newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דור ראשון באקדמיה: "זו לא את המטומטמת, זה מבנים של אפליה והתעלמות"

בכנס שיתקיים בתחילת השבוע בתל אביב ישתתפו מזרחיות, פלסטיניות, חרדיות ועוד, שהמשותף ביניהן הוא שהן הראשונות ממשפחתן באקדמיה. "מה שמאחד הוא תקרת הבטון של האקדמיה עבור כל מי שהוא לא בצבע הנכון"

מאת:

מחר ומחרתיים (ראשון-שני) יתקיים כנס "דור ראשון להשכלה גבוהה: מבטים ביקורתיים", של מרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב וארגון אקדמיה לשוויון. הכנס מציין חמש שנים לסדנאות המפגישות בין סטודנטיות וסטודנטים שהם הראשונים ממשפחתם שלומדים באקדמיה.

הסדנאות האלה, לפי אתר האקדמיה לשוויון, נועדו לתת מענה לקשיי ההשתלבות באקדמיה של בני ובנות הדור הראשון להשכלה הגבוהה, ציבור שנמצא בתת ייצוג באקדמיה, ועומד מול אתגרים שנובעים מהיעדר מודל הורי של השכלה אקדמית, חוסר נגישות למקורות מידע וייעוץ ו/או שפת אם שאינה עברית.

טקס סיום תואר (אילוסטרציה: pixabay)

טקס סיום תואר (אילוסטרציה: pixabay)

מחקרים שונים מצאו כי קשיים אלה מתבטאים בשיעורי נשירה גבוהים יותר של בני ובנות הדור הראשון. מחקר של OECD מ-2019, למשל, מצא כי בישראל, למי שהוריו אקדמאים יש סיכוי גבוה פי שבעה לסיים את לימודיו ולקבל תואר ראשון. מחקר אחר של סילביה ליפלבסקי מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצא כי בשנת הלימודים האקדמית 2016/17, כמעט 10% מתלמידי הדור הראשון לאקדמיה נשרו אחרי שנת הלימודים הראשונה.

כמו כן, נמצא כי בתוך קבוצת הדור הראשון לאקדמיה ישנן תת קבוצות שהאתגרים שעמן הם מתמודדות הם גדולים יותר, ובהן מזרחים ופלסטינים.

"נשים וגברים שהם דור ראשון ורוצות להיכנס לאקדמיה חסרות את הכישורים ליצירת קשרים, להגשת בקשות ולהתמצאות כללית בעולם הזה", אומרת רוויטל מדר, מארגנת הכנס, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית ופעילה באקדמיה לשוויון, שיזמה את הסדנאות ביחד עם רועי ואגנר. לדבריה, חלק מהמטרה של הסדנאות היתה "לספק מרחב בטוח, בשונה מהמרחב האקדמי הרגיל".

בנוסף, אומרת מדר כי הסדנאות נועדו גם לביקורת על האקדמיה, "על השמרנות שלה והניאו-ליברליזם שמשפיע עליה. שאנשים יידעו למה הם נכנסים".

המושג הרחב "דור ראשון לאקדמיה", "הוא גם משחרר וגם מדכא בו זמנית", אומרת אפרת בן שושן גזית, דוקטורנטית בבית הספר ללימודי תרבות באוניברסיטת תל אביב, שכיום מנחה ומרכזת את הסדנאות וחברה באקדמיה לשוויון. "את מבינה שכל מה שחווית – הכעסים, הכישלונות, המבוכה – יש לזה סיבה, זו לא רק את המטומטמת. יש בזה משהו שעוזר לך למקום את עצמך. אבל מצד שני זה מדכא, כי הנה עוד מבנה, אז מה עושים עם זה? איך נחלצים מזה?"

מדר אומרת כי המושג היה קודם כל כותרת אסטרטגית: "רצינו לתת סדנת התמקצעות אקדמית לסטודנטים מזרחים ופלסטינים, כשבתוך זה גם ידענו שיהיו משתתפות מקבוצות נוספות, למשל יוצאות בריה"מ לשעבר. אבל היה לנו ברור שאם נוציא קול קורא כזה (בנוסח עדתי; תב"ד) אף אחד לא ידבר אתנו".

עם זאת, לדבריה, חשיבותו של המושג הלכה והתבהרה עם הזמן. "בתנאים למלגות השאלות הן עדיין עדתיות, אתניות או פריפריאליות. זה מייצר חור מאד גדול שבו מזרחיות אינה מוכרת ברמה הממסדית, כך שאנשים כמוני, למשל, נופלים בין הכסאות אם אני לא מהמרחב שמוגדר כפריפריאלי. עכשיו, חמש שנים אחרי שהתחלנו עם זה יש יותר שיח, אבל עדיין לא רואים הטמעה של המושג עצמו בפועל".

מרחב לגיבוש זהות

אריס בשארה, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ורכזת אקדמית בתוכנית סאווה – לקידום סטודנטים פלסטינים, מקיימת בשנים האחרונות סדנאות מקבילות לסטודנטים פלסטינים באוניברסיטת תל אביב. לדבריה, על אף הדמיון במטרות וביעדים לסדנאות של האקדמיה לשוויון, הצורך בקטגוריה של "דור ראשון" פחות משמעותית כאשר חוסר ההתמצאות ותחושת הזרות במרחב האקדמי היא מכנה משותף רחב לכלל הסטודנטיות והסטודנטים הפלסטינים.

לדבריה, "בהקשר הפלסטיני צריך בכל זאת את ההפרדה. קודם כל כי הם מתביישים לדבר עברית בקרב קהל יהודי, להיות כנים, לשאול שאלות. סטודנטים לא מעזים לשאול באמצע שיעור, שלא יצחקו על המבטא שלהם. חלקם מפסיקים אפילו להגיע להרצאות. זה מקלקל את חוויית השייכות והם מרגישים מנוכרים.

"הסדנה היא מרחב שבו הם יכולים לשאול כל שאלה, לבקש כל ידע וגם להביע את התסכול שלהם מהאקדמיה ומהלימודים. רוב המפגשים מועברים בידי מרצים ומרצות פלסטינים, שמהווים סוג של מודל לסטודנטים כשהם מספרים על החוויה שלהם באקדמיה".

"סטודנטים לא מעזים לשאול באמצע שיעור, שלא יצחקו על המבטא שלהם. חלקם מפסיקים אפילו להגיע להרצאות. זה מקלקל את חוויית השייכות והם מרגישים מנוכרים"

בשארה מספרת לי על סטודנטים שמניחים שכדי למצוא עבודה כמתרגלים או עוזרי מחקר יש להמתין למודעות דרושים (במקום לפנות באופן עצמאי למזכירות ולמצות קשרים), או שאינם יודעים שהם יכולים לקבל פטור על ערבית בתארים שמחייבים שפה שלישית (לצד עברית ואנגלית).

"זה מה שקורה כשאין פרופסור בבית לשאול, שבקושי יש הורים שלמדו 12 שנות לימודים. אני חוויתי את זה. בתור דוקטורנטית לא ידעתי איך לפנות לוועדה, מה זה בכלל לכתוב הצעת מחקר, מה החשיבות של פירסום מאמרים כדי להתקדם באקדמיה. למדתי את הדברים על בשרי", מספרת בשארה.

לדבריה, ההשלכות של זה הן רחבות יותר מהצלחה בלימודים. "הרבה חושבים שכדי להיכנס לאקדמיה הם צריכים למחוק את הזהות שלהם, להיטמע במוסד. אבל האקדמיה היא המרחב החברתי הראשון שבו סטודנטים מגבשים את זהותם – האישית, החברתית, הלאומית. זה הצעד הראשון שלהם מחוץ לבית. הם יוצאים מהכפר, מגיעים לאקדמיה, מבינים מה זה להיות אישה עצמאית או גבר עצמאי".

לדברי בשארה, בסדנאות "אני הרבה פעמים מסבירה שאפשר להביא את הזהות ולהשתמש בה במחקר. לעשות רפלקסיה עצמית, להבין איפה הם נמצאים בתור סטודנטים, חברה, פרטים, קולקטיב. בסדנה עוסקים גם בשיח מחקרי, בבחינת נושאים שמגיעים מבפנים, שבוערים בבטן, בלי לפחד".

בנוסף, אומרת בשארה כי "בתקופות של מלחמה ומתיחות הרבה מהסטודנטים הפלסטינים חווים גזענות על בשרם, גם בקמפוסים ובמעונות. כשהדברים האלה משתחררים בסדנה, יש כאן גם סוג של תרפיה".

"הקטגוריה נועדה להוסיף, לא לבוא במקום"

אחת המשתתפות בכנס היא חיה גרשוני, דוקטורנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חוקרת בתחום משפט ומוגבלות בדגש על הקהילה החרדית. היא מספרת על חוויותיה היחודיות בתור מי שלמדה בחינוך החרדי-ליטאי ומחנכת ברוח זו את ילדיה.

"זיהיתי שהיו בסדנה של דור ראשון מי שההורים שלהם לא היו באקדמיה אבל כן תמכו בהם, למשל אם האמא הצליחה בעבודות ניקיון לממן את הלימודים של הבן שלה. זה אחרת לגמרי מהאוכלוסייה החרדית, שבה ההערכה ללימודים היתה קיימת מאז ומעולם, אבל ללימודים אחרים – כלומר לימודי התורה והתלמוד".

לדברי גרשוני, במצב המיוחד שלה "זו לא רק התמודדות עם הקטע הכלכלי או עם פערי ידע. זו גם התמודדות עם ערכים שאת לא מגיעה מהם, אלא גם מבקשת להישאר בתוכם. בסדנאות הכרתי חברה מוסלמית מאוד דתיה, והבנו שיש לנו אתגרים מאוד דומים מול הקהילה, האמונה והאקדמיה. אבל עדיין יש שוני. אני אמרתי פעם: 'נראה לי שהבת שלי לא תלך לאקדמיה', והיא אמרה" 'נראה לי שהבת שלי לא תהיה דתיה'".

אז מדוע היא משתתפת בסדנאות ובכנס? "זה עוזר להבין איזה מנגנונים מקדמים אותך. זה נתן לי המון".

אז מה בכל זאת מאחד בין כל הקבוצות שנכנסות תחת המושג "דור ראשון באקדמיה"? לדברי בן שושן גזית, "הקטגוריה הזאת נועדה להוסיף, לא לבוא במקום. אני לא קוראת את הדור הראשון כזהות. זו הבחנה מבנית שאומרת כמה דברים.

"אני מראש אומרת שיש פה סוגיה דורית, עם היסטוריה שמדינת ישראל מתעלמת ממנה. בדור הראשון יש מטריה שנועדה לא לטשטש, אלא לפתוח. במקום ליצור הפרדות, נשב גם פלסטינים וגם יוצאי בריה"מ לשעבר. ניקח את הקטגוריה הזאת כקטגוריה פוליטית, שמצביעה על היסטוריות, על מבנים של אפליה, ואולי על הדבר הכי חשוב – שיש התעלמות. המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה; תב"ד) והוות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב; תב"ד) לא משתמשים בקטגוריה הזאת, אולי כי הם לא מצליחים למדוד אותה כמו זהויות אחרות ומעדיפים להתעלם מהמורכבות".

ובשארה מסכמת: "מה שמאחד הוא תקרת הבטון הזאת של האקדמיה, במיוחד הישראלית, עבור כל מי שהוא לא בצבע הנכון, ולא מצליח לטפס בסולם האקדמי באותה קלילות כמו אנשים ששייכים לקבוצה הנכונה".

כנס "דור ראשון להשכלה גבוהה: מבטים ביקורתיים" יתקיים באופן מקוון בימים ראשון ושני, 18-19 באפריל. להרשמה וקבלת קישור להשתתפות לחצו כאן

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

טביעות האצבעות של נתניהו מרוחות על כל ההסלמה הזו

ההתנכלות בשער שכם, הדיכוי בשייח ג'ראח, ההתפרצות לאל-אקצא, ההרג בעזה - ממשלת ישראל אחראית לרוב האלימות של הימים האחרונים. וכשבראש הממשלה עומד אדם שההידרדרות הזו יכולה להציל אותו ברגע האחרון, אפשר להבין למה החשד נופל עליו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf