אחרי שנים של עלייה, הימין בדרום אמריקה נבלם

התסיסה בדרום אמריקה נמשכת: במקביל להפגנות בצ'ילה שעדיין נמשכות ולמחאה החברתית באקוודור, שהסתיימה בינתיים בניצחונם של לפחות חלק מהמוחים, נערכו באוקטובר מערכות בחירות משמעותיות בשלוש ממדינות היבשת: בוליביה, ארגנטינה ואורוגוואי.

בבוליביה ניצח הנשיא המכהן מהשמאל, אוו מוראלס – אך התוצאות שנויות במחלוקת, והאופוזיציה לא מכירה בהן ומנסה לארגן מחאות נגדן. בארגנטינה חזרו לשלטון הפרוניסטים, אחרי ארבע שנים של שלטון ניאו ליברלי שהחזיר למדינה את קרן המטבע הבינלאומית. ובאורוגוואי ייערך סיבוב שני, אם כי נראה כיום שאנשי "החזית הרחבה" של השמאל ימשיכו להחזיק בשלטון.

אף שהדינמיקה הפנימית בכל מדינה היא ייחודית, בכל אחת מהן באים לידי ביטוי כוחות דומים, שהמאבקים ביניהם מעצבים את דמותה של היבשת. מול הסחף ימינה שהורגש בדרום אמריקה בארבע השנים האחרונות – עם עלייתם של כמה מנהיגים שמרנים וליברלים – עומדים הכוחות השמאליים שהתעצבו במהלך "הגל הוורוד" של העשור הקודם, אף שהם שונים מאוד זה מזה בכל אחת מהמדינות שבהן נערכו בחירות.

ב-20 באוקטובר יצאו אזרחי בוליביה לקלפיות, בבחירות הצמודות ביותר שנערכו מזה שנים במדינה השוכנת בין הרי האנדים. הנשיא המכהן במדינה מאז 2006, אוו מוראלס, הוא אחד מהמנהיגים הבולטים של "הגל הוורוד", שעליו נמנו גם מנהיגים כמו הוגו צ'אבס בוונצואלה ולולה דה סילבה בברזיל.

מוראלס הוביל שנים של פיתוח והישגים כלכליים משמעותיים בבוליביה, שהיתה לפני כן המדינה הענייה ביותר ביבשת, וממשלו הוא היציב והממושך ביותר מבין כל מנהיגי השמאל שעלו אז לשלטון. אך לא הכל ורוד. בשנים האחרונות נקלע שלטונו של מוראלס לכמה משברים. הדבר הוביל להיחלשות התמיכה בו, ולניסיונות בעייתיים שלו לבצר את עצמו בשלטון.

מוראלס הוא הנשיא הראשון של בוליביה ממוצא ילידי, והפוליטיקה שלו קשורה קשר הדוק במוצאו. הוא בן שבט האיימרה, הגדול מבין השבטים הילידיים במדינה, שצאצאיהם מהווים את רוב האוכלוסייה, אך הם נדחקו היסטורית בידי ההגמוניה של המיעוט הלבן, שמהווה 5% בלבד מתושבי בוליביה.

מוראלס קנה את מעמדו הציבורי סביב המאבק על צמח הקוקה – גידול מסורתי של העמים הילידיים באזור הרי האנדים, המשמש אותם למטרות מרפא ופולחן. זהו גם הצמח שממנו מופק קוקאין, ובמסגרת ה"מלחמה בסמים" שעליה הכריזה ארה"ב מתחילת שנות ה-70, התקיים מאמץ בינלאומי להכחדת גידולו. מאמץ זה כלל הפעלת לחץ על ממשלות האזור ואף שליחת כוחות צבאיים. כך, נהפך מאבקם של הקוקלרוס – מגדלי הקוקה – לסמל של השפעתה ההרסנית של ארה"ב על בוליביה, תוך דריסת האינטרסים של רוב תושבי המדינה.

מוראלס הצטרף בתום שירותו הצבאי לאיגוד הקוקלרוס המקומי, וצבר כוח והשפעה במהירות, עד שמונה למזכיר הארצי של האיגוד ב-1984. בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה ניסתה הדמוקרטיה הבוליביאנית הצעירה (שנהפכה דמוקרטיה ב-1981) ליצור שלטון יציב ומתפקד. הקוקלרוס בהובלת מוראלס היו כוח פוליטי משמעותי שהתחזק בתקופה הזאת. מוראלס הוביל במשך שנים מאבק אגרסיבי, כולל פעולות ישירות כמו השתלטות על שטחים ושביתות רעב.

תשומת הלב שמשך הובילה אפילו לניסיון התנקשות בחייו של מוראלס על ידי ביריונים בשירות משטרת בוליביה ב-1989. הוא כמעט פנה אז להקמת כוח גרילה, אך לבסוף בחר בדרך הפוליטיקה הפרלמנטרית להשגת מטרותיו. ב-1994 הריצו הקוקלרוס מפלגה בבחירות, ומ-1998 התמודד מוראלס על הנשיאות. בהתמודדות הראשונה שלה זכתה מפלגת הקוקלרוס ב-2%, ובפעם השנייה, כאשר מוראלס עמד בראשה, היא כבר זכתה ב-20%.

בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היתה תקופה של עימותים קשים בבוליביה, בעקבות הפרטת תעשיות האנרגיה והמים (שהולאמו או סמי-הולאמו מחדש בהמשך). העימותים סיפקו למוראלס במה לשטוח את משנתו, שקשרה בין הפגיעה במגדלי הקוקה למדיניות הניאו ליברלית שקידמו ממשלות בוליביה בכל התחומים. בתקופה זו הוא הפך למנהיג בולט גם מחוץ למאבק הקוקלרוס. אחרי זמן מה של כאוס פוליטי, שבו התחלפו שלושה ראשי ממשלה בתוך שנתיים, ניצח מוראלס בבחירות בסוף 2005, ומכהן מאז כנשיא.

חיזק את הדמוקרטיה – ונסוג

למרות הרטוריקה הרדיקלית שלו, פתיחת כהונתו הסוערת והמוניטין שלו כלוחם בשטח, עם השנים התברר כי מוראלס לא מתכוון לשנות משמעותית את מבנה המשק בבוליביה, אף שבכל זאת הוביל כמה שינויים חשובים, שהעניקו כוח כלכלי ופוליטי לחלקי החברה החלשים ביותר במדינתו.

ככל הנראה, השינוי המשמעותי ביותר שעשה מוראלס בכלכלה הבוליביאנית הוא העלאת מסים דרמטית על חברות הגז והנפט שפועלות במדינה ל-82%. ממשל מוראלס השתמש בהכנסות שנוצרו כדי לממן תוכניות שונות לצמצום העוני והגדלת הצמיחה, ואלה הניבו פירות רבים.

בחמש שנות שלטונו הראשונות, העוני הקיצוני בבוליביה ירד מ-38% ל-20%, והעוני הכללי מ-60% ל-45%. תחת מוראלס, צמח בבוליביה מעמד ביניים חדש, שכלל מיליוני אנשים שיצאו מעוני – בעיקר באזורים הכפריים.

גם הצמיחה הכלכלית של המדינה הפכה לגבוהה בדרום אמריקה, ונותרה יציבה גם במהלך המשבר הכלכלי של 2008 ואפילו אחרי התרסקות מחירי הנפט בשנים האחרונות. חשוב לא פחות, היציבות השלטונית שהביא עמו מוראלס איפשרה למדינה אורך נשימה נדיר בתולדותיה לפיתוח כלכלי. ממשלו של מוראלס עמד בלחצי הליברליזציה הכלכלית, והפיתוח הכלכלי המדובר נעשה במסגרת סוציאל-דמוקרטית מובהקת של השקעה ציבורית מורחבת ומסים גבוהים.

על אף זאת, נמתחה על מוראלס ביקורת משמאל, על כך שכנשיא לא המשיך לתחזק את התנועות העממיות שהעלו אותו לשלטון – הפעילים החברתיים וקבוצות הקוקלרוס, שאיבדו מכוחן וחיוניותן בתקופת נשיאותו.

אך המהלך המהפכני ביותר שהוביל מוראלס לא היה בתחום הכלכלי, אלא החוקה החדשה שאישרר העם הבוליביאני במשאל עם ב-2009, שהפך את המדינה לחילונית (ולא קתולית) ורב לאומית – סוגיה קריטית עבור המיעוטים השונים המרכיבים אותה. בנוסף, כללה החוקה הגבלת משך שלטונם של נבחרי ציבור לשתי קדנציות, ואפשרות להדיחם בבחירות מיוחדות.

זמן לא רב אחרי שהוביל מהפכה של דמוקרטיה עממית בבוליביה, נראה שמוראלס נסוג ומגלה נטיות אנטי דמוקרטיות. לקראת תום הקדנציה השנייה שלו הוא פנה לבית המשפט העליון, שנטען שיש לו השפעה רבה עליו – וביקש קדנציה נוספת. לטענתו, מכיוון שהחוקה אושרה במהלך הקדנציה השנייה שלו, הוא רשאי לקדנציה נוספת.

לאחר שבית המשפט אישר את בקשתו והוא נבחר שוב לנשיאות, ערך מוראלס ב-2016 משאל עם על ביטול הסעיף בחוקה להגבלת תקופת הכהונה – שהוא עצמו קידם כמה שנים קודם לכן – והפסיד. הוא פנה שוב לבית המשפט העליון וביקש, למרות תוצאות המשאל, לבטל את הגבלת הכהונה בטענה שהיא פוגעת בזכויות האדם שלו. שוב, בית המשפט פסק לטובתו – ובאופן מגוחך, מדובר בפסיקה שהיא תקדים, שמבטל למעשה את כלל הגבלות הקדנציות שנקבעו בחוקה.

על התחושה שמוראלס נאחז בקרנות המזבח התווסף זעם ציבורי על הטיפול הכושל בשריפות יער שפרצו במזרח המדינה. כל זה הביא אותו לעמדה החלשה ביותר מאז שעלה לשלטון. קרלוס מסה, הנשיא לשעבר ונציג המרכז-ימין שהתמודד מולו, נחשב למועמד רציני, והציפייה לפי הסקרים היתה שהבחירות יגיעו לסיבוב שני. אחרי כמה שעות של ספירת קולות הסתמן שאכן כך יהיה, ואז הדיווחים על המשך הספירה נעצרו במפתיע לכמה שעות. כשהתחדשו הדיווחים, התוצאות הראו ניצחון למוראלס כבר בסיבוב הראשון עם 47% מהקולות.

בגלל ההתנהלות החשודה הזאת, מסה לא מכיר בתוצאות הבחירות ומנסה להוביל מחאה אזרחית בדרישה לספירה חוזרת ולוועדת חקירה. מסה הוא מועמד ניאו ליברלי מובהק, ויש סיבות להאמין שגם הוא לא מחויב במיוחד לערכים הדמוקרטיים. בתחילה היו מי שפיקפקו בהכרזתו של מוראלס כי האופוזיציה מנסה לארגן הפיכה נגדו, אך רק אתמול קרא אחד ממנהיגי האופוזיציה לצבא בוליביה "להתייצב לצד האזרחים", ואישרר את הטענה של הנשיא.

למרות זאת, גם לתומכי מוראלס קשה להכחיש שההתפתחויות הנוכחיות מאיימות לחסל את כל הישגיו הדמוקרטיים ואת מורשתו כאחד המנהיגים החשובים ביותר של השמאל הדרום אמריקאי במאה ה-21.

ההתחדשות הימנית נעצרה בארגנטינה

ארגנטינה ואורוגוואי נחשבות היסטורית למדינות ה"לבנות" של דרום אמריקה – מכיוון שכלכלתן היתה מפותחת יותר משאר היבשת והן היו המדינות הידידותיות יחסית למערב, וגם בגלל הרכבן האתני, שהוא אכן "לבן" יותר מאשר שאר המדינות באמריקה הלטינית.

אך שנים של משברים כלכליים שהגיעו עד פשיטת רגל ואי יציבות פוליטית פגעו אנושות בארגנטינה. אורוגוואי, לעומתה, פיתחה מערכת רווחה חזקה וכלכלה יציבה יחסית, ושלטון ממושך של מפלגת המרכז-שמאל "החזית הרחבה" בשני העשורים האחרונים הגיע להישגים בצמצום האי שוויון.

בשתי המדינות נערכו ביום ראשון שעבר (27 באוקטובר) בחירות. בעוד שבארגנטינה התוצאות היו מכריעות, באורוגוואי ייערך סיבוב שני בסוף נובמבר.

מערכת הבחירות בארגנטינה עמדה בסימן חזרתה לשלטון של מפלגת החוסיטסיאליסמו (justicialist) של חואן פרון – שהיה נשיא ארגנטינה בין 1946-1955 ובין 1973-1974, אחרי ארבע שנים של שלטון ניאו ליברלי מובהק בראשות מאוריסיו מאקרי.

במרכז מערכת הבחירות היה שובה של המועמדת לסגנית הנשיאות, כריסטינה פרננדס דה קירשנר, לקדמת הבמה הפוליטית. קירשנר היתה נשיאת ארגנטינה בין 2007 ל-2015, והיא אשתו של נסטור קירשנר, שכיהן כנשיא בין 2003 ל-2007 ומת ב-2010. היא רצה לצד אלברטו פרננדז (שאינו קרוב משפחתה), שהיה יושב ראש הקבינט שלה כנשיאה.

המסורת הפרוניסטית של ארגנטינה מכילה אלמנטים מאידיאולוגיות שונות, ובמהלך השנים גם פוליטיקאים שמרנים וגם פוליטיקאים מהשמאל הזדהו כפרוניסטים. למשל, קודמו של נסטור קירשנר בתפקיד וחבר מפלגתו קרלוס מנם חתום על שורה של מהלכי הפרטה וליברליזציה כלכלית במהלך שנות ה-90. חלק מעלייתם של בני הזוג קירשנר למרכז הבמה הפוליטית הגיע מהתנגדות לנשיא ממפלגתם, ותמיכה בתנועת המחאה של מובטלי ארגנטינה, ה"פיקטרוס".

כמועמדים לנשיאות, נסטור וכריסטינה קירשנר השמיעו רטוריקה פופוליסטית-שמאלית, שהתכתבה עם הגל הוורוד ועליית השמאל בשאר דרום אמריקה באותה התקופה.

אף שקשה לתאר את המדיניות של הקירשנרים לאחר שעלו לשלטון כסוציאליסטית ממש, עמידתו של נסטור קירשנר מול קרן המטבע הבינלאומית במשא ומתן על פריסת החובות של ארגנטינה הביאה להסכם שנחשב להישג ממש עבור המדינה ב-2003; ושנות שלטונם היו ככלל שנים של צמיחה כלכלית מוגברת, במסגרת הפריחה ביצוא חומרי הגלם של העשור הקודם, וצמצום משמעותי של העוני.

עם זאת, על כהונתה של כריסטינה קירשנר העיבו כמה פרשות שחיתות חמורות. אף שחסינותה כחברת הסנאט מנעה את העמדה לדין, היא מואשמת בטיוח המעורבות האיראנית בפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה ב-1994, בהלבנת כספים ובשימוש אישי בכספי ציבור.

בנוסף, אף שהיא פוליטיקאית ותיקה ובעלת נוכחות ציבורית מרשימה בפני עצמה, יש גם מי שמצאו טעם לפגם ב"העברת המקל" של בעלה אליה בתום הקדנציה הראשונה שלו, וראו בכך את דרכו ולעקוף את הגבלת הקדנציות הקבועה בחוק. טענה זו נראית מעט לא הוגנת לאור ההיסטוריה המרשימה כאמור של כריסטינה קירשנר כפוליטיקאית וכפעילה חברתית.

פרשות השחיתות והזעם על ההידרדרות הכלכלית ב-2014, כחלק המשבר שעברו חלקים רבים של דרום אמריקה בעקבות הירידה במחירי הנפט והגז, הביא להפסד של החוסטיסיאליסמו בבחירות הקודמות ב-2015 ועלייתו לשלטון של מאקרי – שמהווה יחד עם ז'איר בולסונרו בברזיל וסבסטיאן פיניירה בצ'ילה את אחד הצירים המרכזיים בהתחדשות הימנית שחוותה אמריקה הדרומית בשנים האחרונות.

מאקרי הוביל בארגנטינה מדיניות ניאו-ליברלית כושלת. האינפלציה הרקיעה שחקים (60% בשנה שעברה) והתוצר לנפש ירד. הוא עורר נגדו זעם ציבורי גדול, בעיקר בקרב צעירי ארגנטינה – שנפגעו מהמצב הכלכלי ומדיניות הצנע באופן המשמעותי ביותר. מאקרי גם פתח בתהליכי מיליטריזציה של המשטרה, שלא זוכים לפופולריות במדינה למודת המשטרים הצבאיים. כשלים אלה, יחד עם זיכרונות מימי הפיתוח הכלכלי תחת בני הזוג קירשנר, הביאו לפרננדס 48% מהקולות, לעומת 40% למאקרי – תוצאה שמספיקה לניצחון בסיבוב ראשון בניגוד לרוב התחזיות.

מנקודת מבט של המאבק הפוליטי ברחבי היבשת, קשה להפריז בחשיבותו של הניצחון הזה, מכיוון שארגנטינה היא הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת. אם ניתן לדבר על התעוררות שמאלית בדרום אמריקה לאור האירועים בצ'ילה ואקוודור, הרי שנצחון פרננדז את פרננדס, על כל חסרונותיהם, הוא חלק מהותי בכך.

הפשיעה במרכז הבחירות באורוגוואי

באורוגוואי המצב רגוע יותר, ונראה שגם שם ניצחון שמאלי הוא התרחיש הסביר. בסיבוב הראשון בבחירות זכה דניאל מרטינז ממפלגת החזית הרחבה ב-40% מהקולות. אך בהשוואה להנהגה שמאלית במדינות אחרות באמריקה הלטינית, שלטון החזית הרחבה תחת הנשיאים טבארה ואסקז וחוסה מוחיקה מייצג דרך ביניים בין הגישה הפשרנית יחסית של השמאל-מרכז הצ'יליאני, לבין הגישה הרדיקלית יותר במדינות כמו ונצואלה.

תחת שלטונם של מוחיקה ו-ואסקז ננקטה מדיניות חלוקת רווחים והנגשת שירותים חברתיים שצמצמה משמעותית את העוני – מ-32% ב-2006 לכ-10% כיום – ואת האי-שוויון, שכיום הוא הנמוך בדרום אמריקה, וכמעט חיסלה את העוני הקיצוני. אך הם נמנעו מרפורמות רדיקליות יותר כמו רפורמה בחלוקת הקרקעות. בנוסף, הם נקטו מהלכים רבים למשיכת משקיעים זרים לאורוגוואי, שהיא מדינה קטנה מאוד ודלה במשאבי טבע לעומת שאר היבשת, שכללו בין השאר הקמה של אזורי מסחר מיוחדים שבהם המסים נמוכים במיוחד.

נשיא אורוגוואי בין השנים 2010 ל-2015, חוסה "פפה" מוחיקה, הוא דמות מרתקת שזכה לפופולריות רבה בזכות צניעות קיצונית בחייו האישיים – עד כדי כך שהיה ידוע בכינוי "הנשיא העני בעולם". הנשיא היוצא ואסקז היה פופולרי בתחילת דרכו, אך התמיכה בו הידרדרה מאוד באחרונה.

המוקד העיקרי לביקורת עליו הוא שיעור הפשיעה הגואה – ב-2018 נרשמה עלייה של 45% במספר מקרי הרצח באורוגוואי. מרטינז מבטיח אכיפה ופיקוח הדוקים יותר ברחובות המדינה, ומדגיש את השלטון היציב וההצלחות שהביאה החזית הרחבה לאורך השנים.

מול מרטינז מתמודד לואיס פואו ממפלגת המרכז-ימין המפלגה הלאומית, נינו של ההוגה והפוליטיקאי האורוגוואי לואיס דה הררה. בסיבוב הראשון זכה פואו ב-29% מהקולות – מספיק כדי לעלות לסיבוב השני, אבל נמוך מהצפי. ייתכן כי התמיכה הנמוכה יחסית של פואו קשורה להצלחה המפתיעה של מועמד הימין הקיצוני, הגנרל לשעבר גואידו מאניני ראיוס, שהעביר את תמיכתו לפואו בסיבוב השני. הסיבוב השני ייערך ב-24 בנובמבר. מיעוט הסקרים מקשה על התחזיות, אבל אין ספק שמדובר באיום המשמעותי ביותר על שלטון החזית הרחבה מאז שהחל.