כשסירבתי להביא לבי"ס משלוח מנות לחיילים ששומרים עלי
שיעורי היסטוריה ואזרחות, חינוך ותנ"ך, טיולי כיתה והרצאות, יום השואה ויום העצמאות - כולם מגויסים כדי לכוון אותנו לשירות בצבא ולהסתיר מאתנו מה שהצבא באמת עושה. אני בחרתי ללכת בדרך אחרת
כותבת אורחת: אור סגל
הייתי בערך בת 12 בפעם הראשונה שאמרתי, מתוך הבנה מלאה, שלא אתגייס. היום אני קוראת לעצמי פציפיסטית, אז בעיקר ידעתי להגיד שאלימות לא תעצור אלימות ואילו שלום כן.
המציאות שבתוכה גדלתי במערכת החינוך התאימה למי שעומדים להתגייס לצבא. היא נבנתה על מנת לייצר חיילים וחיילות עתידיים. מגיל שש שמעתי תיאורים אכזריים וציוריים של אלימות, רצח, שריפה והשמדה, שהתרחשו כאשר לעם היהודי לא הייתה מדינה ולא היה צבא. טקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הפכו לחלק משגרת הלימודים כבר בכיתה א'. אני זוכרת את עצמי בגיל עשר עונה למורה בכיתה על השאלה: "מהו הקשר בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות?" הסברתי שללא החיילים שאותם אנו זוכרים ביום הזיכרון, לא היינו יכולים לחגוג את יום העצמאות.
המבט המתרשם של המורה צרוב לי בזיכרון. אין דבר שתורם יותר לביטחון העצמי ממבט של אישור. הייתי גאה בעצמי על המחשבה הייחודית שלי. לא הבנתי שדחפו לי מילים לגרון. במשך שנים חינכו אותנו שמי שמפרידים בינינו לבין אסונות העבר הם החיילים הגיבורים. לימדו אותנו לפחד.
> אף אחד לא מקשיב לפרס הפלסטיני
ובכל זאת, הדעות שלי התפתחו לכיוון אחר באופן יחסית טבעי. ההורים שלי לא האמינו בגיוס לצבא ורצו להעניק לי ולאחיי אפשרות בחירה. למזלי, ההורים שלי לא פחדו לומר בקול שהם לא מסכימים עם המורים שלימדו אותי. רעיונות מנוגדים התרוצצו לי בראש בלי הפסקה. הדיסוננס הזה היה מבלבל, אבל הוא אפשר לי להתפתח ולפתח אידיאולוגיה, אולי אפילו לפני שידעתי מה פירוש המילה.
"את בדיוק כמו כולם, את לא שונה מאף אחד אחר כאן!", צעקה עלי המחנכת לאחר שלא הבאתי משלוח מנות לחיילים שהגנו עלי. משלוחי המנות הללו הם עוד דרך שבה הצבא הופך לדייר קבע בחיים שלנו. היום אנחנו עוטפים משלוחים, מכניסים לתוכם שוקולד וגרביים, מחר נהיה חיילים ונקבל משלוחי מנות.
שנים של טקסים, המנונים, שיעורי מולדת ואנדרטאות עושות את שלהן. כבר לחטיבת הביניים בנות ובנים מגיעים ארוזים ומוכנים לצבא. מבחינת שותפי לשכבה, האמירה שאני לא אתגייס מכיוון שאני מתנגדת לאלימות, לא הייתה סתם מעצבנת או מכעיסה – היא הייתה הזויה. במהלך השנה האחרונה הם התגייסו לצבא, כמעט כל מי שלמדו איתי. הם הגיעו אל הבקו"ם בטבעיות ולבשו את המדים בגאווה, העלו תמונות לפייסבוק. אבל עד כמה אני יכולה להאשים אותם?
חיים במציאות של פרעה
אפשר לדבר על חשיבה עצמאית עד מחר, אבל שעות של "חינוך" עושות את שלהן ויוצרות דפוס חשיבה ברור מאוד. זה השפיע עלי למרות האווירה יוצאת הדופן בבית. גם כאשר ידעתי שאני מתנגדת לאלימות, נקודת המוצא הבסיסית שלי הייתה שאנחנו "הטובים", אנחנו צודקים. ידעתי שיש מחבלים שרוצים לפגוע בנו וחיילים שמשתמשים באלימות כדי להגן עלינו ושזו אינה הדרך.
לא יכולתי להעלות על הדעת שאנחנו בעצם הצד החזק בסיפור. לא הבנתי שכיום אנחנו הצד התוקף. הפיגועים מזעזעים אותי, ועכשיו אני יודעת שהם חלק מתמונה גדולה יותר ושכדי לעצור אותם צריך לשנות מדיניות, לא להילחם.
הילדים של ישראל 2016 יכולים לספר בפירוט על גילויי האנטישמיות לאורך ההיסטוריה. לימדו אותם היטב לפחד. הם לא יכולים אפילו לחשוב על הדרך שבה הצבא הישראלי משתמש באלימות באופן קבוע על מנת לשלוט באנשים אחרים. הם מעולם לא שמעו על כך.
לסממנים חיצוניים יש חלק גדול ביצירת האופי הצבאי של מערכת החינוך. עם זאת, הסמל המובהק ביותר של המיליטריזם בישראל הוא לדעתי השליטה על המידע, ולא רק על הדרך שבה הוא מועבר. במרכז ההכנה לצבא נמצא המידע שניתן לילדות ולילדים, ובעיקר המידע שלא ניתן. השאלה שעומדת סביב הכיבוש מחוקה לחלוטין מהמציאות הבית ספרית. היא פשוט לא קיימת.
איך אפשר לדבר על הזכויות של הצד השני עם ילדים שסיימו תיכון בתחושה מתמדת של פרנויה ושל שייכות למיעוט נרדף? הילדים של ישראל 2016, ובמובנים רבים גם אני, עדיין חיים את המציאות של פרעה שרוצה להשמיד את כל היהודים. כי כשאת גדלה במערכת החינוך הישראלית מוחדר בך פחד בסיסי. הוא מנוגד לכל מה שלמדתי בנפרד מהמערכת עם השנים, מנוגד לדעות שלי, למה שאני מאמינה בו. ולמרות כל מה שעברתי, לפעמים לרגע אני שוב בת עשר ומפחדת שללא החיילים הגיבורים, לא נהיה כאן שוב כדי לחגוג את השנה הבאה.
אור סגל היא סרבנית מצפון ובת שירות לאומי במועדונית לילדים בסיכון
> שיחה מקומית עומדת לצד הטלוויזיה החברתית מול נסיונות ההשתקה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן