנטים הערבים אף מפחדים להגיע לאוניברסיטה. "יש לי חברים שפירוש אמרו לי 'אני לא רוצה ללכת לקמפוס היום'", אומרת ר'. "כששאלתי אותם למה, הם ענו 'מפחד'. בשיעור אחד הוצגה תמונה של עזתים לוקחים אוכל ממשאיות סיוע, ושמעתי אמירות מזעזעות נוסח 'תסתכלו על הזומבים האלה' – וזה היה עוד המקרה הטוב. פחדתי באותו רגע ולא ידעתי מה לעשות: האם לענות, להגיב? מה תהיה תגובת הסטודנטים האחרים? האם הם בכלל רואים בעזתים בני אדם? לא ידעתי מה מותר לי לומר ומה אסור. מאז שפרצה המלחמה, האמירות הגזעניות הגיעו לרמה חסרת תקדים. כמעט בכל פעם ששמעתי משהו פוליטי או התייחסות למלחמה, הרגשתי שזה נאמר ישירות נגדי, אבל הרגשתי וידעתי שאסור לי להגיב".

ילדים שאין להם אפילו פיסת לחם לאכול או מים לשתות. זירת הפצצה ישראלית בעיר עזה, ב-18 במרץ 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

כבר שנה וחצי נראה שהסטודנטים הערבים מתאמצים להבין את המציאות הסובבת אותם, על חוקי ההישרדות החדשים שלה. א' זיקק בפניי את חווית הפיצול באמצעות תיאור רגע אחד קריטי עבורו. "במהלך יום הלימודים, כשיש לי חלון בין השיעורים, אני מתעדכן בחדשות, בעיקר דרך מקורות בערבית. ברשתות החברתיות אני נחשף לתמונות קשות – הפצצות, הרג, פצועים, הרס של בתי ספר ובתי חולים, ילדים שאין להם אפילו פיסת לחם לאכול או מים לשתות.

"ואז, כשאני מרים את הראש ומתבונן סביבי – המציאות כאן אחרת לחלוטין. יש לי הכול: אוכל, מים, מחשב, כסף. גם אם חסר לי משהו, אני יכול פשוט ללכת ולקנות אותו. באותו רגע אני מבין שאנשים שחיים במרחק של פחות משעה נסיעה ממני נמצאים במצב של אסון מוחלט. התחושה הזאת קורעת אותי מבפנים. קשה לתאר את ההשפעה הנפשית של זה – אני לא יודע איך לתפקד".

בין שני עולמות

"הישראלים חיים בבועה", אומרת ר'. "האוניברסיטה משקפת את החברה: הישראלים חיים במציאות מקבילה, שבה רק הם יכולים להביע את כאבם ואת צערם, ושוכחים שיש עוד אנשים שסובלים – והם אולי אפילו יושבים לידם בשיעור.

"אנחנו, הפלסטינים בישראל, במלכוד – לטוב ולרע. מצד אחד, אנחנו מכירים את היהודים מקרוב ולא חושבים שהם מפלצות, ומצד שני אנחנו גם לא חושבים שהעם הפלסטיני הם מפלצות. יש בכל צד אנשים קיצוניים, אבל בניגוד לשני הצדדים, אנחנו חיים את שני העולמות. ובזמן שהעם שלנו עובר רצח עם, אנחנו ישבנו וראינו חדשות".

לקראת סוף השיחה עם ר', שאלתי את דעתה על השעיית המרצה סבסטיאן בן דניאל. "הסיפור הזה הציב אותנו בפני דילמה. לא ידעתי על זה בזמן אמת, עד שחברה יהודייה לספסל הלימודים סיפרה לי". מצד אחד, היא אומרת, "אני מעריצה אותו כי הוא אומר בגלוי דברים שאני מפחדת אפילו לחשוב. אילו פלסטיני היה מתבטא כך, הוא היה בכלא לכל הפחות". ר' מבינה היטב את הסכנה הטמונה בהשעיית המרצה היהודי שאמר דברים לא פופולריים בעיני החברה היהודית, וההשלכות ההרסניות שממתינות מעבר לפינה למרצים וחוקרים ערבים.

מצד שני, היא אומרת, "אם החברה הישראלית קורסת לפשיזם מוחלט, למה שאציל אותה מעצמה? כן, אנחנו נסבול הכי הרבה, אבל מה שבן גביר עושה בצורה בוטה – גנץ יעשה בחליפה יקרה ובדרך אלגנטית יותר. ההקצנה לימין קיצוני היא תוצאה של מעשי החברה הישראלית, ולהציל אותה מעצמה זו לא העבודה שלי".

דומה שר' חזתה את מה שצפוי להגיע, בשיחה שנערכה בזמן הפסקת האש. השיחות עם הסטודנטים שיקפו היטב את האווירה המכבידה, החשש והלחץ, ואת הצורך הבלתי פוסק להגדיר מחדש – כצורך קיומי ממש – מהי זהות, ובייחוד מהי המשמעות של זהות ערבית בתוך מרחב יהודי. השאלה שהכרנו היטב לפני המלחמה, הפכה במהלכה לתרגיל מתמשך בהישרדות פסיכולוגית. החושים שלנו קהו, עד כדי שעברנו למעין תת-קיום בצל תחושה של תפקוד על אוטומט.

ערבית או עברית? מותר לי לכאוב עכשיו? איך אפשר להמשיך את היום בכיתה עם הבכי שמחכה מחוץ לדלת? עם הלילות ללא שינה?

תוך כדי השיחות, כאילו שמעתי אותם צועקים בשקט ובתחנונים – האם יש מקום אצלכם בקמפוס לכאב הערבי שלי?

ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון