האם יש טעם לדבר עם ישראלים? הפער המעמיק בין הגדה לעזה

"הפלסטיני בעזה צריך שתבין אותו לפני שאתה מטיף לו". "האזור הצהוב" בשליטה ישראלית בשכונת תופאח בעיר עזה, ב-27 ביולי 2026 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

יולי 2026. בעוד המלחמה האסונית בעזה מתקרבת לסוף שנתה השלישית, הזהות הלאומית הפלסטינית עוברת התפרקות חסרת תקדים. הגבולות הפיזיים של הכיבוש מפרידים זה מכבר בין הגדה המערבית לעזה, אך המלחמה חוללה פיצול עמוק נוסף: תהום פסיכולוגית, מוסרית ופוליטית שעיצבו כמעט אלף ימים של ג'נוסייד.

השבר הזה ניכר, בין היתר, במחלוקות סביב ההתנגדות, היחסים עם החברה הישראלית והלגיטימיות של מוסדות פוליטיים, וכן במחלוקת יסודית יותר: למי הזכות לדבר בשם העם הפלסטיני.

הזרז המיידי לחידוש הדיון הפנימי הזה היה ראיון עם ד"ר דלאל עריקאת, אקדמאית בולטת וחברה במועצה המהפכנית של תנועת פתח, שפורסם ב-10 ביולי ב"סברה", מגזין פלסטיני בשפה העברית הפונה לציבור הישראלי. עריקאת אמרה בראיון כי "המסר שלי לחברה הישראלית אינו מסר של עוינות, הוא מסר של אחריות", וטענה ש"ביטחונו של הישראלי לא יושג ללא ביטחונו של הפלסטיני". היא דחקה בישראלים להכיר בכך שהכיבוש הפך לנטל מוסרי גלובלי.

מסר של אחריות. דלאל עריקאת (צילום: ערין רינאוי)

מבחינת עריקאת, הראיון נועד "לזרוק אבן למים עומדים" – לקרוא תיגר על ההנחות הישראליות ולפתוח מחדש מרחב לדיון פוליטי. תחת זאת הוא עורר תגובת נגד פנימית עזה, שחשפה פער הולך ומתרחב בתפיסת המשמעות הפוליטית של המלחמה בקרב פלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובתפוצות.

אחת הביקורות האינטלקטואליות החריפות ביותר היתה זו של הכותבת והחוקרת הפלסטינית ביסאן עדואן, במקור מעזה וכיום כותבת מהגולה. עדואן מייצגת זרם ביקורתי במחשבה הפלסטינית כלפי ההנהגה הפוליטית הקיימת והמורשת המוסדית של הסכמי אוסלו. בניתוח שפורסם ב-23 ביולי ב-Republic of Palestine, טענה עדואן שהרטוריקה של עריקאת תקועה "במסגרת אינטלקטואלית שלא עזבה את אוסלו, גם אחרי שישראל זנחה אותה".

לפי עדואן, הבעיה המרכזית אינה מחסור בהסברים פלסטיניים המגיעים לציבור הישראלי, אלא שליטתה של אידיאולוגיה קולוניאלית בחברה שכבר שלוש שנים עדה להרג שיטתי של פלסטינים בלי שהתפתחה בה התנגדות פנימית של ממש. מנקודת המבט הזאת, "פוליטיקת השכנוע" המסורתית אינה רלוונטית, מכיוון שהציבור הישראלי אינו קהל ניטרלי, אלא קהל שהתודעה הפוליטית שלו משולבת באופן מלא בפרויקט הקולוניאלי-מתנחלי עצמו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

גם פעילים וחוקרים בגדה המערבית דוחים את הניסיון לפנות לציבור הישראלי. החוקרת סמאח סוויטי מציבה אתגר מוסרי ישיר, וטוענת שהציבור שעריקאת מנסה לשכנע הוא אותו ציבור שבחר בממשלה שאחראית למלחמה וממשיך לתמוך בה. סוויטי מציינת כי "זו החברה שהרגה את יצחק רבין כשניסה לעשות הסכם שלום, שכבר הובס".

סוויטי גם מטילה ספק בתכליתה ובפועלה של הוועדה לקשר עם החברה הישראלית של אש"ף, וקוראת לדין וחשבון ציבורי בעניין הישגי הוועדה בשנות ההרס. לתפיסתה, אין להשקיע אנרגיה פוליטית פלסטינית ב"ליטוש דמותו של הקורבן" בפני קהלים ישראליים, מכיוון שהדבר עלול להפוך מאבק פוליטי בכיבוש לבעיית תקשורת גרידא.

עזה והגדה: הישרדות לעומת אידיאולוגיה

מאחורי הדיונים האינטלקטואליים האלה עומד פער עמוק יותר, שמקורו בגיאוגרפיה. אקדמאית מעזה שעימה שוחחתי תיארה את המלחמה ככזו היוצרת "טראומה שמכוננת את הרג הנשמה הלאומית הקולקטיבית". היא מזהירה מפני פער תהומי של "אי-הבנה" בין עזה לגדה המערבית.

ממקום של ביטחון יחסי, שחקנים פוליטיים ופעילים בגדה המערבית יכולים להגן על עמדות בלתי מתפשרות, להעדיף את טוהר השיח הלאומי ולדחות כל פעולה שנראית כנורמליזציה. לעומת זאת, תושבי עזה חיים במציאות שונה לגמרי, שבה הציבור אינו דן בטוהר פוליטי מופשט, אלא מתחנן להצלה. "הפלסטיני בעזה צריך שתבין אותו לפני שאתה מטיף לו", היא אומרת, ומשקפת את החיכוך הגובר בשאלה למי הסמכות המוסרית להגדיר את העמדה הלאומית.

הפער הזה אינו אנקדוטלי. הוא ניכר בבירור בסקרי דעת קהל כבר זמן מה. בסקר דעת קהל מספר 93, שערך המרכז הפלסטיני לחקר מדיניות וסקרים (PCPSR) ב-3–7 בספטמבר 2024, התמיכה במאבק מזוין כאמצעי הטוב ביותר לסיום הכיבוש צנחה בעזה ל-36%, לעומת 50% בגדה המערבית; ואילו התמיכה במשא ומתן עלתה בעזה ל-40%, לעומת 24% בגדה המערבית.

בזמנו, 75% מהמשיבים בגדה המערבית הביעו שביעות רצון מהצבתו של יחיא סינוואר בראשות הנהגת חמאס, ואילו 65% מהמשיבים בעזה הביעו חוסר שביעות רצון מכך – פער המשקף כיצד אסטרטגיות נתפסות באופן סימבולי מבחוץ, אך נשפטות בעזה לנוכח השלכותיהן האנושיות. באופן דומה, בעוד 83% מהמשיבים בגדה התנגדו לחזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה, 42% מהעזתים תמכו בכך כאמצעי מעשי להשבת היציבות ולהפסקת המלחמה.

מורכבות נוספת בעמדתם של תושבי הגדה נובעת מהסתירה הפנימית בין השיח בערים ובין צורכי ההישרדות באזורים הכפריים. בעוד בשיח הפוליטי וברשתות החברתיות בערים כמו רמאללה קוראים לחרם מוחלט על החברה הישראלית, חקלאים פלסטינים בכפרים הנתונים לאיום, כמו סינג'יל ודיר ג'ריר, מתמודדים עם מציאות יומיומית שדורשת פרגמטיות בשטח.

החקלאים האלה, שמתמודדים עם אלימות יומיומית מצד מתנחלים, מתאמים באופן סדיר נוכחות מגינה עם פעילים ישראלים ובינלאומיים, ולעיתים קרובות מתקשרים אליהם לפני שהם פונים לרשות הפלסטינית או לסיעות פוליטיות אחרות. שיתוף הפעולה הזה בשטח אינו מעיד על אמון פוליטי או על נורמליזציה, אלא משקף את ההיעדר המוחלט של הגנה מוסדית רשמית ואת הצורך הדוחק לשרוד בארכיפלג של קהילות מבודדות.

>> פלסטינים בגדה נדרשים לבחור: גירוש או דיכוי אלים

בסופו של דבר, הסערה סביב הראיון של עריקאת מראה ששלוש שנים של מלחמה יצרו בקרב הפלסטינים יקומים מוסריים ופוליטיים מובחנים. בעזה, האכזריות הקיצונית דחקה רבים לעבר ריאליזם כפוי, שבו ניתנת עדיפות לכל הסדר פוליטי שיכול להפסיק את ההרג. בגדה המערבית ובגולה, אותו הרס בדיוק חיזק עמדה של סירוב, שרואה בכל מגע עם החברה הישראלית אשליה שמסתירה את מציאות האלימות המתמשכת.

לקראת מלאות שלוש שנים למלחמה, האתגר אינו רק למצוא קול משותף כדי לדבר עם העולם החיצון, אלא גם ליצור שפה משותפת שתאפשר לפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובתפוצות להבין אלה את מציאות חייהם של אלה.

סאמי סואלמה הוא חוקר פוליטיקה ומדעי החברה המתגורר ברמאללה