דילמת האסיר הפלסטיני: לחפש צדק בבית המשפט של הכובש?
בתי המשפט הצבאיים והעליון משמשים כחותמת גומי של מערכת הביטחון. שביתות הרעב מגיעות להישגים, אבל רק פרטיים. החברה הפלסטינית צריכה אסטרטגיה חדשה לנושא האסירים, אבל ההנהגה שותקת
כותב אורח: ג'ואד בולוס
כוחות הכיבוש הישראלי שיחררו את האסיר עבד אל-קאדר כאיד חמאד, לאחר שסיים לרצות תקופת מאסר של 11 שנים. שמחתו של הכפר סילואד, כפרו של עבד אל-קאדר, הייתה גדולה ומשפחתו לא ידעה את נפשה מאושר. עבד אל-קאדר חזר למלא את חייה של אמו בחיוך ואת לילותיה בכוכבים, היא שחיכתה לו ומחכה לאחיו ת'אאר ולאביו שעדיין יושבים בכלא.
עבד אל-קאדר נעצר שוב אחרי חמישה חודשים, בתחילת אוגוסט, הפעם בצו מנהלי לתקופה בת ארבעה חודשים, בטענה, כך נשבע החתום על הצו, כי הוא פעיל חמאס. כוחות הכיבוש עטו באישון לילה על ביתו ועצרו אותו.
לאחר כמה ימים הובא עניינו בפני בית המשפט הצבאי בעופר. במהלך הדיון לא מצא השופט בחומר החסוי דבר שיש בו כדי לחזק את החשדות נגדו, אך החליט, חרף זאת, להשאיר אותו בכלא אחרי ש"גילה" כי עבד אל-קאדר הוא פעיל דווקא בתנועת פת"ח, וכי הוא מהווה סכנה לביטחונו ושלומו של הכיבוש. ככה, בפשטות גמורה, משתנים החשדות נגד פלסטינים כהרף עין והם נשארים בכלא; אותו כלא של אותו סוהר.
> אף אחד לא מקשיב לפרס הפלסטיני
קצת לאחר מכן נערך לבקשתי דיון בבית המשפט הצבאי לערעורים. התובע הצבאי ניסה להצדיק את שקרה בהתנצחות עיקשת ובביטויים מתפתלים שלא הותירו מקום לשופט הערעורים לבלוע את ההמצאה של שופט הערכאה הראשונה, והוא נאלץ לבטל את צו המעצר. אף על פי כן הוא נתן לתביעה ארכה לבדוק את הנושא מחדש.
עבד אל-קאדר לא שוחרר. למחרת הדיון הוציא אותו מפקד צבאי צו חדש שבו הוצג עבד אל-קאדר כפעיל נגד הביטחון הישראלי הפועל נגד שלום הציבור, מבלי שהוא מוחשד הפעם בהשתייכות ל"אחד הארגונים הפלסטינים".
הפעם מצא שופט צבאי שלישי את עצמו עומד בפני אבסורד קשה לעיכול, והורה לבטל את צו המעצר החדש. התביעה הצבאית הגישה מיד ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים בעופר. הפעם שופט הערעורים, הרביעי שדן בתיק, היה חסר מעצורים. מתחת לגלימתו כשופט הסתתר תובע צבאי המאוהב עד כלות נשימתו בטענות של "בטחון המדינה". הוא קיבל את טענות התביעה והורה להשאיר את עבד אל-קאדר בכלא לארבעה חודשים.
שכחו שהם שופטי העליון
הגשתי עתירה לבג"ץ על החלטת הפלא הזאת. ביום הדיון לא הצליחו שלושת שופטי בית המשפט העליון להסתיר את קשייהם לעכל את השתלשלות הדברים ואת טעויות המפקדים הצבאיים, אך הביעו גם את חוסר שביעות רצונם מהלוחמנות והנחישות שלי. מדובר רק בארבעה חודשים, שעומדים גם ככה להיגמר, אז מדוע להתעקש?
פרקליטות המדינה הגנה נואשות על הצבא, והתעקשה שמה שקרה היה טעות אנוש, שיכולה לקרות לכל אחד. התווכחתי במלוא הסבלנות והכעס שהיו בי, והתעקשתי להסביר שאנחנו ניצבים בפני טיעוני נפל ונוהל נפסד, שנותנים לגיטימציה לשלטון להתל בחירויות הפלסטינים, כאשר מערכות המשפט משמשות כאוכף לפרשי הדיכוי בפשיטותיהם.
לאחר שני דיונים מתישים ומאכזבים פנה אלי ראש ההרכב, יורם דנצינגר, בעצה מאכזבת: לאמור כי עדיף שמרשי יישאר בכלא לחודשיים נוספים, אחרי שהוא מסיים בעוד כמה ימים את מנת ארבעת החודשים הנוכחיים. טרם שמע את הסירוב שלי, הוא ניסה לחזק את הצידוקים שלו להצעה בקול מבוהל ובטעם דלוח: "מר בולוס, אף אם נשחרר את מרשך היום, תוצאה שהיא אולי הנכונה והצודקת ביותר בנסיבות אלה, אנו בטוחים שהוא תכף ייעצר לתקופה ארוכה יותר ממה שאנחנו מציעים לך עכשיו. עדיף לך אפוא לקבל את ההצעה שלנו, היא יותר טובה למרשך".
> כשסירבתי להביא לבי"ס משלוח מנות לחיילים ששומרים עלי
הדברים הכו אותי בתדהמה. זאת הייתה עצה של בית משפט אשר שכח שהוא העליון. זאת הייתה עצה של שופטים שנבהלו והתחמקו בגילוי לב של חלשים. ניסיתי לבלוע את הרוק ולהחזיר לעצמי אט אט את האיזון. הסתכלתי על שלושת היושבים על כסי השיפוט, וראיתי את ראשיהם רכונים כאילו נפלו מצוואריהם. עמדתי זקוף גו מולם ופלטתי לעברם בציניות: "אם כך יהיה, אז איזה תועלת יש בכם?"
לא ראיתי את פניהם יותר, אז לא יכולתי לדעת אם הם ניסו להחזיר לעצמם את צבע הלחיים האנושי אחרי שהאפירו כמו עופרת לעיני כל.
הימים עברו ועבד אל-קאדר קיבל לבסוף בחזרה את חירותו, אחרי ארבעה חודשים, ללא הארכה נוספת. הפרקליטות הצבאית חזרה בה מכוונתה להוציא צו מעצר חדש נגדו. פתאום הפעיל המסוכן שאינו פעיל באף ארגון הפסיק להוות סיכון. שוב צהל הכפר בגאווה ואמו של המשוחרר סלסלה אל על בקולות של שמחה.
עבד אל-קאדר שוחרר מהכלא, אבל יכול להיות שהוא יחזור. הוא שוחרר, אך בינתיים נשארו מאחורי סורגים כ-700 עצירים מנהליים חכמים וסבלנים, חלקם שובתים רעב במחאה על כליאתם המתמשכת ללא משפט. אסירים אחרים, שפוטים, שבתו רעב על תנאי כליאתם בצינוק, וחלקם, שהבולט ביניהם הוא אחמד סעדאת, המזכיר הכללי של "החזית העממית לשחרור פלסטין", שבתו רעב לאות סולידריות עם האסיר בלאל כאיד.
זה האחרון שבת רעב למעלה מחודשיים, מאז שרשויות הביטחון סירבו לשחרר אותו למרות שסיים לרצות תקופת מאסר בת 14 וחצי שנים. גם נגדו הוציאו נגדו צו מעצר מנהלי, כאשר הטענות בו דומות לטענות נגד עבד אל-קאדר. בלאל כאיד שבת רעב גם הוא, עד שגם במקרה שלו החליטו הרשויות לפתע שהוא בעצם כבר לא מסוכן, והתחייבו לשחררו בסוף תקופת הכליאה הנוכחית.
הפסדים לאומיים גדולים
שובתי הרעב בבתי הכלא זועקים: מה התועלת של בתי משפט אלה ואיזה תקוות נוכל לתלות בשופטים? האסירים מחזירים אותנו כך לכמה שאלות בראשית.
הכישלון לאלף את תנועת האסירים הפלסטינים הוא אולי הכישלון הבולט ביותר של הכיבוש. במקביל, זהו אחד ההישגים היקרים ביותר של בני העם הפלסטיני, אשר בניו הרגישו, למן הרגע הראשון של הכיבוש, את חשיבות הקמת תנועת אסירים מאורגנת וממושמעת הפועלת כמגן על הקולקטיב ומחסנת את פריטיו מפני השלמה עם החיים מאחורי סורגים ולהתמכר לסוהר המונע ביצר הצינוק.
> מעצר חשודים בפדופיליה עלול לפגוע בזכותנו לפרטיות
לא אדון כאן במציאות של תנועת האסירים, בניצחונותיה או בהפסדיה היומיומיים, אך אנסה לשים את התנסות שביתות הרעב האינדיבידואלית תחת זכוכית מגדלת. בעבר הדגשתי ששביתות אלה הן אמצעי מאבק לגיטימי, אלא שיש מספר נתונים ותנאים למדידת רמת יעילות הצעד האינדיבידואלי ומידת הצלחתו, ואני משוכנע שאחרי מספר כל כך גדול של התנסויות אישיות, עדיין לא דנו בוני החברה האזרחית הפלסטינית והתנועה הלאומית הפלסטינית מספיק בהתנסויות אלה ברצינות ראויה. הם לא למדו אמצעי מאבק זה באחריות לאומית מספקת, ונתנו לו לדהור בכוחות עצמו, או בהנעה אקראית לעתים, ולעתים בספונטניות אמוציונלית.
אינני ממעיט בחשיבותן של השביתות האישיות, במיוחד אחרי שאלה ששבתו השיגו ניצחונות, שלוו לעתים בתשומת לב בינלאומית, ערבית ופלסטינית חסרת תקדים, וזה העיקר. אך בניצחונות אלה לא השקיעו הפלסטינים מספיק מחשבה. מדיניות בתי המשפט הישראלים במעצרים המנהליים ברורה ומוכרעת מראש. היא עומדת לצדם של המעצרים ונימוקיהם הרדודים ונותנת להם הצדקה. בעלי העניין הפלסטינים צריכים לקבל החלטה מכרעת באשר לנכונות המשך הפנייה לבתי המשפט במקרים אלה.
לפני מספר חודשים הונח בפני המנהיגות הפלסטינית נייר עמדה אשר התייחס לעניין המעצרים המנהליים ולאופן ההתמודדות איתם. למרות שמה שנכתב בנייר העמדה נכתב בצורה ברורה דיה, לא הצליחו המנהיגים לנקוט עמדה לאומית אחידה. היעדרותה של עמדה כזו גורמת להפסדים לאומיים גדולים לפלסטינים, שהבולט ביניהם הוא המחיר שמשלמים האסירים בכלא, ברעב ובדאגה לעתיד אפל.
עבד אל-קאדר שאל את השופטים "למה פניתי אליכם?" וכאיד שאל אז "למה שאני אפנה אליכם?" ושאלתה של המולדת הייתה ונשארה: למה ועד מתי נבקש צדק ממלך היער ועד מתי נבקש רחמים ממחזיק החרב?
ג'ואד בולוס הוא עורך דין בולט לזכויות אדם, פרשן פוליטי וסופר, במקור מכפר יאסיף וחי בירושלים. מכהן כראש היחידה המשפטית במועדון האסיר ברמאללה, ובין היתר מייצג אסירים פלסטינים בבתי המשפט הצבאיים. הפוסט פורסם במקור בערבית באתר אל-קודס, ותורגם על ידי דימה דראוושה
> שיחה מקומית עומדת לצד הטלוויזיה החברתית מול נסיונות ההשתקה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן