הרוח האולימפית וקורבנות מלחמת השחרור הנשית
מה הקשר בין הספורטאית האיראנית הראשונה אי פעם שזוכה במדליה באולימפיאדה לבין אמנה יאסין שנרצחה בחודש התשיעי על ידי בעלה?
במשך שבועיים ריחפו אצלי בבית רוח המשחקים האולימפיים, אחדות העמים, וספורטאים וספורטאיות בכל הצבעים. המין האנושי חגג את היכולות הגופניות שלו, וכולם אתגרו את השרירים ושברו עוד ועוד שיאים, ואני תכננתי לכתוב לכם בתום המשחקים על הנשים הערביות והמוסלמיות שלקחו חלק באירוע המרהיב הזה.
רציתי לספר בגאווה גדולה על 111 נשים מהעולם הערבי שצעדו בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בריו: על האידי עאדל הצעירה בהן, רק בת 16, שייצגה את מצרים בקרב חמש מודרני; על מרימת המשקולות סארא אחמד בת ה-18 ממצרים שהפכה לאשה הערביה הראשונה שזוכה במדליה במקצוע זה, אבל העולם התעסק רק בחתיכת הבד הקטנה שכיסתה את ראשה, ולא במוט הברזל הכבד שהיא הרימה בגבורה; על הלב שלי שדפק יחד עם ליבה של האצנית הסעודית סארה אל עטאר שרצה את המרתון של חייה, ושעם כל ציוץ ששלחו נגדה בטוויטר גברים שלא היו מרוצים מהשתתפותה – החזירה מקהלת ציפורים באלפי ציוצים מרהיבים ומעודדים. ארבע ספורטאיות סעודיות השתתפו במשחקים בריו, כנגד כל הסיכויים וחרף כל סוגי הכיסויים.
איך כאבתי והתרגשתי יחד השחיינית הסורית יוסרה מרדיני שהופיעה במסגרת משלחת הפליטים של הוועד האולימפי וזכתה להצטרף למשלחת אחרי שגררה ספינת פליטים לחוף מבטחים בשיניים והצילה 20 בני אדם.
> הזכות ללבוש בורקיני היא הזכות לשוויון
מדליסטיות מוסלמיות על הפודיום. זוכות הארד הדאיה מלאכ ממצרים ולצדה קימיה עליזאדה – האשה האיראנית הראשונה שזוכה במדליה אולימפית. טורניר טאקוונדו עד 57 ק"ג, אולימפיאדת ריו 2016. (צילום: מוחמד חסנזאדה, ויקימדיה)
כמה התלהבתי ממשחק הכדורעף על החוף ומדו קרב "הביקיני נגד הבורקיני" בין נבחרות גרמניה ומצרים. היו גם כלי תקשורת שהכריזו בעקבות התחרות הזאת על "מלחמת תרבות" – לא פחות ולא יותר – וכל זה בגלל שטח הבד המדוד בקפדנות בסנטימטרים שכיסה את גופה של אישה שקופצת באוויר והודפת כדור מעבר לרשת. אותם עיתונאים נכשלו, כמובן, בהדיפת סט שלם של דעות קדומות ותבניות מושרשות של הפחדה ממי שנראית אחרת.
כאשר קימיה עליזאדה, לוחמת הטאקוונדו האיראנית, בכתה משמחה אחרי שהבינה שתחזור לטהראן עם מדלית ארד – והפכה לאשה האיראנית הראשונה שעולה לפודיום באולימפיאדה – הרגשתי כל כך קרובה לאצבעותיה העייפות הרועדות מהתרגשות שהכניסו את השערות החלקות השחורות למקומן מתחת לכיסוי הלבן. ומעולם לא שמחתי כל כך על ניצחון של נבחרת אמריקאית כפי ששמחתי כאשר אבתהאג׳ מוחמד זכתה במדליית ארד יחד עם נבחרת הסייף הנשית של ארה״ב ועלתה לפודיום המנצחות עם החיג׳אב שלה כשהיא מייצגת את ארצה הלא ערבית ולא מוסלמית.
רציתי לספר על נואל אל מותואקל ממרוקו, שהייתה לערביה הראשונה אי פעם שזוכה במדליה לאחר שניצחה בתחרות הריצה 400 מטר מכשולים בשנת 1984 בלוס אנג'לס וסללה את הדרך לחסיבה בלמרכה השכנה מאלג'יר שזכתה ב-1992 במדליית זהב בריצת 1500 ושברה שיא עולמי. וגם על כך שחצי מהמדליות בעולם הערבי רשומות על שמן של נשים ספורטאיות.
דרכה של אבתיהאג' מוחמד באולימפיאדה:
תכננתי להקדיש כמה שורות להסביר לקוראיי היקרים שלא כל ערבייה היא דתייה, ולא כל דתייה עם חיג׳אב היא ערבייה, כי יש איראן, אינדונזיה ומלזיה, אפגניסטן ופקיסטן – מדינות האסלאם הגדולות בעולם, והן לא חלק מהעולם הערבי. על הדרך חשבתי להכניס כמה משפטים ולכעוס על המבוהלים והמבולבלים מחוסר ידע ובורות.
חשבתי לקחת אתכם למלתחה של נשים מוסלמיות דתיות כדי להסביר מה זה "מנדיל", או "חיג'אב" ומה ההבדל בין זה ל"ניקאב", או ה"בורקה" שמשגע את העולם המערבי, אך בין הנשים והמרוצים, המאמרים על איסלאמופוביה ותהליך הספורדתיזציה (השיח על הפיכת הספורט לזירה למלחמה דתית, המצאתי את זה פשוט אז תתרגלו) טבעתי בין כל הנתונים והסיפורים.
אספתי לכם את שמות הגיבורות החדשות של עולם הנשים החזק והאופטימי שכולל נשים ערביות, ויהודיות מוסלמיות או נוצריות מכל העולם. חלמתי על הנכדה התיאורטית שלי יושבת בעוד כמה עשורים וקוראת את המאמר הפרימיטיבי הנוסטלגי הזה על הנשים הערביות בספורט העולמי ותוהה "סבתא, באמת עסקתם בזה? פעם נשים לא היו באולימפיאדה? לא יכול להיות. וזה מה שהיה לכן בראש, מה היא לבשה ומה שמה על הראש?". דמיינתי את עצמי מחבקת אותה ולוקחת אותה למסע מדהים של נשים מהעבר שעשו את הבלתי מותר, ואיך אנחנו צוחקות יחד.
אמנה יאסין
האש לא תכבה
ואז בשבע בבוקר צלצל הטלפון וקרע אותי מהחלום באכזריות לא אנושית. על הקו היה עיתונאי מאחד מכלי התקשורת המרכזיים שעדכן בשצף בלי להתמהמה: "נרצחה עוד אישה, סמאח. היא הייתה בהריון מתקדם ואמא לשניים מטמרה. זה קרה ממש לפני זמן קצר. את רוצה לכתוב לנו תגובה? איזה מספר היא בסטטיסטיקה שלך, נדמה לי שהמספר עולה, נכון? איך דקר אותה בבטן, יא ווארדי". והוא ממשיך בלי לעצור "אתן מתכננות מחאה? אני חייב להוציא אייטם מהר לפני כולם. תשלחי לי משהו? תגובה?".
"כן. כן. אני כותבת, כותבת, כותבת…", מלמלתי.
עוד אישה ערבייה נרצחה. קראו לה אמנה יאסין. זה לא קרה בריו הרחוקה שאני חולמת על הנשים שהיו בה, זה קרה פה בטמרה הקרובה. אמנה לא לבשה בורקיני וגם לא ביקיני, היא לבשה פיג׳מה רחבה ופרחונית שעטפה את עוברה שהיה אמור לצאת לאוויר העולם בקרוב. ולאמא שהייתה אמורה להיות לו אין מדליה אבל יש תעודת פטירה, ואין למולדת שלה המנון יש רק צעקה אחת מהדהדת של צער ויגון.
גם בזמן שאנחנו זוכות במדליות, נשים ערביות ונשים מדוכאות בכל העולם ממשיכות להיאבק על החיים שלהן, ועל החירות שלהן. לפעמים קורבנות מלחמת השחרור של המין הנשי מהמין הלא אנושי נופלות במלכודת המוות, לפעמים זה כואב וקשה ולפעמים הן מרימות ידיים, אבל לעולם לעולם האש לא תיכבה, כמו האש של הלפיד האולימפי.
אנחנו נמשיך לצעוד אחרי אמנה יאסין, נמשיך לחיות גם אחרי הטבח הזה, נמשיך להרות ונלד חיים. ואתם, הגברים האלימים בעלי מסת השריר הגדולה, תמשיכו לרעוד מגופה של אישה, תמשיכו להרהר מה יש לנו מתחת לבגדים, תמשיכו לאכול את עצמכם במרתפי תודעתכם הרקובה, ותכרסמו את הציפורניים במחשכים. כי אנחנו הנשים נמצאות כאן באור תחת השמש הזורחת, וכאן נישאר, נגדל, נפרח ונתהדר.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
