האם אנחנו בפתחה של אינתיפאדה שלישית?

מאז שהאינתיפאדה השנייה התחילה להתפוגג, בתחילת 2005, מדי כמה זמן אנחנו שומעים הכרזות על בואה של אינתיפאדה שלישית. "אינתיפאדת הסכינים" ב-2015, צעדות השיבה ב-2018, אירועי מאי ב-2021, רק לשם דוגמה, אכן סימנו הסלמה באלימות ובקטלניות של הסכסוך, אבל בסופו של דבר לא הגיעו לכדי התקוממות פלסטינית כוללת, מהסוג שראינו באינתיפאדה הראשונה או השנייה, כל אחת על פי דרכה.

לכן כדאי להיות זהירים מאוד לפני שמכריזים שאנחנו אולי בפתחה של אינתיפאדה שלישית. אבל יש כמה אלמנטים שיכולים לאפשר אותה ולהפוך סדרה של אירועים אלימים – 14 ההרוגים הישראלים בפיגועים בבאר שבע, חדרה, בני ברק ותל אביב, ו-14 ההרוגים הפלסטינים בפעולות צבאיות של ישראל מאז תחילת אפריל בג'נין, בשכם, בחוסאן, בסילוואד ובמקומות אחרים בגדה המערבית, שישה רק ב-24 השעות שבין רביעי לחמישי השבוע – לכדי עימות כולל.

רצף האירועים של החודש האחרון החל בכלל בשני פיגועים שביצעו פלסטינים אזרחי ישראל, שהיו מזוהים עם דעאש. במקביל, עלה החשש שדווקא ירושלים – שייח' ג'ראח ושער שכם – תהיה מוקד להסלמה, כמו בשנה שעברה. אך בזמן שהמשטרה והשב"כ היו עסוקים במצב בתוך ישראל ובמזרח ירושלים, שם המשטרה גיבשה מדיניות קצת יותר סובלנית השנה, בתוך כמה שבועות הפכה הגדה לזירה העיקרית.

מבחינת ישראל, זה קרה אחרי שהתברר שהמפגעים בבני ברק ובתל אביב יצאו מאזור ג'נין, דרך פרצות בגדר ההפרדה. התגובה הכמעט אוטומטית של מערכת הביטחון היתה למקד את הפעילות הצבאית בצפון הגדה. בין השאר, גם בפעולות יח"צ שאין להן כל הגיון ביטחוני, כמו לתפוס את אביו של המפגע מבני ברק כי "שיבח" את בנו.

לאחר מכן הגיעה ההחלטה, לפחות זמנית, לסגור את כל הפרצות בגדר ההפרדה בעזרת חיילים וסיורים מוגברים. ההכרזה על "סגירת הפרצות" היא מגוחכת, מכיוון שישנם חלקים בה שהם יותר חורים מאשר גדר. ההסלמה הנוכחית חשפה את הסוד הגלוי, לפלסטינים ולמערכת הביטחון, שבפועל הגדר לא קיימת, ושזהו אינטרס כלכלי וביטחוני ישראלי שעשרות אלפי פועלים יכנסו מדי יום לעבוד בזול בישראל.

במקום לנצל את האירוע כי לחשוב מחדש על מדיניות ההיתרים, שממילא לא שווה הרבה כשכל אחד יכול עובר את הגדר, מערכת הביטחון בחרה שוב אוטומטית בהפעלת עוד כוח, כולל ההצעה לבנות חומה מבטון ממרכז הארץ – מבת חפר ועד לסלאם.

בעוד חלקים בצבא הציעו דווקא לרכך את מדיניות ההיתרים, כדי לאפשר מעבר חוקי ורשמי של יותר פועלים, בשב"כ דחו זאת – אולי מכיוון שברז ההיתרים מאפשר להם להפעיל לחצים על פלסטינים ובני משפחותיהם, שביום אחד יכולים לאבד את היכולת להתפרנס.

כיצד מה שהחל לפני שבועיים כפעילות מוגברת אך ממוקדת יחסית באזור ג'נין – בניסיון לתפוס חמושים ולמפות בתים לקראת הריסה – הפך להסלמה בכל הגדה? אחת התשובות לכך היא שהפעילות הצבאית הלילית בג'נין, ובמקומות אחרים, מעולם לא פסקה, גם בתקופות של "שקט" מבחינת הציבור הישראלי.

בחלק מהזמן, כשעל המוקד היו בעיקר פעילי הג'יהאד האסלאמי וחמאס, זה היה נוח גם לרשות הפלסטינית, שכפי שמודים גם בישראל, התקשתה "לעשות סדר" במחנה הפליטים ג'נין. כעת המצב שונה. גורם פלסטיני אמר השבוע ל"שיחה מקומית" כי כעת גם אנשי פתח ברחבי הגדה לוחצים לצאת לרחובות ולהתעמת עם הצבא, ושאותם נשיא הרשות, אבו מאזן, יתקשה לבלום. למעשה, נראה שהפעילות הישראלית הנוכחית במחנה ג'נין, שבו הפלגים הפלסטינים מאוחדים, מצליחה כעת לאחד את הציבור בכל הגדה.

בשבוע האחרון החלה פעילות צבאית מוגברת גם בשעות היום. בצבא טוענים שמדובר בעניין מבצעי, מכיוון שברמדאן ישנים בבוקר. זה כמובן לא מפריע לכוחות הישראלים לפעול גם בשעת האפטאר או בלילה.

מבחינת הישראלי הממוצע, מאז הירי בדיזנגוף, ביום חמישי שעבר, המצב מתוח, אך שקט. מבחינת הציבור הפלסטיני בגדה, כמעט לא עבר מאז יום ללא הרוגים, כשחלקם כלל לא היו מעורבים בעימותים. כבר שבועיים שעשרות אלפי עובדים אינם יכולים להגיע לעבודה בישראל.

ראש הממשלה החליפי ושר החוץ, יאיר לפיד, אמר היום (חמישי) בהצהרה לתקשורת: "אנחנו אומרים מפה לפלסטינים: כל מקום שממנו ייצא טרור, יחטוף ויחטוף חזק. מי שישמור על השקט, המדיניות שלנו היא לאפשר לו לצאת לעבוד, לפרנס את משפחתו, לחגוג את הרמדאן בלי הפרעות". בשטח, הפעילות הישראלית הפוכה בדיוק.

בג'נין נשללו היתרי הסוחרים מכל תושבי העיר, ומחסום ג'למה – שדרכו נכנסים פלסטינים אזרחי ישראל, שמהווים כ-75% מכוח הקנייה במקום – נסגר. הפשיטות ביום ובלילה על ג'נין, חברון, שכם, טולכרם ועיירות באזור רמאללה משפיעות על חלקים נרחבים מהציבור בגדה, ועל האפשרות שלהם לחגוג את הרמדאן.

ימין בפנים וימין בחוץ

לא ברור אם בצבא ובמערכת הביטחון מסלימים במכוון את המצב בגדה, או שמדובר בפעולה אוטומטית של הפעלת כוח לא מרוסן בתגובה לפיגועים בתוך ישראל. לעתים נדמה שהפעילות כעת היא בעיקר תגובת נגד על כך שהפלסטינים הזכירו לציבור הישראלי ש"הבעיה הפלסטינית" וההתנגדות לכיבוש, גם זו החמושה, לא נעלמו.

כך או כך, למהלכים הצבאיים עלולה להיות השפעה נרחבת על המצב בגדה ועל הרשות הפלסטינית, שלא בטוח שיהיה ניתן להחזירו לאחור.

כשבאים לדבר על הסיכויים לאינתיפאדה חדשה, מסתכלים על המצב בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים. זו נקודת מבט נכונה, כי אינתיפאדות הן בראש ובראשונה תגובה פלסטינית למצב הכיבוש. באותו זמן, כדאי להפנות מבט על הצד הישראלי, ולא רק על מערכת הביטחון. והצד הישראלי הזה נמצא במצב פוליטי בעייתי מאוד.

האינתיפאדה הראשונה פרצה כאשר בישראל כיהנה ממשלת "אחדות לאומית" בין הליכוד למפלגת העבודה. יצחק שמיר היה ראש הממשלה, ויצחק רבין היה שר הביטחון. ממשלות אחדות הן בדרך כלל מתכונת לשיתוק, שכן הן מבוססות על הרעיון שמה שחשוב הוא שהיהודים מימין ומשמאל יסכימו אלה עם אלה, בעוד הם משעים את העניינים "המדיניים" כמו הכיבוש וההתנחלויות.

ממשלת בנט-לפיד-גנץ מזכירה במובן זה את ממשלת שמיר-רבין-פרס. ראש הממשלה נפתלי בנט קבע את הטון, כשהצהיר זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו כי "לא נקיים משא ומתן עם הפלסטינים". לפיד אימץ את הלוגיקה הזו במלואה, כאשר הכריז שגם כשיהיה ראש הממשלה לא יתקיים משא ומתן כזה.

מה שנשאר, אם כן, הוא תחזוק הכיבוש, שעליו ממונה שר הביטחון בני גנץ, המייעד לרשות הפלסטינית ולנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) תפקיד של תת-מחלקה לענייני פלסטינים במשרד הביטחון.

אבל בעוד ממשלת שמיר-רבין היתה בנויה על איזון בין ה"ימין" ל"שמאל", המצב בממשלת בנט-לפיד הרבה יותר מוזר. בקואליציה יש רוב ברור למרכז-שמאל, ויש בה אפילו מפלגה ערבית-אסלאמית, לראשונה בתולדות ישראל. אבל בראשות הממשלה עומד איש ימין קיצוני, וגם רוב השרים במשרדים הרגישים – כמו משפטים או פנים – הם אנשי ימין מובהקים.

לא רק זאת. הממשלה הזו עומדת מול אופוזיציה גדולה מאוד – יותר מ-50 חברי כנסת, ובסקרים אפילו יותר –  שכבר אי אפשר להגדיר אותה "ימנית" במובן שהתרגלנו אליו. זהו ימין המקדש את העליונות היהודית ואת העדיפות של "המדינה היהודית" על פני "מדינת כל אזרחיה", כלומר על פני דמוקרטיה. ימין שבצלאל סמוטריץ' הוא המנסח שלו, ואיתמר בן גביר הוא איש השטח שלו, הפנים הציבוריות שלו.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו הימין הקיצוני גם בתוך הממשלה וגם מחוצה לה, בלי שיש לו איזון של ממש בתוך הממשלה, שכן מפלגות ה"שמאל" – מרצ והעבודה – ויתרו מראש על ניסיון להשפיע על הקו המדיני, לפיד וגנץ עומדים מהצד, ויו"ר רע"ם, מנסור עבאס, אימץ לחלוטין את הפילוסופיה הבנטית ש"לא מדברים על הסכסוך".

מרחב גמישות אפסי

המעבר המהיר של עידית סילמן מיו"ר הקואליציה לתומכת נלהבת בממשלה "לאומית וציונית", כלומר ללא ערבים ושמאלנים, הוא ביטוי לטשטוש הכמעט מוחלט בין הימין שבתוך הממשלה לימין שמחוצה לה, ולהשפעה המתמדת שמפעיל הימין ה"טהור", הסמוטריצ'י, על הימין שבקואליציה.

לכך צריך להוסיף את ההתמזגות ההולכת וגוברת בין הצבא לבין המתנחלים, בוודאי הצבא המשרת בגדה ומתחזק את הכיבוש ברמה היומיות. ב"שיחה מקומית" חשפנו את שיתוף הפעולה המבצעי בין כוחות צבא ובין מתנחלים חמושים בפגיעה באזרחים פלסטינים, מה שכינינו "מיליציות" משותפות. תופעה דומה ראינו גם בעזרה שהושיט הצבא בהקמת המאחז הלא-חוקי אביתר או להקמה מחדש של חומש.

דוגמה עוד יותר מובהקת ראינו רק אתמול בשכם. מח"ט שומרון, אל"מ רועי צוויג, נתן לפעולה שנועדה לאבטח את שיפוץ קבר יוסף הנמקות דתיות-משיחיות. בקבר יוסף, אמר צוויג לחיילים לפני שיצאו לפעולה, "הובטחה הארץ לאברהם אבינו" ועכשיו, אנחנו, כלומר החיילים, פועלים שם "לא כגנבים בלילה, אלא כבני מלכים. וכך אנו זוכים להשיב את כבוד הארץ ועם ישראל".

השר מתן כהנא, שאמור לייצג את הצד "המתון" של הימין שבממשלה, צייץ את דבריו של צוויג והוסיף: "לזרעך אתן את הארץ הזו". בהמשך טען בראיון כי "חלק מהמשבר בקואליציה נובע מזה שפחות מדי דברים ימניים קרו בממשלה".

במילים אחרות: מרחב הגמישות של הממשלה הישראלית היום אפסי. היא הכריזה מראש שלא תעסוק ב"נושא המדיני" ואין לה ערוצים של ממש מול הפלסטינים; הימין המשיחי לוחץ עליה מבחוץ ומבפנים, והצבא שפועל בגדה הפך לזרוע של הימין, כשדיכוי הפלסטינים הפך למשימה כמעט דתית.

האלימות שמפגין הצבא, יחד עם הלחץ הבא מראש הממשלה עצמו ומחלקים נכבדים בממשלה, מייצרים פוטנציאל לפיצוץ. פוטנציאל שפוגש את החברה הפלסטינית במצב נפיץ.

הנאום הזה של צוויג, למשל, לצד סדרה של פשיטות לאור יום, בהן אחת על אוניברסיטת טולכרם, החזירו מהצד הפלסטיני מראות שמזכירים את האינתיפאדה השנייה: מאות צעירים, בהם גם חמושים, שמתעמתים עם הצבא ברחובות הערים הפלסטיניות – בשטחי A, שבהם ישראל כביכול לא אמורה להיות.