הזכות ללבוש בורקיני היא הזכות לשוויון
בשם הנאורות והחופש מדת גוזרים הצרפתים על נשים מוסלמיות אחת משתי ברירות: לעזוב את החופים או להכנע לתכתיבי הלבוש וההתערטלות של העולם המערבי. זה לא שחרור, זו כפייה חדשה
כותב אורח: איאד שלאבנה
תמונות השוטרים המחלקים דוחות לנשים מוסלמיות בלבוש מלא בחופי ניס השבוע הדגימו פרשנות מאוד עגומה למהות הדמוקרטיה וחופש הדת בעולם המערבי בכלל, ובצרפת בפרט. באמתלה של "שחרור האשה" וחילוניות מנסים נבחרי ציבור צרפתים להגביל את נוכחותן של נשים מוסלמיות במרחב הציבורי על ידי קביעת כללים לאופן בו אמורה אישה להתערטל בעודה יוצאת ליום בים.
לכאורה מנסים המחוקקים הצרפתים לספר לעצמם ולציבור בוחריהם כי ההגבלות על לבישת בורקיני נועדו דווקא לקדם את שחרור האישה, וכי הבורקיני עצמו הוא סמל לדיכוי פטריארכלי של העולם המוסלמי, הישן והשוביניסטי ממנו באו אותן נשים (בלי קשר לשאלה אם מדובר במהגרות או בצאצאי מהגרות). הפוליטיקאי הצרפתי אם כן בא להיטיב עם המוסלמיות: "צאי לחופשי", אומרת הרפובליקה הצרפתית, "השתחררי וחשפי את גופך. אינך במזרח התיכון יותר, את באירופה המערבית, כאן איש לא יאמר לך מה ללבוש וכיצד לנהוג". או במילותיו של ראש ממשלת צרפת: "הבורקיני אינו עולה בקנה אחד עם ערכי הרפובליקה החילונית".
אך נשאלת השאלה, האם השחרור מרעלה, חיג'אב או בורקיני הוא עצמו אקט פמיניסטי משחרר? האם לא ראוי שבעולם המערבי, המתקדם והנאור, תהיה לאשה הזכות גם להתעטף, לא פחות מאשר הזכות להתפשט?
> המורים לאזרחות חזקים יותר מהסכנות סביבם
כמובן שהטיעונים לחופש דת, או לחופש מדת כפי שמעדיפה לתאר את זה הרפובליקה החילונית, אינם אלא בורקיני בפני עצמם – כזה המכסה את גזענותם של המחוקקים בצרפת כלפי הקהילה המוסלמית באירופה. הרי תמונות של נזירות רוחצות בים בלבוש מלא היו וגם ימשיכו להיות נפוצות ברחבי אירופה. אם כן, מדוע כאן לא מבקשים המחוקקים בצרפת להפעיל סנקציות למען רוח החילוניות? כנראה שבמערב חופש דת הוא ספציפי לדתות מסוימות, בעיקר לדת של הרוב, גם אם הרוב הוא חילוני.
הטיעונים נגד הבורקיני ככלי מדכא מביאים לידי ביטוי את העובדה שצרפת בפרט ואירופה בכלל, לאחר עשרות שנים של נוכחות מוסלמית במרחביה, עדיין נגועות בדעות קדומות לגביה האזרחים המוסלמים, ולא השכילו להכיר אותם ואת אורחות חייהם. על הדרך מפספסים שם את העובדה שדמוקרטיה אמורה לכלול גם פלורליזם, ולאו דווקא רק גוון אחד של ליברליזם חילוני לבן.
בעקבות אידיאל היופי
סערת הבורקיני בחופי צרפת מספקת הצצה מעניינת לתפיסת העולם של המערב לגבי מהותה של הדמוקרטיה, מעין מבחן הבודק לאו דווקא את גבולות המתירנות אלא דווקא למי מייעד המערב חופש דת ופולחן, ולמי ממשיכות חברות "נאורות" להתייחס בצורה פטריארכלית. במסווה של חופש מדת כופות הרשויות בצרפת אורח חיים חילוני לא רק על קהילות, אלא גם על הפרט עצמו. כמו תמיד הפרטים הראשונות לשלם את המחיר בתהליכי דיכוי תרבותיים הן דווקא הנשים. פוליטיקאים צרפתים, כמו מקביליהם בהרבה ממדינות המערב, רואים את הבורקיני, כמו גם את החיג'אב, כסממן לדיכויה של האשה המוסלמית, ובהטלת איסור הבורקיני רואים עצמם הצרפתים כמשחררי האישה המוסלמית מעוולות הפטריארכיה המוסלמית.
נדמה שבמקרה בו האשה המוסלמית מבקשת לתבוע את זכויותיה ללבוש כל דבר לפי ראות עיניה, המערב – וצרפת היא רק חוד החנית ליחס שמקדמים פוליטיקאים בגרמניה, בריטניה וארצות הברית – מראה לאשה המוסלמית כי שחרור נשי לובש צורה אחת ויחידה, צורה חשופה. לא רק שגם צורה זו לא מתיישרת עם שחרור נשי, אלא שהיא אף מביאה לידי ביטוי דיכוי גברי מסוג אחר, התובע מאשה לגלח שיערות ברגליים ובבית השחי, התובע מאשה להיות רזה. כך, באמצעות אידאל היופי המערבי, מבקשים הגזענים באירופה להדיר את המוסלמיות מהמרחב הציבורי.
אין לטעות לרגע: העולם המוסלמי בהחלט לוקה בשוביניזם קשה מאוד, כזה שהיינו רוצים לקוות שאין לו מקום במאה ה-21. אך אם באמת זכויות נשים היו בראש מעיינם של רודפי הבורקיני, הם היו דווקא מעלים על נס את הפלורליזם, ומראים לעולם כי במקומות בהם מבקשים שוויון זכויות לנשים, חופש דת הוא זכות אלמנטרית בדמוקרטיה והוא זכות נשית לא פחות משהוא זכות אזרחית.
עצוב לגלות שגם במאה ה-21 באירופה המערבית זכותה של אשה להביע את עצמה, את אמונתה, את עקרונותיה ובעיקר את הזכות שלה על גופה – נתונה לחסדיו של המחוקק הגברי.
איאד שלאבנה הוא בוגר תואר ראשון בניהול מאוניברסטית בן גוריון ובוגר תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת קולורדו, בולדר. עבד בשוק ההון בישראל ובמחקרי שוק בענפי הטלקום ומיזמים חברתיים בארה"ב. הוא חולק את יום הולדתו עם מלקולם אקס ונוהר לקלפיות בזמנו החופשי. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן